אז אחרי שלושה שבועות שהייתי לבד, השבוע סופסוף הגיעה כל המשפחה שלי. ועוד בהרכב מלא! אשתי ושלושת הילדים שלי, פלוס אימא, פלוס אחי והילדים שלו. מבית שקט, רגוע ודי משעמם, הכול השתנה ברגע. היום כבר אין שכן בבניין שלי בגוואנז'ו שלא יודע שהם הגיעו. שהם כאן.
האמת, התגעגעתי לזה. כמה שהתגעגעתי לזה. להמולה הזו. כשכולם פה, זה באמת מרגיש לי בבית. זו הפעם הראשונה של אימא שלי כאן, ואין יותר כיף מזה שגם היא וגם האישה נמצאות. במצב כזה, אין סיכוי שלא תהיה ארוחה חמה על השולחן. אוכל עם ריח של בית (ולכל הדואגים: גם אני תורם להכנת הארוחות בבית).
אז כמובן שגם בילינו ביחד. ואחרי שטיילנו בין האטרקציות של גוואנגז'ו, כולל פארק מים מטורף וענק שריגש את הילדים, הגיע רגע חזק במיוחד: מפגש בקונסוליה הישראלית של גוואנגז'ו, איתי ועם כל הקבוצה. לאירוע הזה לקחתי את אימא שלי, היה לי מאוד חשוב שהיא תהיה באירוע כזה.
קודם כל לראות את הגאווה על הפנים שלה. לגרום לה לראות את הילד הקטן שלה מוזמן לקונסוליה ומגיע למקומות שלא חלמנו עליהם. ולתכנן יחד עם כולם דברים גדולים ומיוחדים. ולא פחות חשוב להרגיע אותה. כי כשהיא רואה כמה עזרה יש לי כאן ואיפה אני נמצא, היא הרבה יותר שקטה.
והאמת, הייתה חוויה מצוינת להכיר ולהבין שבאמת יש למי לפנות ולקבל עזרה בכל רגע נתון. היה גם חשוב שהנהלת הקבוצה תהיה באירוע. כי החלטנו על שיתוף פעולה עם כל מיני פעילויות במטרה שהסינים יוכלו להכיר יותר את ישראל דרכי, ואנחנו בארץ נוכל להכיר אותם. אם חצי מהדברים שתוכננו בפגישה ייצאו לפועל, זה יהיה מדהים.
תחושת הבית נמשכה גם במפגש האוהדים המיוחד שאורגן לנו. עד היום הייתי רגיל למפגשים כאלה עם האוהד הישראלי, אבל מתברר שאת אותו חום אפשר גם לקבל מאוהד הכדורגל הסיני. תתפלאו, אבל המפגש הזה ממש הזכיר לי את האהבה שקיבלתי בימים הפתוחים עם אוהדי מכבי תל אביב.
לקהל זה הרגיש מאוד מיוחד. כשאני מגיע למקומות האלה, אני יודע מאוד להעריך את הדברים האלה וכמה זה לא מובן מאליו לקבל אהבה מאנשים שבאים במיוחד בשבילך ורוצים יחס חם וקצת להרגיש אותך מעבר למה שהם רואים באצטדיון.
הגעתי לקניון במרכז העיר, שם תוכנן המפגש. הרעיון היה מיוחד: לשחק עם מספר אוהדים שהוגרלו כדורגל שולחן פשוט, עם אנשים אמתיים. זו היתה חוויה יוצאת מן הכלל. להרגיש את האהבה של הקהל. ממש ככה. אני מאמין שככל שאמשיך להציג יכולת טובה זה יישמר ויגדל למקומות יותר גבוהים. זו בעצם המטרה שלי פה.
אי אפשר בלי האולימפיאדה וכמה גאווה הג'ודו שלנו מביא למדינה. זה לא דבר חדש, זה כבר לאורך שנים. ענף הג'ודו יצר מסורת של ציפיות למדליות והשקעה בספורטאים, ואנחנו רואים גם תוצאות.
ירדן גרבי? אין מילים. היא הביאה גאווה ענקית למדינה ואני דווקא אהבתי את האופי שלה. ג'רבי לא הייתה רחוקה מלחזור הביתה בידיים ריקות, אבל הרימה את עצמה ועם אופי חזק וכוח מנטלי אדיר הביאה מדליה. רק על זה מגיע לה להירשם בספרי ההיסטוריה.
אורי ששון? אני מאוד שמח בשביל הבחור הזה, עוד לפני שאני מצדיע לספורטאי הזה. ששון הוא קודם כל בחור מקסים ורק אחרי זה ספורטאי ענק. קראתי בראיונות שאחרי שהוא כל הזמן אמר לאבא שלו שהוא יביא מדליה להורים. וזה נשמע כמו עוד ילד שחולם. אבל הילד הזה, להבדיל מהרבה ילדים אחרים, גם חולם וגם שם את החלום כמטרה לפני כל דבר אחר. כיף לראות ספורטאים שמגשימים חלומות.
מגיע לו במיוחד אחרי שהג'ודוקא המצרי לא רצה ללחוץ את ידו. כל הכבוד. הלוואי שיגיעו עוד מדליות בהמשך. כי פתאום, אחרי פתיחה רעה, ישראל רחוקה מדליה אחת מלהגדיר את האולימפיאדה הזו כטובה בתולדות המדינה.
וכשמדברים אולימפיאדה, בשבילי זה גם מייקל פלפס. האגדה הזו ניפצה כמעט כל שיא אפשרי. כמה ווינריות ותחרותיות יש בבן אדם הזה. כמה קשה הוא עובד. ואיזו דרך הוא עבר בשביל לנפץ כל שיא אפשרי. באולימפיאדה החמישית שלו, בגיל שהרבה שחיינים כבר בדעיכה גדולה, הוא שומר על אותה רמה ואפילו מתעלה מעבר לכל. רק להסתכל ולהעריץ.
כשכל הזמן היו שואלים אותי בארץ אחרי משחקים מאיפה הרעב הזה, התשובה שלי היתה זהה: פלפס, רונאלדו, מסי, בולט ועוד רבים אחרים. פלפס תמיד היה שם. חלק מרשימה של ספורטאים שהשפיעו עליי, בגלל שהם אף פעם לא חושבים על מה שהם השיגו, אלא על מה שהם יכולים עדיין להשיג. הם לא מתרפקים על ההישגים שלהם מהעבר, אלא מתכננים את ההישגים שלהם בעתיד.
כי הספורטאים הגדולים באמת, אלו שעושים היסטוריה, לא נלחמים ביריב שלהם. הם נלחמים יום בעצמם ואיך להיות יותר טובים ממה שהם היום. פלפס בדיוק עונה בדיוק להגדרה הזו, ולכן אני כל הזמן שואב כוח מההישגים שלו.