אנדי מארי תמיד היה ספורטאי שגדול מסך חלקיו. מאז שהיה ילד בן 18 ורזה כמו מקל ועד שהפך לאלוף ווימבלדון פעמיים עם הניצחון 4:6, 6:7 (3), 6:7 (2) על מילוש ראוניץ', מארי תמיד מספק עניין. הוא תמיד דמות שהצלמים אוהבים להיצמד אליו כי הוא יגיב בצורה מוחצנת ויספק להם פרנסה, הוא תמיד צריך לעבוד קשה בשביל כל דבר ותמיד יהיו כמה גאונים שיכנו אותו ברוב חוכמתם "לוזר". את גמר ווימבלדון 2016 אפילו מארי לא הצליח להפוך למשהו יותר גדול מסכום חלקיו והשאיר אותו קטן מאוד, אבל עצום בשבילו. נכון שכדי לזכות בתואר מארי לא היה צריך לעבור דרך נובאק דג'וקוביץ' וגם לא דרך רפאל נדאל או רוג'ר פדרר, אבל הבריטי בן ה-29 סגר עוד מעגל והראה שהוא ברמה אחרת ושהיחיד שבאמת יכול לעצור אותו כשזה חשוב הוא דג'וקוביץ'.
כשמסתכלים על מארי ונזכרים באותו ילד עצבני וקריזיונר, שהיה מבצע אינספור טעויות לא מחויבות ותמיד נלחץ ונהיה מתוסכל ברגעי לחץ, ומשווים אותו לזה הנוכחי, ההבדל הוא בלתי נתפס. מארי של 2016 הוא כבר גבר נשוי, אבא וטניסאי שקט, חכם וחזק מאוד בראש, בעיקר ברגעי מתח והכרעה. לראשונה בקריירה שלו הבריטי הגיע לגמר גרנד סלאם כפייבוריט ברור ומוחלט. הוא גם הצליח לעמוד בציפיות העצומות שהיו בכל בריטניה ההיסטרית. מארי לא נתן שום סיכוי לראוניץ' מהשנייה הראשונה והיה בשליטה מוחלטת וברורה במשחק. מארי שיחק, ראוניץ' ניסה לשנות ולהגיב ולשחק טניס תגובתי זה תמיד קשה ותמיד מצביע על זה שאתה לא בשליטה.
מי היה מאמין לפני שבע או שמונה שנים שהילד הפוחז שתמיד התעסק בשטויות ונלחץ מכל הלחץ במדינה סביבו, יהפוך לאחד שתמיד מספק את הסחורה בקור רוח ובביטחון כל כך גדול? נראה שאפילו השינוי הפיזי שעבר מארי במרוצת השנים - כשהפך מרבע עוף לבעל גוף של מתאגרף - לא גדול כמו השינוי המנטאלי. לבוא כפייבוריט למגרש הביתי שלך בטורניר הכי יוקרתי בעולם זה לחץ עצום. מארי כבר בשלב כזה בקריירה שלו בו זה לא משפיע עליו בכלל. כשמשווים את זה לספורטאים הבריטים בשאר הענפים, אין ספק שמדובר בספורטאי הגדול ביותר שיש לממלכה המאוחדת להציע כרגע. שלושה תארי גרנד סלאם אחרי יובש של עשרות שנים בבריטניה, שניים מהם על האדמה הביתית בטורניר הכי גדול שיש ועוד זכייה בגביע דייויס כמעט במו ידיו לבד, הם הישגים שמעטים מאוד הבריטים בענפים הגדולים שיכולים להתגאות בהם.
בלי הרבה רעש וקשקושים, מארי הפך לאגדת ספורט בריטית והדרך בתוספת ליכולת שלו עוד יכולה להוביל אותו להישגים נוספים. מארי הגיע השנה לכל אחד ממשחקי הגמר בטורנירי גרנד סלאם: באוסטרליה וברולאן גארוס הוא הפסיד לדג'וקוביץ' והפעם הוא לא נתקל בו ולקח את הגביע המוזהב איתו הביתה. קשה להיות עקבי יותר מזה וגם העקביות הזו מצביעה על בגרות ויכולת מנטאלית גבוהה מאוד. אפילו דג'וקוביץ', בלי ספק מפלצת מנטאלית בקנה מידה אחר, נראה מרוקן לחלוטין במהלך המשחק מול סם קוורי ששלח אותו הביתה בסיבוב השלישי. גם אחרי הראיון הוא נשמע כמו מי שהתקשה לשמור על העקביות. אפילו הוא. מסיבת העיתונאים של הסרבי אחרי אותו הפסד רק המחישה כמה קשה לשמור על עקביות וכמה אנחנו צריכים להעריך טניסאים כמו פדרר, נדאל, דג'וקוביץ' וגם מארי על העקביות שלהם. הם תמיד (טוב, כמעט תמיד) שם.
