"מי שלא אמיץ מספיק כדי לקחת סיכונים, לא ישיג כלום בחייו".
אומרים שהאנשים הכי ווינרים הם אלה שהכי שונאים להפסיד. אם כך, על אותו משקל, אין דבר שמוחמד עלי תיעב יותר מגבולות. באופן אירוני לאדם שעשה את כספו ושמו בין חבלים, עלי הקדיש את חייו - בתוך הזירה ומחוץ לה - למלחמה בגבולות. על הדרך, הוא שינה וסחף עולם שלם. הלילה מת בפיניקס הספורטאי הכי גדול בהיסטוריה. וכן, יש אדם אחד בייקום שעבורו גם המשפט הבומבסטי הזה הוא בסך הכול אנדרסטייטמנט מזופת ועלוב.
המלחמה בגבולות החלה ב-1954. אז עוד קראו לו קסיוס, ואז הוא היה בן 12. פופקורן חינם חולק במרכז עירו לואיוויל, ובזמן שהילד קליי טעם מן השלל, מישהו פילח לו את האופניים. על פי האגדה קליי הנרגן אמר לשוטר מקומי, ג'ו מרטין, שהוא רוצה לכסח לגנב את הצורה. השוטר מרטין, שהיה גם בעלי מכון אגרוף במרתף של אותו מרכז, צחק על הילד. "תלמד לכסח לפני שתכסח". אז קליי החל ללמוד, וחודש לאחר מכן - והוא במשקל של 40 קילו - הוא פירק את היריב הראשון. בקיץ 1960 הביא מדליית זהב לארצות הברית, באולימפיאדת רומא - הוא פחד לטוס אז העלה עמו מצנח למטוס. כמה חודשים לאחר מכן נכנס לסבב המקצועני.
הניצחונות החלו להיערם, ואז, סוף סוף, אלוף העולם סאני ליסטון הסכים להילחם בו. קליי היה אנדרדוג מובהק, 7 ל-1, אבל הוא סירב להכיר במונח הזה. בעולם בו אנדרדוגים מנסים להיות שקטים ולהפתיע, קליי היה הכי רועש שיש. הוא שכר אוטובוס והוביל אותו לחצר ביתו של ליסטון המפחיד. גם כשהאלוף הבעייתי איים עליו עם אקדח, קליי לא נרגע. הוא העליב והשמיץ ושר. והוא גם ניצח את ליסטון. בנוקאאוט. משם כבר לא היתה דרך חזרה.
זו לא היתה תקופה נוחה להיות אדם שחור בארצות הברית - בטח שלא אלוף אגרוף במשקל כבד. מספרים שאלוף העולם במשקל כבד באותם ימים היה אדם מפורסם יותר מנשיא ארצות הברית. אבל קליי מעולם לא חשב על נוחות, מעולם לא ניסה להתאים עצמו לסביבה - הוא דרש מהסביבה להתאים עצמה אליו. ימים לאחר שזכה בחגורה הודיע על הפיכתו למוסלמי. הוא הסתובב עם אלייז'ה מוחמד ומלקולם אקס השערוריתיים, ושינה את שמו למוחמד עלי. וכאילו זה לא הספיק - 1967 הגיעה, ועלי סירב להתגייס.
כשהיה הכי נוח ומשתלם להיות פוליטיקלי קורקט, עלי היה ההפך הגמור. הוא היה כל מה שאנשים פחדו להיות - שחור, מוסלמי וסרבן מלחמה. בזמן שהמוני אמריקאים נהרגו על אדמת וייטנאם, הוא יצא נגד הממשל באופן פומבי. הוא לא חשב על החגורה ולא על הכסף, הוא חשב רק על האמת. איך אצא למלחמה אם אני מתפלל חמש פעמים ביום למען השלום, שאל. הוא נשפט והושעה וחגורת האליפות נלקחה ממנו. שלוש שנים לא יכול היה להתאגרף - ואלו היו שנות השיא של חייו. תתארו לכם.
האגרסיביות שלו השתלמה, כי היא חינכה מדינה שלמה. הפציפיסטיות שלו גרמה לעוד אנשים לשאול שאלות, להפסיק להאמין במלחמות באופן עיוור; עשורים לאחר שהחל להתאגרף, אדם לבן ניגש אליו במסעדה וסיפר שאביו חינך אותו בדרכי ה-KKK, אבל הוא - מוחמד עלי - גרם לו להבין ששחורים אינם נחותים; ותראו מה מפיק האגרוף, לו דיבלה, כתב עליו הלילה:
"לפני 22 שנה הייתי בדרכי למחזמר בברודוויי. לפתע ראיתי קהל רב ברחוב. מול התיאטרון היה עלי, בלי פמליה, רק הוא ואדם נוסף. הוא חילק לבאים ולשבים כרוזים אודות האיסלאם. אמרתי שלום והמשכתי בדרכי. כשיצאתי, שעתיים וחצי לאחר מכן, ראיתי שוב המון מרוכז ברחוב. זה שוב היה עלי - הוא לא עזב והמשיך לחלק כרוזים של האיסלאם. שאלתי אותו 'מה אתה עדיין עושה פה?'. הוא נתן לי את החיוך המדהים והמוכר שלו, ואמר: 'אני מלמד. אני רוצה ללכת לגן עדן'. זה בדיוק איפה שהוא היום. כשאנשים מנסים לצבוע את האיסלאם בצבעים מזלזלים ורעים, אני תמיד נזכר בלילה ההוא. אז, זה היה באהבה".
