129 ליש"ט או 650 ש"ח, אם תרצו. זה סכום המינימום הצנוע ממנו תיאלצו להיפרד אם ברצונכם להיות מחר בערב (שבת) לצד ג'ף הרסט, גורדון בנקס וחבריהם לנבחרת אנגליה של 1966, באירוע ובארוחת הגאלה שיתקיימו באצטדיון וומבלי לכבוד הזכייה הראשונה, והאחרונה עד כה, של מולדת הכדורגל בטורניר גדול, בדיוק לפני 50 שנה. ההפנינג הענק שייערך באצטדיון הלאומי בלונדון יכלול מוזיקה ותלבושות בסגנון שנת 66' והשיא יגיע לקראת השעה 15:00 (שעון מקומי), אז רדיו ה-BBC יפצח בשידור חי של "דקה אחרי דקה" ויועבר לבאי האצטדיון בשילוב קטעי וידיאו נדירים, כל הדרך משריקת הפתיחה של הגמר המיתולוגי מול גרמניה ועד להנפת הגביע. אם לא בא לכם לשלם כל כך הרבה, בתי קולנוע רבים ברחבי אנגליה ישדרו את האירוע בלייב.
וומבלי, ה-BBC ולמעשה אנגליה כולה מתמרקים זה זמן רב לקראת האירוע המרגש, שבעיקר מזכיר להם מה הם היו בעבר וכמה מעט נשאר מזה כיום. כי הזכייה במונדיאל 1966, עם השער האגדי של ג'ף הרסט, שעבר או לא עבר (כנראה שלא) את הקו, לא רק סימלה את הרגע בו הכדורגל האנגלי היה על גג העולם, אלא גם את אחד הרגעים האחרונים בהם המדינה כולה היוותה כוח בינלאומי משמעותי. מאותו מונדיאל והלאה, החלה שחיקה מתמדת במעמדה של אנגליה, אבל מי בכלל חשב על כך כאשר הרסט שלח את הכדור למשקוף המערב גרמני בדקה ה-101 של הגמר ומשם למטה, לכיוון קו השער.
שש שנים לפני השער של הרסט, אנגליה כבר השיגה ניצחון גדול על מערב גרמניה, בקרב על אירוח הטורניר, שייצא לדרך ב-11 ביולי, למרות אי אילו מהמורות. הנבחרות האפריקאיות פרשו מהמוקדמות לאחר שלא הובטח להן מקום אחד לפחות בטורניר עצמו והגביע המפורסם נשדד ונמצא בסופו של דבר על ידי גיבור האומה החדש, הכלב "פיקלס", שהריח אותו בתוך סבך שיחים בלונדון.
גם הכדורגל לא בדיוק סיפק את הסחורה בפתיחה והמונדיאל הזה סימל שינוי תפיסה ומעבר לסגנון משחק הרבה יותר הגנתי. ה-0:0 המשעמם בוומבלי במשחק הראשון, בין המארחת לאורוגוואי, היה דוגמה טובה לכך. "הכדורגל האנגלי איבד עוד ועוד צופים בשני העשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה והמונדיאל התנהל בחלקו הגדול 'על מי מנוחות'", נכתב ב-BBC, "ביום של משחק הפתיחה למשל, אפשר היה לגשת לקופות בוומבלי ולקנות כרטיס".
בצפון המדינה לעומת זאת, המצב היה שונה. בבית 3, שנערך במנצ'סטר וליברפול, ערים שהיו מחוברות לכדורגל הרבה יותר מלונדון המנומנמת, השתתפו גם אלופת שני הטורנירים האחרונים ברזיל, עם פלה הגדול וגם פורטוגל, עם היהלום השחור יוזביו, שהוכתר לבסוף כמלך שערי הטורניר. ההגירה לאנגליה באותן שנים הלכה וצמחה, אך השחורים עדיין לא שיחקו כדורגל מקצועני. ההתאהבות של המקומיים בכוכבים שחורים כמו פלה ויוזביו סייע לשנות את כל הגישה בסוגיית הגזע בעשור הבא ופתחה אפשרויות חדשות בפני שכבות חלשות באוכלוסייה.
המונדיאל ההוא, דרך כל השלבים והאירועים שהיו בו, שינה לחלוטין את אנגליה. הוא שינה אותה בינה לבין עצמה, את היחס שלה לספורט ולספורטאים, את היחסים שלה עם מערב גרמניה ולא פחות חשוב מכך, את היחסים שלה עם מדינות דרום אמריקה. אלו, טענו לאחר הטורניר ל"קונספירציה אירופית" נגדן, קונספירציה אשר בראשה עמדה אנגליה, מתוך מטרה לאחד את היבשת הישנה והשסועה אחרי חצי מאה של שתי מלחמות עולם, על חשבון מדינות מרוחקות יותר.
