אנדי מארי טעם מהתרופה שהוא בעצמו רקח. אין משפט שממצה בצורה מוצלחת יותר את מה שהיה בגמר רולאן גארוס. נובאק דג'וקוביץ' הראה לבריטי שעם כל הכבוד לניצחונות ולטניס המעולה שהציג עד הגמר ואפילו במערכה הראשונה שלו, כשזה מגיע למשחק מול הטניסאי הטוב בעולם זה עולם אחר. למעשה, דג'וקוביץ' הוא למארי בדיוק מה שמארי היה לכל השאר.
עיקש, נוקשה, מגיע לכל כדור, מוציא ליריב את הנשמה ותמיד משדר שהכול בשליטה שלו ולא של היריב. אפילו כשמארי זכה במערכה הראשונה עם 3:6 וטניס גדול, זה לא היה נראה כמו משהו שיחזיק מעמד זמן רב. לפני שמדברים על כל נתון סטטיסטי, הבדלים מקצועיים וכן הלאה, צריך לדבר על התחושה. לרגע אחד במהלך המשחק, אפילו לא בדקות הכי טובות של מארי וגם אחרי שזכה במערכה הראשונה, לא הייתה הרגשה שהוא הולך לנצח במשחק כמו שההרגשה הייתה הפוכה ברגע שבו דג'וקוביץ' השיג שבירה בתחילת המערכה השנייה כדי לעלות ל-0:2.
עוד בנושא
נובאק דג'וקוביץ' זכה לראשונה ברולאן גארוס אחרי שגבר על מארי
נולה מכוון לגרנד סלאם שנתי: "מבלי להישמע שחצן, הכל אפשרי"
מוגורוסה אלופת הנשים: "אני לא יכולה להסביר כמה זה חשוב לי"
דג'וקוביץ' הפך בארבע השנים האחרונות, באופן הדרגתי ועקבי בצורה חסרת תקדים, לטניסאי הכי טוב בעולם, וכנראה שגם הכי דומיננטי בהיסטוריה. בטח בעידן הפתוח. זה מה שגורם לכל מי שמשחק נגדו, כולל המדורג מספר שתיים בעולם ומי שאמור להיות היריב המאתגר ביותר מבחינתו, לאבד אמונה שיש בכלל סיכוי "לתת לו ביס". המאזן של דג'וקוביץ' בטורנירי הגרנד סלאם האחרונים עומד על חמש זכיות בששת הטורנירים האחרונים ומאזן 41 ניצחונות והפסד אחד בהם.
אם רוצים לקחת שחקנים דומיננטיים בסבב בעבר, השם הראשון שעולה הוא כמובן רוג'ר פדרר. גם השוויצרי זכה בחמישה טורנירים מתוך שישה ובשישה מתוך שמונה ב-2006 ו-2007, שנות הזוהר שלו. מעבר לדיון הארוך והבלתי נגמר על היריבים הנחותים מולם שיחק פדרר לעומת אלה שעומדים מול דג'וקוביץ' (פרננדו גונזאלס, אנדי רודיק ומרכוס בגדאטיס), באמת שקשה להיזכר בפדרר עושה את הדברים בעקביות כזו. גם בשנים הגדולות ביותר של פדרר, רפא נדאל ניצח אותו כמעט בכל מפגש ראש בראש. אם חוזרים שוב לשנים הגדולות ביותר של פדרר, 2006 ו-2007, בהן זכה בשישה תארי גרנד סלאם, רואים שהוא הפסיד שם שש פעמים לנדאל ב-11 מפגשים. אלה היו שנים בהן נדאל היה בן 19-21 ועדיין לא בשנות הפריחה שלו.
מארי היום הוא השחקן השני הכי טוב בעולם. בעצם כבר שנתיים או שלוש שהוא כזה. הבדל הגילאים בינו לבין דג'וקוביץ' הוא שבעה ימים בלבד. מארי נולד ב-15 במאי 1987, בעוד הסרבי נולד ב-22. שניהם נמצאים בשיא שלהם בדיוק באותם רגעים, ולמרות זאת דג'וקוביץ' נמצא בספרה אחרת לחלוטין מהיריב הכי גדול שלו. זה לא רק מאזן הראש בראש (או ראש בישבן, תחליטו אתם) שעומד כבר על 10:24 לזכות נולה, אלא גם 12 זכיות בתארי גרנד סלאם לעומת שתיים.