עלי היה אייקון שפרץ את כל המחסומים - צבע, דת ואמונה עיוורת בממשל. הוא היה דובר של קוקה קולה, מאהב סדרתי, הדבר הכי טוב שקרה לטלוויזיה בשידור ישיר, מדליק הלפיד באטלנטה, והוא אפילו שחרר בני ערובה לאחר מפגש עם סדאם חוסיין. וכן - הוא גם היה המבדר הכי גדול שנכנס בין חבלים. ליסטון, קופר, פאטרסון, פרייז'ר, נורטון, פורמן, ספינקס. זה היה הדור הכי קשוח בתולדות המשקל הכבד של האגרוף, ועלי הצליח לפרק את כולם. היום יש את מייוות'ר המושלם, אבל זה אפילו לא היה קרוב - זרקו את כל המספרים הצדה, עלי היה מושלם ממנו. במבחן הזמן, הרבה מומחים לא מגדירים את עלי כמתאגרף הכי גדול אי פעם. אבל הוא לא היה צריך את התואר הזה כדי להיות הספורטאי הכי גדול אי פעם. גבולות, כבר אמרנו.
"אנחנו האצבעות, הוא היד", אמר מייקל ג'ורדן אחרי שנפגש לראשונה עם עלי. "אני אולי 2.18 מטר", אמר קארים עבדול ג'באר, "אבל אף פעם לא הרגשתי גבוה יותר מאשר כשעמדתי בצלו". "הלכתי איזה לילה ברחוב", נזכר ג'ורג' פורמן, "השמנתי, הסתפרתי, אף אחד לא זיהה אותי. אמרתי לאנשים 'אני ג'ורג' פורמן - אלוף העולם במשקל כבד!'. כולם המשיכו ללכת. ואז אמרתי 'נלחמתי במוחמד עלי', וכולם עצרו".
עלי היה הדבר הכי טוב שקרה לזירה, לספורט, לבידור, לצופים, לעיתונאים, לכל מי שאהב להתעצבן, לחייך, להתרגש. טוויטר? פייסבוק? מוחמד עלי היה רשת חברתית עשרות שנים לפני שקמו הרשתות החברתיות. משורר. דמגוג. נביא של דם וחרוזים, מחולל ציטוטים. הוא ידע להגיד לך איך הוא יפיל אותך, ובאיזה סיבוב. נראה שהוא המציא את הטראש טוק, נראה שטובי התסריטאים כתבו לו את החיים. איזו סצנה מבאסת הם כתבו הלילה. סצנה עצובה ושקטה, לאגדה הכי מסעירה שקראנו.
כי הוא לא ידע די.
הוא היה מאלה שחושבים על הנצח יותר מאשר על העכשיו, הוא לחם למען ההיסטוריה ולא למען עצמו. אז הוא הרשה לעצמו לקבל יותר מדי אגרופים מג'ורג' פורמן בזאיר - 93 רק בסיבוב החמישי. והוא הרשה לעצמו להיכנס למרחץ הדמים במנילה, כשהוא ופרייז'ר הכו אחד את השני עד המוות ובחזרה. "לפעמים אני מתעורר בלילה ומצטער שעשיתי את זה", אמר פורמן על הראמבל בג'אנגל. "אם הייתי צריך לעשות את הכול מחדש, לעולם לא הייתי נלחם בו". הפרקינסון, האויב היחיד שלבסוף ניצח את עלי, נולד באחד משני הקרבות הללו. אין סיכוי שלא.
אחרי הכאוס בפיליפינים, עלי התעקש להמשיך. הוא נכנס לזירה עשר פעמים נוספות, עשר פעמים מיותרות. הוא היה צל של מה שהיה, והתסמינים רק התעצמו. אבל לכו תרביצו היגיון באחד שהוכיח פעם אחר פעם שהוא יותר צודק מההיגיון. הוא המשיך כמו שהתחיל - מכונית מרוץ בלי ברקסים. הוא הפר את החוצץ בין לבנים לשחורים, בין נוצרים למוסלמים, בין החיים למתים. הוא הקונצנזוס הכי גדול שרובינו אפילו לא ראינו.
בשנים האחרונות הסבל רק הלך וגבר, כמו הביקורים בבתי החולים. עלי היה נראה הכול חוץ מגיבור. "הוא כלוא בתוך הגוף של עצמו", אמרו קרוביו. אז הנה - האיש שהכי שנא גבולות, הצליח סוף סוף לצאת מתוך גופו שלו.
"כנראה שלכל דבר יש סוף - אפילו למוחמד עלי", אמר כשפרש, בדצמבר 1981. במובן מסוים, עלי מת כבר אז, כשתלה את הכפפות. במובן מסוים, הוא לא ימות לעולם. "אני הגדול ביותר אי פעם, ואמרתי את זה עוד לפני שידעתי שאני כזה", הכריז מזמן. אז הנה עוד הכרזה, ולא צריך מכונת זמן: הוא הגדול ביותר שיהיה אי פעם, ואני אומר את זה עוד לפני שאני יודע שהוא יהיה כזה.
orenjos@walla.co.il