לכל אורך היורו נשמעו ברקע תלונות, על זה שהוא משעמם, שהוא מאכזב, שאין מספיק גולים. כל הזמן נשמע הזמזום הזה באוזן, בפייסבוק ובטוויטר, טרוניות של אנשים נרגנים, לא מסופקים, תמיד חסר להם משהו. לא מספיק טוב להם היורו הזה, הרמה לא מספיק גבוהה, צריך לשנות את החוקים, להחזיר את הכדורגל לימיו היפים, המשחק כבר לא מה שהוא היה. וכל זה נאמר על ידי אוהדי כדורגל, אוהבי המשחק כביכול, שמקבלים בכל ערב שניים-שלושה משחקים בינלאומיים, באווירה מופלאה, באצטדיונים מפוארים, עם מיטב כדורגלני אירופה, בשידור ישיר, ב-HD, בערב קיץ חמים.
אז קודם כל, את אלה שאמרו שהיורו מאכזב, נשאל בהשוואה למה. לחיים הרגילים שלכם? לערוץ 2? לשיטוט פאתטי עם השלט בוי.או.די? לשתיקות מעיקות בסלון? מה כל כך מאכזב? מה כל כך רע? האם חיי היום יום שלכם מלאי שמחות ורגעי אושר מתפרץ? הייתכן שבחייכם האפרוריים בפרברים או בעיר המטונפת, בדירה הקטנה שלכם מאיקאה או בבית צמוד הקרקע המאובק, האם שם כל ערב מצפות לכם הפתעות נעימות וחוויות מסעירות, עד שחגיגת הכדורגל הזאת נתפסת בעיניכם כלא פחות מאכזבה?
ואתם, אוהדי הכדורגל האמיתיים, עד מתי תתלוננו? כמה תופתעו? למה לחפש בעיות? למה כל הזמן לבדוק ממוצעי שערים? כדי להתאכזב בכוח? כדי להיווכח שוב שהכדורגל הוא משחק מלא כשלים? כדי להיווכח שוב שקשה לשים גולים במשחקים חשובים? שמערכים הגנתיים מצליחים? מה פשר המרמור הכרוני הזה? די, זה המשחק. העולם האמיתי הוא לא כמו בפרומואים, כשהכל מהיר ומרגש, בעולם האמיתי גולים זה נס. לא, לא קורה הרבה בכדורגל. יש טעויות שיפוט, משחקים נגמרים בפנדלים, יש הארכות מטופשות, פנדלים מטופשים, מאז שנולדנו זה ככה. מה אתם כל הזמן מתלוננים?
בגלל היורו בחודש האחרון נפגשתי עם חברים יותר ממה שנפגשתי איתם בשנה האחרונה. יושבים ביחד ורואים כדורגל, עם מאוורר ואבטיח. במספרים, באחוזים, ראיתי מהטורניר הזה הכי מעט משחקים בחיי, ועדיין, כמה נפלא לדעת שזה שם, בטלוויזיה שלי, איזו ברכה. ואלה שנסעו לצרפת, האוהדים מגרמניה ואיטליה, מאיסלנד ומוויילס, מאירלנד ומהונגריה, כולם נראו מחויכים ומאושרים. אווירת קרנבל. רק פרצופים מחייכים. אם אני מתלהב מהסטריליות הזאת? האם אני אוהב את זה שהאוהדים במגרש מחפשים את עצמם כל הזמן על המסך הגדול, ואז משתוללים מאושר כשרואים אותם, כאילו היו אמריקאיות מתלהבות בספרייג ברייק? האם משמח אותי שמחיאות הכפיים של איסלנד או וויל גריג הפכו לטרנד? לא, זה מעפן. ועדיין, הכל מאוד חיובי. מבחינה ספורטיבית, זו לא עוד מסגרת עם פערי תקציבים מטורפים כמו הליגות, אלא טורניר לא צפוי, מלא בהפתעות נעימות. מבחינת אווירה, חוץ מיומיים שלושה של מהומות של חוליגנים, כל שאר הזמן הייתה שמחה באוויר, התרגשות ייחודית. אפילו השיר של דייויד גואטה היה טוב. ממש נכנס לי ללב.
כמה ימים לפני היורו נחשפה שערורייה קטנה, שהתקבלה כמעט כמובנת מאליה, ונשכחה מהר מאוד: ספ בלאטר הודה שאופ"א משתמשת בכדורים קרים וחמים כדי לסדר הגרלות. מאז ומתמיד אוהדי הכדורגל חשדו שההגרלות מכורות, ועדיין לשמוע הודאה כזאת, גם כשהיא באה מאיש מפוקפק כמו בלאטר, זה כואב, ממש מצמרר, כאילו הענף נשלט על ידי כוחות רשע ציניים, מרושעים חסרי בושה, מנוולים שיודעים שהם נבלים. ואז הגיע הטורניר הזה, שהחזיר את האמון בכדורגל, בזכות השחקנים. לא סתם מיליונרים מפונקים שחושבים רק על כסף ומכוניות, אלא ספורטאים מחויבים, שבוכים בניצחונות ובהפסדים, מחויבים ונחושים. ושוב, תודה לאל על ההמנונים: האם ביום האומלל שלכם בעבודה, בבית ספר, עם הילדים, בצבא, בבריכה, האם היה לכם רגע מצמרר יותר מ-11 איטלקים שרים את ההמנון?
באופן אישי חורה לי לשמוע על ישראלים שמתלוננים, כי גם את האימרה המפורסמת "מה אכפת לי מכדורגל בינלאומי, תנו לי גביע הטוטו", גם אותה מיצינו בגיל צעיר יותר. לא שופט, לא מבקר, אבל מי שמעדיף את הביצה הישראלית החמה והמוכרת על פני היורו, למעשה מודה שלפני שהוא אוהב כדורגל, הוא מכור ללכלוך. שיותר מאשר הוא אוהב, הוא שונא. מי שנהנה יותר השבוע מהמשחקים של הישראליות באירופה מאשר מהתיקואים ביורו, זה באמת עניין שלו. וגם אני חולה על מכבי, היא כל חיי, אני מחפש בקנאות כל פריט מידע עליה, אבל היה ממש נחמד לשים אותה בצד לחודש לטובת ספורט אמיתי. זו היתה הקלה, רגעים של רוגע, תזכורת לאיך יכלו להיראות חיינו. נחמד לראות חגיגה ביציעים וברחובות, של אוהדים שמנסים ליהנות מהמשחק, וכבר יודעים איך לעשות את זה, בפשטות ובטבעיות, בלי לצעוק מכל הלב "אמא שלכם זונה!".
