בסביבות שש בערב נשמעו דפיקות בדלת. הצצה חשדנית לעינית גילתה את השכן מהדירה ממול עומד בחדר המדרגות, עם כוס ביד. עד אז השיחות בינינו היו נימוסיות בלבד, יחסי שכנות תקינים, לא מעבר לזה, עד לאותו רגע נמנענו מקשר עין ישיר, משיחות אמיתיות, כיבדנו זה את הפרטיות של זה, והנה הוא עומד בפתח ביתי, שולח לעברי מבט חד, ממוקד, ומדבר בקול עמוק מהרגיל, בביטחון לא אופייני. אולי יש לך משהו לשתות, הוא שואל. די היה במבט בעיניו כדי להבין שמשהו פה מוזר, אבל אז גם הגיע ריח האלכוהול החריף, שהבהיר שהוא לא מתכוון לשתייה קלה. בוא, כנס.
זו הייתה מעבר לפריצת דרך ביחסים, זו הייתה ממש פריצה. אשתי עם תינוקת ביד, הוא עם הכוס ביד, כל אחד והאוצר שלו. אפשר היה להעריך את מידת המצוקה שלו, עד כמה היה זקוק למשקה באותו רגע. לא כעסתי, לא נבהלתי, אלוהים יודע שגם סחבק הביך את עצמו לא פעם בחייו בגלל אלכוהול. מצטער, הוא אומר, נגמר לי כל מה שהיה בבית. אין בעיה, עניתי, יש לי פה חצי בקבוק ג'ק, בוא תמלא את הכוס, בכיף. הוא מסתכל על הבקבוק, מסתכל עליי, מחייך ושם לי יד על הכתף. אני אקח את הבקבוק כולו, הוא אומר וצוחק בקול, צובט לי בלחי. קח, בשמחה, אני אומר, ממילא אני לא אוהב וויסקי, זה רק לאורחים.
מאז עברו ארבע שנים, והוא כבר הספיק להתנצל מאות פעמים, כמספר הפעמים שבהן נתקלנו בחדר המדרגות. בכל פעם הוא מבקש את סליחתי על "הסיפור ההוא", איך הוא העז להיכנס אליי הביתה ולקחת לי את הבקבוק, אתה צריך להבין, הוא אומר, הייתי בשפל, מאז כבר הייתי בגמילה, אני כבר לא שותה, היום ההוא היה משבר גדול עבורי, אני נקי, בקרוב אפצה אותך, אל תדאג. אני באמת לא דואג, אמרתי לו שוב ושוב, מאות פעמים, טייק איט איזי, תתקדם.
לפני שבועיים נולד לו בן. ראשון. הוא קרן מאושר. באחד הערבים הוא שוב דפק לי בדלת, הפעם עם שקית. היה בתוכה בקבוק גלנפידיך. זה פיצוי על הסיפור ההוא, הוא אמר, מתנה בשבילך להולדת הבן. קוראים לו בן. מזל טוב, אני אומר, אבל באמת לא היית צריך, מי זוכר את השטות הזאת, זה היה ונגמר. אבל הוא מתעקש. שתדע לך, הוא אומר, לא שתיתי טיפת אלכוהול כבר ארבע שנים, לא העזתי לקנות, אפילו לא להתקרב לבקבוק, אבל עכשיו זאת הפעם הראשונה שאני קונה, במיוחד בשבילך, בשביל לפצות על הסיפור ההוא, אז קח, תפדאל, תיהנה מהוויסקי, זה אחלה וויסקי.
מאז בכל פעם שהוא רואה אותי הוא שואל: נו, פתחת את הגלן? עוד לא, אני אומר, כמעט מתנצל, לא יצא לי. אז יאללה, הוא מאיץ בי, שתה כוסית גם בשבילי. ובכל פעם, שוב, אותה שיחה - נו, כבר שתית? תעשה איזה לחיים בשבילי - ובכל פעם הוא פשוט נדהם שעוד לא פתחתי את הוויסקי, איך יכול להיות שיושב לבנאדם בארון בקבוק גלנפידיך והוא לא מפרק אותו, לא מתענג עליו, לא חוגג אותו. איך יכול להיות, לעזאזל.
בינתיים, בימים אלה, אוהד ספורט מזדקן מסתובב ברחובות, תינוקת אחת על המנשא, תינוקת שנייה בעגלה, והוא מרגיש כמו אלכוהוליסט בגמילה. רואה צעירים בשמונה בערב יושבים בברים שנשפכים על המדרכה, והם נטולי דאגות. לא ברור באיזה שלב הם של היום, לפני ארוחת הערב או אחריה, האם זאת היציאה שלהם או שהם רק נותנים קטנה. בשבילי, אני אומר להם, אכול קנאה, בשבילי לכו עכשיו הביתה ותראו קצת טניס, יש משחק של דל פוטרו.
בערב יוצא לחבר לראות את המשחק של הנבחרת, תשוש ושבור, יוצא כדי לא להירדם. בבניין ליד יושבת חבורה, מהמרפסת שלהם עולים ניחוחות של רפואי, וכבר מתשע הם בפול ווליום, עוד בפרי גיים. ולמה שלא ייפגשו בתשע, איזה דאגות יש להם בחיים. יאללה, אני אומר, בשבילי, תיהנו מכל רגע, תנצלו אותו. החיים שלכם הם בקבוק וויסקי, תצללו ותתמסרו.
לילה יורד. שקט בשכונה. שכן רואה טניס. מארי נגד נישיקורי. הטלוויזיה שלי על מיוט כדי לא להעיר אף אחת, מהדירה שלו שומעים קריאות התפעלות. תיכף אני אכבה, הוא בוודאי ימשיך. אולי, מי יודע, אולי בכלל יילך לישון, אבל מבחינתי יש לו את כל הלילה, עם הגלנפידיך ביד, מותר לו לראות יו-אס אופן, לדפוק את הראש. אני מקווה שהוא יודע להעריך מה יש לו ביד.
זה אף פעם לא מספיק, התאוותנות לא נגמרת, רוצה עוד ועוד, רואה נישיקורי ומשתגע שלא רואה את ואוורינקה, הפוטבול מתקרב ולמי יש זמן, ליגת האלופות מתקרבת ובקושי לליגת העל אפשר להתפנות. הרי רק אתמול הייתי בולע כל דקה, מסתער בכל הכוח, כמו ג'אנקי, משלם מחיר חברתי, עד שהחיים זרקו אותי למכון גמילה. כל שנותר זה להביט עליהם, על החבר'ה הנקיים, שיכולים להרשות לעצמם, ופשוט לבקש, תיהנו.