לברון ג'יימס סיים את משחק 6 של גמר 2016 עם 41 נקודות ב-16 מ-27 מהשדה, 8 ריבאונדים, 11 אסיסטים על איבוד אחד, 4 חטיפות ו-3 חסימות. זאת אחת השורות הסטטיסטיות המדהימות ביותר שנראו בגמר ה-NBA, בטח במשחק 6 שמעצם הגדרתו הוא או משחק הדחה או משחק אליפות. ואיכשהו, עד תחילת הרבע האחרון זה היה רק עוד משחק טוב של לברון. בדקות האחרונות של הרבע השלישי אפילו נדמה היה שהוא חוזר לסורו עם רצף של התקפות איטיות בהן החזיק כדור ולקח זריקה גרועה בסוף שעון.
ואז הגיע הרבע האחרון. זה היה מהרגעים האלה בהם הכל מתחבר לשחקן היסטורי ולכמה דקות הוא נמצא בספרה משלו, בשלוש רמות מעל למשחק, מעל לאלופה, מעל לקבוצת 73 הניצחונות. הוא קלע את עשר הנקודות הראשונות של קליבלנד ברבע הזה, אבל השיא הגיע כשההגנה של הווריירס התחילה להתמקד בו יותר ולברון חשף את החורים שלה כמו אמן שחמט שמשחק נגד ילד בן 8. באמצע הרבע היו חמש התקפות בהן ללברון היו ארבעה אסיסטים (והוא קלע בעצמו בחמישית), לכל אחד מהם ניתן היה להקדיש פסקה. הוא כל הזמן חשב צעד אחד לפני ההגנה ורמת הביצוע שלו הייתה כל כך מושלמת שכל טעות קטנה הפכה לסל קל. תוך כדי כך היו לקינג ג'יימס במהלך הרבע הזה שלושה מהלכי הגנה גדולים, כמה ריבאונדים חשובים והוא קינח בשלשה שהעלתה ל-20 הפרש וסגרה עניין שלוש דקות לסיום.
עוד בנושא:
קליבלנד גברה 101:115 על גולדן סטייט והשוותה ל-3:3 בגמר ה-NBA
קר: "השריקות נגד סטף מגוחכות, אני שמח שהוא זרק את מגן השיניים"
לברון בנאום אמוציונלי לטיירון לו, קיירי אירווינג וטריסטן תומפסון מפרגנים
אחרי ארבעת המשחקים הראשונים התחושה הייתה שלברון כבר לא מסוגל להשתלט על סדרות גדולות כפי שעשה עד השנה שעברה. עדיין יכול להיות שהוא לא מסוגל להשתלט על סדרות שלמות, הוא כמעט איחר את הרכבת הפעם, אבל השורה התחתונה היא ששני המשחקים האחרונים נכנסים בקלות לרשימת המשחקים הגדולים בקריירה שלו, וזו רשימה איכותית במיוחד. כמה גורמים עזרו לו להגיע לשיא בדיוק בזמן הנכון: הדרך הקלה לגמר והאופן בו שמר על עצמו לאורך העונה, העובדה שהשנה הגמר מרווח יותר ויש יומיים הפסקה כמעט בין כל המשחקים, העובדה שאין משחקים צמודים בגמר הזה והוא מקבל מנוחה בגארבג' טיים המתמשך ואולי גם בעיות הגב של אנדרה איגודלה שהלילה נראו רציניות במיוחד. בכל מקרה, אחרי שני המשחקים האלה אפשר להצהיר בוודאות: המלך עדיין חי, והוא לא הולך לשום מקום.
מתוך רשימת הצגות הפלייאוף של לברון, הרבע האחרון הלילה הזכיר לי את הרבע האחרון של משחק 6 מגמר אחר: המשחק בין מיאמי לסן אנטוניו ב-2013. כולם זוכרים מהמשחק הזה את השלשה של ריי אלן שהובילה להארכה, לא כולם זוכרים את ההתפוצצות של לברון בתחילת הרבע האחרון, לאחר שהוריד את סרט הראש. היו שם כמה דקות של אנרגיה מזוקקת משחקת כדורסל. הדקות ההן היו מרשימות יותר רק מסיבה אחת: סן אנטוניו של המשחק ההוא הייתה קבוצה שהרבה יותר מרשים לנצח מגולדן סטייט של הלילה. הספרס הגיעו למשחק במיאמי בשיאם ונתנו הצגה שהייתה מספיקה לאליפות מול יריב אנושי (וגם ככה הייתה מספיקה אלמלא החטאות עונשין בדקה האחרונה), הווריירס הגיעו למשחק הלילה רכים, מבולבלים ומבוהלים.
