בווידאו: מאחורי הקלעים של עבודת שליחי וואלה! ספורט לריו
אחד הרגעים הבלתי נשכחים בריו היה דווקא באוטובוס, באחת הנסיעות הביתה, בשאטל של העיתונאים מהפארק האולימפי למגורים, בשעת לילה מאוחרת, כשצלם סיני פתאום צנח הצדה ונפל על רצפת האוטובוס. זה היה מבהיל, אפילו מעורר אימה, אבל התברר שהחבר פשוט נרדם, ומעוצמת הסיבוב הוטח על הרצפה. הוא שכב שם כמה שניות, לפני שהתעורר המום, מושפל, כואב, וחזר לכיסא שלו. מאותו רגע כבר הייתי ער לסכנה. בכל פעם שראיתי עיתונאי נרדם בקצה הכיסא באוטובוס, שמתי עליו עין. את אחת מהן ממש הצלתי. יפנית חמודה. ראיתי אותה מתנדנדת, שמתי יד, מנעתי ממנה נפילה. היא אמרה תודה, ומיד נרדמה שוב. החבר'ה שם פשוט קרסו.
זה לא יהיה טקסט מתבכיין, לא נתלונן. עבדנו קשה, זה היה שווה את זה, אבל באמת עבדנו קשה. קמים בשבע בבוקר, חוזרים בשתיים בלילה. כל הזמן כותבים, מתרוצצים, מתוזזים ממקום למקום. זו הייתה קריעת תחת. כל הזמן קורים דברים. יושבים ליד מזרן הג'ודו, מיד בסיום הקרב רצים לעמדת הראיונות, מחכים, מחכים, מחכים, מראיינים, משם שוב בחזרה למזרן, משם לחדר התקשורת, שולחים ציטוטים, כותבים, לחוצים, מודאגים, העבודה לא נגמרת. כל הזמן לחץ, פחד, מפספסים משהו, מחפשים עוד משהו, מה המתחרים הביאו, מתי הקרב הבא, לאן הולכים מפה, טלפונים מהמערכת. זו הייתה קריעת תחת.
עוד בנושא
המספרים של ריו 2016: שליטה אמריקאית, שיאים בריטים, וכל שיאי העולם
הציטוטים של ריו 2016: ההצהרה של בולט, המאמן שהשתגע מרוב כעס
התמונות של ריו 2016: החגיגות, הדמעות, הדרמות, הביצועים והאווירה
לכל הדיווחים של פז חסדאי במהלך האולימפיאדה
לכל הדיווחים של יניב טוכמן במהלך האולימפאידה
הטירוף התחיל עוד לפני המשחקים. טקס הי"א, טקס הפתיחה, הנפת הדגל. איפה הכפר האולימפי, איפה הפארק האולימפי, איפה פארק האתלטים, איפה מישהו פה מבין אנגלית, לעזאזל? כל היום בהסעות. מהמגורים לפארק, למרכז התקשורת, דרך הבדיקות הביטחוניות, איך עובד האתר של העיתונאים, לעזאזל. האינטרנט חלש. גברתי, האינטרנט חלש. יש פה וויי-פיי בכלל? יש פה מישהו שמדבר אנגלית? וכל זה עוד ביומיים לפני שהמשחקים התחילו, איזה לחץ. שיט, הנה אלכס גלעדי, בוא נדבר איתו. יאללה טוכמן, תוציא את הציוד.
הלו"ז לא הגיוני. בתשע צריך להיות כבר בג'ודו. זה אומר לקום בשש וחצי, להספיק לאכול ארוחת בוקר מגעילה, לרוץ להסעה, לרצות להקיא מהנסיעה, מהקפיצות, מהברקסים הפתאומיים של הנהג שגדל בתרבות נהיגה פרועה ופרימיטיבית, להגיע, לעלות לשאטל הפנימי, לרצות שוב להקיא. ואיך בכלל לקום בשש וחצי, אם אתמול הלכנו לישון בשתיים? ככה זה יהיה 16 יום? בשביל מה הייתי צריך את זה? "ממן, מתי עמית עברי", אני שואל את הכתב של וואן. לא, הוא אומר לי, היום זה טומרקין. איזה בלגן. יש מצב להספיק לרבע שעה לקפיצות למים? ממן, איפה זה הקפיצות למים?
לא נכחיש, היו רגעים יפים. למשל, מתחם האימונים. פארק האתלטים. נכון שלקחה חצי שעה עד שהגענו לשם (מרחק 2 ק"מ), רק כי נהג המונית היה טיפוס מאותגר במיוחד, אבל אז הגענו לגן עדן. כולם פה. באולם אימוני הג'ודו אתה רואה את הגדולים מכולם, מכל המשקלים, מטיחים זה את על המזרן, רעש מחריש אוזניים. איזה כיף פה. יוצא, ורואה את השחיינים יוצאים מבריכת האימונים. זאת לא לדקי? פתאום אתה מגלה שאתה ליד מגרש האימון של הכדורסל, פשוט כי אתה רואה את נבארו וגאסול צועדים מזיעים לאוטובוס. "מיסטר גאסול", אני קורא, "פוטו". הוא מסתובב, אני מצלם, ולא מאמין. ג'יזס, אני בן 40.