כך למשל, מברזיל, שנראתה בלתי מנוצחת, נפטרו כבר בשלב הבתים. אחרי שנשלחו להתאמן במגרש בבולטון, עם דשא בגובה הברכיים וללא שערים, במשחק הראשון של הסלסאו, שחקני בולגריה פשוט פירקו את פלה ללא תגובת השופט ומאמנם אף הציע בסיום ל"כל הנבחרות האחרות לטפל בו באותה צורה". הכוכב הגדול פספס את המשחק השני, הפסד 3:1 להונגריה וחזר נגד פורטוגל, רק כדי להיפצע שוב, מבלי לקבל הגנה מהשופט האנגלי, שלימים הודה שהוא נתן לכמה מהפורטוגלים "לחמוק מרצח על המגרש". עם החזרה הביתה, פלה נשבע שלא ישוב לשחק עוד במונדיאלים, הבטחה שלמרבה המזל השתנתה לקראת 1970. הוא אף טען: "ב-1966, הכדורגל הפסיק להיות אמנות והפך להיות זירת קרב".
אורוגוואי דווקא הצליחה להעפיל לרבע הגמר, אך חטפה שם 4:0 ממערב גרמניה, במשחק בו שופט אנגלי הרחיק לה שני שחקנים. בסיום, אוהדים צעירים ביקשו משחקני הסלסטה חתימות ואלה, למרות התבוסה, נענו בחיוב ואף הוסיפו "הקדשה". כאשר אותם ילדים הצליחו כעבור כמה ימים למצוא מישהו שיתרגם להם את הדברים מספרדית, הם גילו כי נכתב שם: "השופט גנב. הפושעים הגרמנים שדדו אותנו".
כל זה עוד היה כלום לעומת ארגנטינה, שנתקלה ברבע הגמר במארחת אנגליה ובשופט גרמני. כן, האנגלי עזר לגרמנים והגרמני לא התבלבל, ועזר לאנגלים. מחווה של רצון טוב (ואולי עוד כמה דברים) של הדור שאחרי המלחמה, עוד לפני שכולם ידעו מה הולך לקרות בגמר. בדקה ה-35, אנטוניו ראטין הארגנטינאי לא הפסיק לצעוק על השופט, שהגיב בהרחקה. בתגובה, מאמן ארגנטינה הוריד את שחקניו מכר הדשא ודווקא ראטין היה זה ששכנע אותם לחזור. 12 דקות לסיום, ג'ף הרסט, בפעם הראשונה ולא האחרונה בטורניר, הציל את אנגליה עם שער ניצחון ולאחר המשחק, כאשר שחקני נבחרת שלושת האריות ביקשו להחליף חולצות עם שחקני האלביסלסטה, המנג'ר אלף ראמזי התערב: "אל תחליפו חולצות עם החיות האלה", צרח לעברם. מרוב זעם, אחד משחקני ארגנטינה הטיל את מימיו במנהרה שהובילה לחדרי ההלבשה וחבריו ניסו לתקוף את האוטובוס של האנגלים בשעה שזה עזב את האצטדיון. "זה לא היה משחק כדורגל. זו הייתה תקרית בינלאומית", נכתב ב"אובזרבר".
אחרי שניקו מהדרך את ההפרעות מדרום אמריקה, עברו אנגליה את פורטוגל ומערב גרמניה את ברית המועצות בחצי הגמר והתפנו לדבר האמיתי: המשחק על הגביע. "אם בתחילת הטורניר עוד אפשר היה להשיג כרטיס למשחקים של אנגליה, בשלב זה, כאשר ראמזי והשחקנים שלו על סף הפיכה למיתולוגיים, ההיסטריה הלאומית כבר הייתה בשיאה", נכתב ב-BBC, "הרחובות בכל המדינה היו נטושים ברגע שהמשחק יצא לדרך".
באותו יום שבת אחר הצהריים, נתקלו לראשונה מחוץ לאצטדיון אוהדים רבים של שתי הנבחרות באנשים בהם נלחמו עשרים ומשהו שנים בלבד קודם לכן. למרות כל ההיסטוריה הטעונה, הכל עבר בשלום. זו הייתה תקופה פשוטה יותר, לפני החוליגניזם שהרים ראשו בשנות ה-70' ולפני שהכדורגל הפך למודרני ובזבזן מדי. עד היום, גיבורי הנבחרת האנגלית ההיא נתפסים כבני מעמד הפועלים, כאלה שבסיום המשחק נסעו הביתה עם המשפחה במכונית הצנועה שלהם. על פי אשתו של הקפטן בובי מור, הוא אפילו החזיק בשלב מסוים בחוזה שהכניס לו מווסטהאם לא פחות משמונה ליש"ט בשבוע: "אלופי עולם שהיו שמחים למצוא ארוחה צנועה וחמה בתחנת דלק על הכביש הראשי", נכתב בספר על מונדיאל 66'.