מה שמוביל אותנו לסיפור השני של המשחק פרט להצגה של לברון: החולשה של האלופה. לאחר עונה רגילה בה הקבוצה של סטיב קר לא הורידה רגל מהדוושה בשום שלב, בפלייאוף ניתן לספור כבר שישה משחקים אליהם גולדן סטייט הופיעה נטולת אנרגיות מהרגע הראשון. כולם משחקי חוץ: כל ארבעת משחקי 3 בארבע הסדרות, המשחק הרביעי ב-OKC והמשחק הלילה. הפעם זה היה מעצבן במיוחד כי מדובר במשחק אליפות, ולמרות זאת פרט לסטף קרי כולם בגולדן סטייט נראו כמו מי שרק רוצים להגיע הביתה ולסגור את הסיפור שם. קרי השאיר אותם במשחק די לבד שניים וחצי רבעים, כמה דקות טובות של קליי תומפסון בסוף הרבע השלישי השלימו אותו. השניים מספיק מוכשרים כדי ליצור רבע אחרון תחרותי מכלום, גם בגלל שבצד השני יש כרגע שלושה וחצי שחקנים מתפקדים (למזלה של קליבלנד אחד מהם היה טריסטן תומפסון, שבשבוע האחרון מצדיק את החוזה שלו).
הפלייאוף רצוף הקשיים של גולדן סטייט נראה כמו אחד מהדברים האלה שכתובים מלמעלה, כאילו האלים החליטו לטגן קצת את הכנפיים של איקרוס ולחשוף כל נקודת תורפה אפשרית של האלופה. הקרסוליים של סטף קרי חזרו להטריד כבר במשחק הראשון של הפוסט סיזן, המועדות לפציעה של אנדרו בוגוט נזכרה להופיע לקראת סוף הגמר, הצורך של איגודלה בן ה-32 לשמור סדרות מלאות על קווין דוראנט ולברון ג'יימס החל לתת אותותיו על הגוף שלו, המשחק המלוכלך של דריימונד גרין הצטבר להשעיה בדיוק ברגע הכי פחות טוב, חוסר היציבות בקליעה של השחקנים שמסביב לספלאש בראדרס בולט ככל שהמשחקים נהיים מלחיצים יותר, OKC חשפה את הפתרון ההגנתי הטוב ביותר מול ההתקפה הקטלנית (לקבוצה שיש לה את השחקנים הנכונים לכך), קליבלנד חשפה את חוסר הניסיון של הווריירס בסדרות מול יריבות איכותיות.
גולדן סטייט לא הייתה אמורה להגיע מודאגת למשחק 7 בבית, גם אחרי הפסד ביתי בלי דריימונד והפסד חוץ. אבל החולשה המנטלית ברצף ארוך מדי של דקות בשני המשחקים האחרונים נראית מוגזמת מכדי שניתן יהיה להתעלם ממנה. אם מחברים את סוף משחק 5 ותחילת 6 מגיעים ל-11 דקות ו-42 שניות, כמעט רבע שלם, בהן גולדן סטייט קלעה נקודה אחת. הדקות האלה כללו בערך 28 זריקות חופשיות לחלוטין של האריסון בארנס. שאלת בארנס, והשאלה החשובה הרבה יותר של איגודלה, הן סיבות נוספות לדאגה אמיתית באוקלנד.
האם סטף קרי אמור להדאיג את גולדן סטייט? ממש לא, להיפך. הוא לא יושעה ממשחק 7 של הגמר והנטייה שלו לבצע עבירות מיותרות לא תהווה בעיה במשחק 7 בבית. מה שקרה הלילה היה שילוב בין שריקות גרועות של השופטים, העבירות המיותרות שהוא כן ביצע והתרסה די בוטה שלו כשהלך באגרסיביות לחטיפות כשהוא מסובך עם עבירות, כאילו הוא מתגרה בשופטים לשרוק. אז הם שרקו. זה בלט במיוחד בעבירה השישית, כשהוא ניסה לחטוף כדור מלברון אחרי ריבאונד הגנה. מאוד יכול להיות שזה היה מכוון, שהוא הרגיש שהמשחק היה גמור ורצה לקבל שריקה גבולית נגדו כדי להתעצבן. לפעמים הכוכב של קבוצה דואג להיות מורחק במשחק חוץ כדי לשלהב את הקהל ולהתחיל להשפיע על השופטים במשחק הבית. זה עבד מצוין לבארון דייויס כשהוביל את גולדן סטייט לסנסציה מול דאלאס ב-2007, הקהל באוקלנד אוהב להגיע עם תחושת קיפוח.