למעשה, דג'וקוביץ' גזל ממארי חמישה תארי גרנד סלאם באופן ישיר כשניצח אותו במשחקי גמר (אוסטרליה 2011, 2013, 2015 ו-2016) ורולאן גארוס אמש. אם מעבירים את חמשת התארים האלה לצד השני, מאזן הזכיות בתארי סלאם עומד על 7:7 ביניהם. אבל בפועל, ההבדל האיכותי האדיר בין השניים הוא בין טניסאי מצוין כמו מארי, שלצערו נקלע לעידן בו הוא צריך לשחק מול שלושת הטניסאים הטובים בהיסטוריה, לאחד שהוא אחד מאותם הגדולים ביותר בהיסטוריה ואולי בדרך להפוך לגדול מכולם. אין כמעט ספק שעם הזכייה הראשונה שלו ברולאן גארוס, נכנס דג'וקוביץ' לא רק לרשימה של הטניסאים שזכו בכל אחד מתארי הגרנד סלאם, אלא גם לרשימת הגדולים בהיסטוריה. עדיין נשארו לו כמה שנים טובות מאוד כדי להמשיך ולמצב את עצמו אפילו כגדול ביותר - בטניס זה עדיין נמדד בתארי גרנד סלאם.
יכול להיות שבעוד חמש, שש, שבע או שמונה שנים אפילו, דג'וקוביץ' יתלה את המחבט שלו כשהוא לא שיאן הזכיות בתארי גרנד סלאם. אף פעם אי אפשר לדעת איך הדברים יתפתחו, אם נולה יעבור פציעות. אפשר רק לקוות שלא. אבל גם אם הוא לא יסיים את הקריירה עם יותר זכיות בתארי גרנד סלאם מכל אחד אחר, הוא הולך ומסתמן כבר עכשיו כאחד הטניסאים המשפיעים והמשמעותיים ביותר בהיסטוריה של המשחק. מעולם לא היה שחקן שהגיע לרמות האינטנסיביות, הגמישות, האתלטיות, הכושר הגופני והפיזי של דג'וקוביץ'. קשה לדעת אם יהיה מישהו שיגיע לשם. מעולם לא היה מישהו שעשה שינויי כיוון בצורה חדה וקלילה כזו, שהפך את עצמו לקיר שמגיע לכל כדור ומחזיר אותו יותר טוב מכפי שהוא נחבט אליו. תמיד זה נראה כאילו משחקים ארוכים רק מדליקים אותו, הוא כאילו הולך וצובר אנרגיה ככל שהמשחק מתקדם ולא מאבד אנרגיה ומתעייף. זה נראה כמעט על-אנושי, אבל צריך לזכור שאצל הג'וקר מדובר ביכולת מולדות ובגמישות טבעית. מי שלא מאמין לזה, מוזמן להיכנס ליוטיוב ולראות את המתיחות שהוא עושה.
תמיד כשטניסאי גדול כמו דג'וקוביץ' זוכה בגרנד סלאם עולים שיאים מן העבר ושמות גדולים שעשו את השיאים הללו. הפעם, נולה הפך לטניסאי הראשון שזוכה באליפות אוסטרליה וברולאן גארוס באותה שנה מאז שג'ים קורייר עשה את זה ב-1992. לציין שחקנים כמו נובאק דג'וקוביץ' וקורייר באותו משפט זה מעליב את הסרבי כמעט כמו שזה מעליב את האינטליגנציה. עם כל הכבוד לקורייר, ויש הרבה כזה, לנסות להשוות אותו לדג'וקוביץ' מבחינת כישרון, שלא לדבר על יכולות פיזיות, זה מגוחך. מרבית השמות מאותה התקופה (שנות ה-90') לא היו מתקרבים לדגדג את דג'וקוביץ' גם כשהם בשיאם. קשה בכלל להשוות ולא רק מבחינת כמות התארים והכסף שהכניסו לעומתו.
דג'וקוביץ' נראה כמעט כמו דמות על טבעית מהסרט "קפטן אמריקה" לעומת כל השמות הללו, ולמען האמת הוא נראה כזה גם כשמציבים אותו מול היריבים שלו היום ושאר השחקנים בסבב. בשנה-שנתיים האחרונות אנחנו רואים עוד ועוד טניסאים צעירים וכישרוניים שמתחילים לעשות לעצמם שם בסבב. דומיניק תים הוא אחד הבולטים שבהם והוא כבר בן 22, סשה זברב ובורנה צ'וריץ' בני ה-19 שם. נראה שכדי שהם יתחילו לקצור תהילה, הם לא רק צריכים להשתפר, להתחשל ולהגיע לשיא היכולת שלהם, הם גם צריכים לחכות שדג'וקוביץ' יפרוש או לפחות יוריד הילוך.
כל עוד המדורג מספר אחת בעולם משחק כפי שהוא משחק, אין שום סיכוי להוריד אותו מהמקום הראשון בעולם, אפילו לא להתקרב אליו. לא בכדי הפער בינו לבין שאר העולם יעמוד כבר על 8,045 נקודות החל מהיום בבוקר (פער של מעט יותר מארבע זכיות בגרנד סלאם). הפער ביניהם הוא באמת כזה, אולי בדרך להפיכתו של דג'וקוביץ' לגדול מכולם.