הפארק האולימפי הוא חלום. נגמר הג'ודו, ואתה מטר מאולם הסייף. יאללה, בוא נראה סייף. קרב על הזהב, איטלקי נגד אמריקאי, שיגעון באולם. כולם באמת מתרגשים. זה הקרב הכי גדול בחיים של שניהם. הקרב נגמר, כבר ערב, למה שלא נקפוץ לקריוקה 1, לאולם הכדורסל, משחק של הדרים טים. מי שבר מזל ונסע עם אקרדיטציה של צלם, זוכה לשבת ממש על הפרקט. בחי אלוהים, לא העליתי בדעתי עד כמה גבוה קווין דוראנט, איזה ידיים ארוכות. מטר ממני יושב ולאדה דיבאץ. אפילו לא הוצאתי את המצלמה.
הכל קרוב. יש לך חצי שעה פנויה, והולך לראות קפיצות למים. בארץ, בבית, כשאני רואה אולימפיאדה, אני יכול להעביר שעות מול קפיצות למים. פה השתעממתי. סף הגירויים גבוה מדי. "טוכמן, תברר רגע מה קורה בבריכה, אולי נראה איזה לוכטה קטן". יאללה, הולכים לבריכה. האמת, קצת משעמם בבריכה. זה לא אותו דבר בלי גרטל, האמינו לי. מי שבר מזל ונסע עם אקרדיטציה של צלם, זוכה לשבת ממש על סף הבריכה. בחי אלוהים, לא העליתי בדעתי כמה מהר הם שוחים. החבר'ה דולפינים.
אולם הכדוריד לא רחוק, אז ראינו כדוריד. הבריכה של הכדורמים ממש ליד ההתעמלות, יש הפסקה, אז ראינו כדורמים. גמר הקרב רב, סימון ביילס מטר ממני, אני ממש רואה לה את השיערות בגב. אלי רייזמן מטר ממני, עם בגדי מתעמלת, אני חושב שאני מאוהב. קופצים לאכול אוכל מגעיל, מצלמים וידאו, ואין זמן, יאללה, תשע בלילה, מתחילים הגמרים בבריכה. עזוב טוכמן, בוא הביתה, יש לי עוד כתבה על הראש, אין לי מה לכתוב, איזה לחץ. שתיים בלילה, הולכים לישון, מחר עוד יום.
המקום הקסום מכולם הוא המיקס-זון של אצטדיון האתלטיקה. כל מתחרה מחויב לעבור שם בסוף התחרות, אז אתה פשוט עומד, מחכה, והם עוברים לידך. כולם, אחר אחרי השני. גם האתלטיות, אחרי הריצה, מזיעות, מתנשפות, עוברות לידך, עם התחתונים הקטנים האלה. לאליסון פליקס חיכיתי שעה, רק כדי שתעבור לידי, כשבכל זמן ההמתנה אני ממלמל "לעזאזל, אתה בן 40".
רק כשעוברים בקופהקבאנה, בכדורעף חופים או בדרך לשיוט של דוידוביץ', אדם נזכר שהוא בריו, שהוא בברזיל, שהוא יכול היה להיות בים. באיזשהו שלב, אלוהים יסלח לי, אתה כבר לא יודע אם אתה בעד הצלחה של ישראלים, כי מדליה זה כאב ראש. ציטוטים מג'רבי, ציטוטים מפונטי, ציטוטים מסמדג'ה, לוסטיג מגיע, דני אורן מגיע, יעל ארד חוגגת, כולם מדברים, כמה עבודה. אחר כך נוסעים לאירוע מיוחד, עוד פעם ציטוטים, מוציאים את הערכה, מתחילים לצלם, שולחים למערכת, כלום לא עובד, שלח לי סינקים של ששון. למה האינטרנט פה כזה חלש? גברתי, יש פה ווי-פיי? יש פה מישהו שמדבר אנגלית? פתאום וואטסאפ מהאישה. "שכחת ממני?"
לאט לאט אנשים נשברים. עיתונאים גמורים, שלא ישנו כבר חמישה ימים, נמצאים במגרש כדורסל, ונרדמים. בריכת השחייה, לפני גמרים היסטוריים, והם מנקרים. מניחים את הראש ונופלים. עבדכם הנאמן זכה פעם אחת לתפוס תנומה מאחורי עמדת הראיונות של אולם הטקוואנדו. כמה משפיל. נגמר הכוח. אצטדיון האתלטיקה הוא מרחק 40 דקות נסיעה, ולפעמים אתה פשוט מוותר. אילו הייתי בארץ, והיו אומרים לי בוא סע 40 דקות לערב אתלטיקה אולימפי, הייתי משלם הון. אבל הגוף סדוק. למי יש כוח. מחר על הבוקר קרטיש ורון אטיאס, אני מוותר. בוא טוכמן, נאכל משהו. איזה אוכל מגעיל.
הימים ארוכים מאוד. אחד המראות הקשים הוא לראות אוטובוס עיתונאים חוזר לאזור המגורים של התקשורת, ויורד ממנו נחיל של אנשים גמורים, עם תיקים ענקיים, עם פרצופים מעוכים, הולכים בכבדות לחדר. אבל בסופו של כל יום, בלילה, אתה מגלה שהוא עבר מהר. האדרנלין גבוה. אתה מרגיש שאתה במרכז העולם. עושה עבודה חשובה, סוף סוף מתעסק במשהו חשוב. ואז אתה נכנס לאתר, כדי לוודא שהעלו את הכתבה שלך, ומגלה שהכותרת הראשית היא בכלל על אצילי. וואט דה פאק. הימים עוברים, הסוף הגיע, עוזבים את הכפר המתרוקן, המקום שבמשך שלושה שבועות נראה כמו מחילת נמלים ועכשיו מת, הכל נגמר, חוזרים לליגת העל, תחושת ריקנות, תחושת הקלה, עצב ושמחה, חשבנו שזה לעולם לא ייגמר אבל זה עבר מהר. העיקר שהולכים לישון.