מתחת לרדאר
הגיע הזמן להחמיא לטיירון לו. הוא גדל תוך כדי הסדרה, ניקה את הרוטציה משחקנים שלא פוגעים (מתיו דלבדובה, אייכה?) ולא מתאימים לסדרה (צ'אנינג פריי), הגביל מאוד את השימוש בקווין לאב, התעלם מרוב מה שעבד בשלבים המוקדמים של הפלייאוף ומצא את הנוסחה לחזור לסדרה. הקרדיט הגדול ביותר שמגיע ללו קשור לאופן בו קליבלנד תוקפת, כמעט באובססיביות, את סטף קרי. השחקן שלו כל הזמן חוסם ללברון או קיירי, והוא חוסם באופן שמכריח את גולדן סטייט לבצע חילוף אוטומטי גם כשהיא מנסה להימנע מכך. קבוצות ילמדו את האופן בו קליבלנד מסבכת את קרי בעבירות כמעט בכל משחק בסדרה הזאת.
הלילה לו הוסיף רגע של קסם שכאילו נלקח מהספר של המאמן שבצד השני, כששלף משום מקום את דנטיי ג'ונס וקיבל ממנו את חמש הנקודות האחרונות של המחצית הראשונה שעצרו את המומנטום של אחד מניסיונות הקאמבק של גולדן סטייט.
נתון המשחק
אנצל את הרובריקה הזאת בשביל הנתון החשוב ביותר לקראת משחק 7:
דריימונד גרין במשחקי חוץ בשתי הסדרות האחרונות: 7.8 נקודות ב-26 אחוזים מהשדה, 0.3 שלשות למשחק ב-10.5 אחוזים (כן, מה שקראתם), 4.7 אסיסטים על 3.2 איבודים.
דריימונד גרין במשחקי בית בשתי הסדרות האחרונות: 16.5 נקודות ב-45.2 אחוזים מהשדה, 1.7 שלשות למשחק ב-34.5 אחוזים, 5.2 אסיסטים על 1.8 איבודים.
הברומטר של גולדן סטייט הוא שחקן התקפה שונה לחלוטין במשחקי בית ובמשחקי חוץ בחודש האחרון, כשהוא פוגש את היריבות שהקשו על גולדן סטייט יותר מכל קבוצה בשנתיים האלה. בבית הוא ניזון מהאנרגיות של הקהל והופך לשחקן האול-אראונד שמאפשר להתקפה הנפלאה לזרום. אנחנו יודעים איפה משחק 7 יהיה.
לקראת המשחק הבא
ספרי ההיסטוריה כבר פתוחים, השאלה היחידה היא מהו הפרק האחרון. או שגולדן סטייט תסיים את העונה ההיסטורית שלה עם אליפות קשה ומתוקה במיוחד, או שלברון ג'יימס יוביל את קליבלנד לקאמבק הגדול בתולדות הגמר ולאליפות ראשונה לעיר. זה מה שיש על השולחן במשחק הזה.
במשחק 7, בטח בגמר, לקבוצה הביתית תמיד יש יתרון. גולדן סטייט היא הקבוצה הטובה והשלמה מבין השתיים, בשני משחקי הבית בהם דריימונד גרין שיחק היא ניצחה בקלות וקליבלנד מגיעה עם שלושה וחצי שחקנים מתפקדים כשהחצי הוא ג'יי אר סמית' שבקלות יכול לסיים את המשחק עם 2 מ-15. אבל סימני השאלה שהתפתחו אצל גולדן סטייט בשבוע האחרון, בעיקר המצב הבריאותי של איגודלה, מציבים תמרור אזהרה ענק למי שחושב שהיא פייבוריטית ברורה.
והנה תמרור אזהרה נוסף: לברון ג'יימס יהיה השחקן היחיד על הפרקט שלקח חלק במשחק 7 של הגמר, היחיד שכבר עבר כל דבר אפשרי. הוא מגיע למשחק 7 אחרי שניים מהמשחקים הגדולים בקריירה שלו בידיעה שניצחון יהיה הישג השיא שלו. בקיצור: זה יהיה המשחק החשוב בקריירה של לברון ג'יימס, והוא נראה מוכן. לא להחמיץ.