בתחילת עונת 1996/7 שיחקה הדאבליסטית מכבי תל אביב מול פנרבחצ'ה הטורקית במוקדמות ליגת האלופות. אחרי הפסד 1:0 ברמת גן, הצהובים נסעו לאיסטנבול לגומלין, נקלעו שוב לפיגור, כבשו שער שוויון מאוחר של אלי דריקס ובהמשך מנעה החטאה של אבי נמני סנסציה גדולה. ההדחה הובילה את מכבי תל אביב לגביע אופ"א, שם סבלה מגורל דומה. המפגש הכפול מול טנריף החזקה מספרד הסתיים אף הוא בתחושת פספוס, אחרי 3:2 במשחק הראשון ו-1:1 בגומלין. לאחר שני תארים רצופים, האלופה שוב נראתה רמה אחת מעל כל קבוצה אחרת בישראל, לא נמצא מי שיהמר נגדה. ההיסטוריה, אפעס, מעידה קצת אחרת זו הייתה יריית הפתיחה לעידן השחון של לוני הרציקוביץ'.
יש בקמפיין מוצלח במוקדמות ליגת האלופות משהו שזורע פחד ביריבות בליגת העל. הפועל באר שבע של הקמפיין הנוכחי נראתה בחודש האחרון כמו קבוצה עוצמתית וקשוחה, חבורה של בולדוגים שלא חוששים מאף יריב, יחידה גאה שהשכיחה מעצמה ומאיתנו את כל מבוכות העבר שלה ביבשת. כמו מכבי תל אביב של לפני 20 שנה, גם לבאר שבע היו חסרים כמה סנטימטרים כדי להרגיש מקרוב את ליגת האלופות. בניגוד למכבי תל אביב ההיא, או להפועל חיפה של 1999/00, למשל, באר שבע נמצאת בעיצומו של תהליך בריא, כזה שאמור רק להפוך אותה לחזקה ויציבה יותר.
עוד בנושא:
ליגה אירופית: הפועל באר שבע עם אינטר, ספרטה פראג וסאות'המפטון
הכאב של האלופה כתוצאה מהחמצת ההזדמנות מול סלטיק נבע, בראש ובראשונה, מתחושת העליונות הפיזית והמנטאלית ששידרה במשחק בטרנר. הצגות של קבוצות ישראליות באירופה הן לא דבר חדש, אבל עבור באר שבע זה אלמנט לא מוכר. אחרי אכזבות מסוג זה, בדרך כלל באות אמירות כמו "היינו ראויים", "לא נפלנו" ובמקרה הנוכחי "הוכחנו שאנחנו מסוגלים להתמודד ברמות האלה". ההצהרות הללו אמורות לשגר מסר שמערב תחושות התעלות ונחמה עצמית, אבל לא מעט פעמים מטביעות בתת המודע משהו מסוכן יותר - הרעיון ש"אנחנו גדולים על הליגה". ובאר שבע, כרגע, באמת נראית גדולה על הליגה. גם אם השחקנים יספרו לעצמם ששום דבר לא השתנה, שהם מתכוננים להפועל תל אביב כמו שהתכוננו לסלטיק, קשה יהיה להאמין להם. אפילו להם יהיה קשה להאמין לעצמם.
על פניו, לבאר שבע יש סגל עשיר וטוב, אבל המחיר הראשון מעונה אירופית ארוכה ומתישה נגבה כבר בתחילת המסע, עם הפציעות של מאור מליקסון ולוסיו והחשש הגדול ממצב בריאותו של ג'ון אוגו. זאת, בנוסף לאליניב ברדה שסוחב פציעות כבר מהעונה שעברה, לאופיר דוידזאדה שמשאיר חור בעמדת המגן השמאלי ולמאור בוזגלו, שהחשבון של האוהדים אתו לא נסגר באופן הרמטי. הכלל בכל קבוצת ספורט מנצחת הוא שלא משנה כמה עמוק תהיה על הנייר, אתה תמיד חשוף לפציעה או לעזיבה אחת יותר מדי. בהתחשב בעובדה שברק בכר ושחקניו ידעו עוד לפני הגומלין מול סלטיק שמצפים להם שישה משחקים נוספים במסגרת אירופית, משימת הרוטציה של המאמן, שלא הייתה פשוטה מלכתחילה, הופכת למסובכת עוד יותר. תגידו שזו גם בעיה של מכבי תל אביב? נכון, רק שהצהובים עומדים לשחות בתמהיל הזה בפעם השלישית בארבע העונות האחרונות. מהבחינה הזו, הניסיון שלהם עם שתי מסגרות אינטנסיביות כל כך עשוי לשחק תפקיד חשוב במאבק.
האם יש בכל אלה כדי לקבור את העונה של הפועל באר שבע? חלילה. זו עדיין הקבוצה האיכותית והטובה בישראל, והיחידה, פחות או יותר, שנותרה עם מגרש ביתי פר אקסלנס (כל אצטדיון גדול אחר בארץ מעמיס עליו כמות לא הגיונית של קבוצות ומשחקים). אבל בעתיד הקרוב היא כן תצטרך להפגין הרבה תעצומות מנטאליות ולהתמודד עם סיטואציות שלא הכירה בעבר, מה גם ששגרת הליגה האירופית קשה עוד יותר מליגת האלופות, בעיקר בגלל היום הבעייתי שבו מתקיימים המשחקים.
האבולוציה של באר שבע בשנים האחרונות היא של אימפריה בהתהוות. השלב הבא בתהליך הגדילה עשוי להגיע כבר העונה, אבל כדי שזה יקרה האלופה תצטרך להפנים שהתמרון בין שתי מסגרות תובעניות מתבצע דרך רוטציה רחבה, הכנה מנטאלית מסובכת, פציעות והתובנה שמשחקים שבהם היא פייבוריטית ברורה הופכים להרבה פחות פשוטים. הצעד הראשון פשוט יחסית: להשתחרר כבר עכשיו מ"הוכחנו שאנחנו מסוגלים להתמודד ברמות האלה". כרגע, הפועל באר שבע צריכה בעיקר להוכיח שהיא יכולה לחזור לרמות של ליגת העל. מבחן גדול ראשון צפוי לה כבר מול הפועל תל אביב.