אנגליה, עם המערך החדשני בכדורגל של אותם שנים, ללא שחקני כנף, נקלעה לפיגור כבר אחרי 12 דקות, אך הרסט איזן במהרה ובדקה ה-78 מרטין פיטרס שלח את וומבלי לשמיים עם שער שקבע 1:2. אבל המערב גרמנים, עוד לפני שגארי ליניקר המציא עליהם את המשפט המפורסם שלו, עשו מה שהם ידעו לעשות יותר טוב מכולם והשוו, דקה לתום הזמן החוקי. המשחק הלך להארכה וכיוון שפנדלים טרם הומצאו, נקבע שאם חצי השעה הקרובה תעבור ללא שערים, גמר חוזר ייערך שלושה ימים לאחר מכן. אלא שאז הגיעה הדקה ה-101.
"לפני כמה שנים טסתי לגרמניה, לאירוע הוקרה להאנס טילקובסקי, שהיה השוער של הגרמנים באותו משחק", כתב הרסט בטור אישי שהתפרסם בשבוע שעבר ב"דיילי מייל", "שנינו חתמנו על התמונה המפורסמת מהמשחק. אני כתבתי 'הכדור היה בפנים' והוא כתב 'הכדור היה בחוץ'". אלן בול העביר רוחב והרסט נע לכיוון הקורה הקרובה, "התחלתי לרוץ מוקדם מדי, אז הכדור היה מאחורי", כתב, "נאלצתי לעצור אותו ולסדר לעצמי את הגוף לפני שבעטתי". הכדור טס למשקוף ומשם למטה והשופט השוויצרי, גוטפריד דינסט, שלימים הודה שכלל לא ראה איפה הכדור נחת, רץ להתייעץ עם עוזרו, הקוון מברית המועצות, טופיק בחרמוב. הבעיה? השניים לא ידעו זה את שפתו של זה ולא היו מסוגלים להחליף ביניהם מילה. הם הסתפקו בתנועות ידיים וראש נמרצות.
דינסט סימן לכיוון מרכז המגרש, האנגלים החלו לחגוג והמערב גרמנים איבדו את הראש והעצבים. רוב המחקרים המדעיים שנערכו סביב השער שלא מפסיק להעסיק את העולם בחצי המאה האחרונה, טוענים בתוקף שהכדור היה רחוק שניים עד שישה סנטימטרים מלעבור את הקו במלוא היקפו. אלא שטכנולוגיית קו השער עוד לא ממש הומצאה והשיפוט הביתי דווקא כן. האגדה אפילו מספרת שכאשר בחרמוב נשאל מדוע אישר את השער, הוא ענה במילה אחת: "סטלינגרד", זכר לקרב העקוב מדם בין ברית המועצות לגרמניה במלחמת העולם השנייה. בעוד הגרמנים חשבו שהתגברו על משקעי העבר עם האנגלים, הם לפתע נזכרו שיש להם משקעים גם עם הצד השני של המפה.
"כנראה שהזווית שלי הייתה הכי גרועה בכל האצטדיון", הוסיף הרסט בטורו, "נפלתי ורק יכולתי להציץ מעבר לכתף, בעוד הכדור קפץ בדיוק מאחורי טילקובסקי. הראיה הכי מוצקת מבחינתי היא העובדה שחברי להתקפה, רוג'ר האנט, שהיה ממש מול הכדור ועם זווית ראייה מושלמת, ישר התחיל לחגוג את השער. אם אתה לא בטוח שהכדור נכנס, אתה רץ לעברו ומנסה לדחוק אותו פנימה, אבל רוג'ר חגג, כי הוא ידע שזה היה גול. יכול להיות שאם הוא היה רץ ודוחק את הכדור פנימה, כל הדיון הזה היה נמנע. אני שמח שהוא לא עשה זאת".
"Two world wars and one world cup", השיר המפורסם של אוהדי אנגליה, נולד באותו יום הרה גורל בלונדון. בשניות הסיום של ההארכה, כל המערב גרמנים עלו למעלה בניסיון נואש להשוות. הכדור הגיע לבובי מור ובמקום להעיף אותו ליציע, הוא שלח קדימה את הרסט, שדהר והשלים את השלושער היחיד בתולדות גמר המונדיאל עד היום. שדר ה-BBC, קנת' וולסטנהולם, סיפק את אחד המשפטים הכי מוכרים ומצוטטים אי פעם בממלכה: "יש אנשים על המגרש... הם חושבים שהכל נגמר. עכשיו זה נגמר! זה ארבע!".
"זו נקודת שיא באנגליה של אחרי המלחמה", כתב עיתונאי הספורט סיימון קופר, "זו גם נקודת השוואה בלתי פוסקת להווה הלאומי העגום של אנגליה המודרנית". מאז אותו גמר ועד היום, אנגליה ניצחה רק שישה משחקי נוקאאוט בטורנירים הגדולים, שלושה בלבד מתוכם ב-90 דקות. ההשפלה האחרונה מול איסלנד בשמינית גמר היורו הייתה כבר חלק מהשגרה. אבל האנגלים, כמו תמיד, שוכחים מהצרות ומביטים קדימה. "ה-30 ביולי 1966 הוא רגע מפתח", אמר יו"ר ההתאחדות מרטין גלן במהלך ההכנות לחגיגה הגדולה, "לא רק עבור ההיסטוריה של הכדורגל האנגלי, אלא עבור ההיסטוריה של כל האומה שלנו".