המיקום של מארי בהחזרות ההגשות של ראוניץ'
במשחק עצמו מארי לא יכול היה לבקש יריב יותר נוח. מה שמאיים ומקשה על פדרר, הוא פינוק אמיתי בשביל הבריטי. הוא אוהב מאוד שעולים נגדו לרשת כמה שיותר (ראוניץ' עשה את זה 74 פעמים במהלך הגמר) כי יש לו את חבטות ההעברה הכי טובות בעולם. במהלך המשחק היה נדמה שהעליות המרובות הללו לרשת של ראוניץ' הן בבחינת התאבדות מקצועית מול חבטות ההעברה של מארי, אבל לקנדי לא הייתה שום ברירה אחרת. הוא היה חייב להיות אגרסיבי, התקפי ולהמר. זה היה הסיכוי היחיד שלו. כאן, כדי להבין את הדומיננטיות המטורפת של מארי בגמר, אפשר דווקא להעיף מבט אל עבר המספרים, שבדרך כלל צריך להתייחס ולקרוא אותם בערבון מוגבל.
עם כל המשחק ההתקפי של ראוניץ' ו"ההגנתי" של מארי, לקנדי היו 39 ווינרים. כמה היו למארי, אתם שואלים? 39. לראוניץ' היו 8 אייסים כשלמארי 7. זה בלתי אפשרי כמעט להגיש אייס מול מארי ובמהלך המשחק יכולת ההחזרה שלו הפכה לאבסורדית כמעט כשראוניץ' הגיש את הסרב המהיר בטורניר והשני המהיר ביותר בהיסטוריה של הטורניר (147 מייל לשעה = 236.5 קמ"ש). לא רק שמארי הצליח להחזיר את הבומבה הזאת, הוא גם זכה בנקודה. ראוניץ', אחד המגישים הטובים בעולם אם לא הטוב שבהם, זכה ב-67% מהנקודות אחרי ההגשות הראשונות שלו, בעוד מארי זכה ב-87% מהנקודות במצב דומה. כמו כן, המפסיד השיג בסך הכול שתי אפשרויות שבירה (שתיהן באותו משחקון), בעוד מארי השיג שבע אפשרויות כאלה וגם היה היחיד ששבר במשחק (פעם אחת, אבל שבר). כל זה רק מראה עד כמה מארי הגיש טוב, ויותר מזה, עד כמה הוא החזיר טוב.
מארי מנצל את היכולות הפיזיות שלו מצוין לא רק בהחזרות להגשות, אלא גם בתנועה שלו על המגרש. קשה לחשוב על מישהו (שוב, חוץ מדג'וקוביץ', שהוא באמת עילוי גם בתחום הזה) שיכול להגיע אפילו ל-70% מהכדורים שמארי מחזיר. הוא והמחבט שלו נמצאים בכל פינה במגרש, אפילו כשראוניץ' עם ה-1.96 מטר שלו הנחית פצצות כמה פעמים, הבריטי איכשהו הצליח לענות על זה, או לכל הפחות לשים על הכדור את המחבט. גם להגשות הגוף הכל כך אפקטיביות ואיכותיות של ראוניץ', שגרמו לפדרר המון נזק בחצי הגמר, מארי הצליח למצוא תשובה וכמעט תמיד החזיר למגרש. היכולת הזו לגרום ליריב שלך לשחק כל פעם עוד כדור, גם אם זה הכדור הכי קל בעולם, היא קריטית. אין דבר יותר מעצבן עבור טניסאי מאשר להמשיך לשחק את הנקודה חבטה נוספת. אין ווינרים קלים, תמיד צריך להמשיך את הנקודה. זה מתסכל מאוד ומוציא משיווי משקל אפילו את הטניסאים הכי ותיקים ומנוסים בעולם. בוודאי שזה אפקטיבי מול טניסאי שמופיע בגמר גרנד סלאם בפעם הראשונה בקריירה שלו.
בשורה התחתונה מארי היה טוב מדי ובהפרש גדול בשביל ראוניץ', כמו שהוא היה בשביל ברדיך כשהביס אותו בחצי הגמר ובשביל כל אחד שהוא פגש בטורניר (פרט לחוסר ריכוז של שתי מערכות מול ג'ו ווילפריד צונגה ברבע הגמר). אפשר לומר שהעובדה שדג'וקוביץ' הודח מוקדם עזרה לו, קשה להגיד את אותו דבר על פדרר, כי קשה לראות את השוויצרי מנצח אותו במצב הנוכחי ובמשחק של הטוב מחמש מערכות. עם זאת, חשוב לציין כי העובדה הזו שמארי לא פגש אף אחד מהגדולים באמת בדרך לזכייה לא ממש משנה או מפחיתה מן ההישג שלו. טניסאים גדולים ממנו (פדרר למשל) זכו בעבר בתארי גרנד סלאם כשהם מנצחים בדרך יריבים הרבה פחות טובים מצונגה, ברדיך וראוניץ'. אם כבר, העובדה שלא הפסיד אפילו מערכה אחת בחצי הגמר ובגמר ונשבר רק פעם אחת בשני המשחקים הללו רק מעצימה את ההישג הענק שלו.
מכאן המבחן של מארי קשה מאוד. מגביע דייויס הוא כבר הודיע שהוא פורש, ואוטוטו מתחילה עונת המשטחים הקשים בצפון אמריקה. הפעם, בניגוד לתקופה שאחרי הזכייה הקודמת שלו בווימבלדון, מארי יצטרך להראות גם עקביות ולא ירידת מתח אחרי ההישג הענק. זה יהיה מבחן גדול נוסף בשבילו. לא יפליא אף אחד אם גם בו הוא יעמוד בהצלחה.
