כמו תמיד במהלך הפגרה, נחמד להתעדכן במלפפונים המבוקשים, והקיץ נראה שחן עזרא מעורר עניין במכבי תל אביב, אחמד עאבד מבוקש על ידי שתיים-שלוש קבוצות, אפילו עדן בן בסט מוזכר כקלף לטרייד כחלק מעסקה גדולה, וכמו תמיד במהלך הפגרה, אוהד הכדורגל קורא את הדיווחים, ולא מאמין לרצינות התהומית שבה הדברים נכתבים ולחשיבות שבה הם נאמרים.
הוא לא מבין איך בתחתיתה של כל כתבה על כל המוזכרים לעיל לא מצורפת כוכבית או הבהרה כלשהי, כמו למשל "יש לזכור שחן עזרא עבר עונה חלשה מאוד, למעשה כבר שתי עונות חלשות מאוד, והוא סמל לאכזבה של מכבי חיפה"; או, "כזכור, קרית שמונה החלשה ניצלה מירידה ממש לפני סיום העונה, ואחמד עאבד אומנם הסתמן כשחקן מבטיח לפני כשנה או שנתיים, אבל בעונה האחרונה בקושי תרם"; או, "זה אומנם נראה כמו לפני נצח נצחים, אבל לעדן בן בסט הייתה מתישהו תקופה לא רעה בנבחרת ובליגה הצרפתית, פשוט בשנתיים האחרונות הוא קיבל אין ספור הזדמנויות במכבי תל אביב והשכיח אותה לגמרי", וכן הלאה וכן הלאה, פשוט לציין ולהזכיר במי מדובר, ובמה מדובר, כדי שנדע שכולנו מתואמים.
המעניין הוא שאלה שקוראים את הדיווחים על חן עזרא או עדן בן בסט הם בדיוק האנשים שיודעים מיהם חן עזרא ועדן בן בסט. הם יודעים איזו עונה חלשה עברה עליהם, הם ראו אותם מקרטעים מדי שבת, ולמרות זאת עכשיו הם קוראים בצמא את העדכונים על עתידם, ומשתוקקים לדעת, באמת ובתמים, איפה השחקנים החלשים האלה ישחקו בעונה הבאה. בשום שלב אין התפכחות, אין מחאה או קול צעקה, אף אחד לא מתקומם וקורא "למי אכפת מהבינוניות הזו, מה הטעם לדוש בה", כולם רק צמאים לרכש, להתרעננות, לשינוי, למשהו חדש, מתים לדעת מי יחתום ואיפה, איזו התרגשות.
להפך, סביר להניח שגם בעונה הבאה חן עזרא ועדן בן בסט יקבלו משכורות עתק, של שחקנים בכירים, מאות אלפי שקלים בשנה. יותר מזה, אותם עזרא, בן בסט ועאבד, כשיחתמו בקבוצתם החדשה, יגרמו להתרגשות אמיתית בקרב אוהדיה, לשמחה ואופטימיות. כלומר, אוהדי כדורגל, בעלי תודעה וחשיבה חופשית, שראו כמה חלש היה חן עזרא בעונה שעברה, לא סתם ישמחו שהוא מצטרף לקבוצה שלהם, אלא אף יניפו אותו על הכתפיים באימון הבכורה, יקראו בשמו, ויותר מזה, יתלו בו תקוות.
התגובה האופטימית הזו של אוהדי הקבוצות לרכש החדש מסמלת את הנאיביות הקסומה שבלהיות אוהד, איך הוא תמיד מלא אמונה. מבחינתו, אין חשיבות לשנה שלמה מלאה בכישלונות. הוא זוכר לחן עזרא את הרגעים היפים, הקצרים, הכל כך רחוקים. כן, הוא אומר, תביאו את עזרא, זה אחלה רכש, ובדמיונו הוא חורך את האגף, דוהר בכדרור ומלהטט. עזרא, או בן בסט, או עאבד, או מי שלא יהיה, ברגע שהוא ילבש את החולצה הנכונה, לא רק שכל חטאי העבר יימחלו לו, התחושה היא שעכשיו הוא הגיע לנחלה, ויחל לפרוח. העיניים נעצמות, ובדמיון הוא רץ, פשוט רץ קדימה עם הכדור, הקהל קורא בשמו והוא כובש, מכניע את ההגנה העיקשת של רעננה, חגיגה ביציעים, והשדר צועק.
אי אפשר שלא לתהות איפה הנוער, איפה הדור החדש של השחקנים, למה לא כל שנה עולים 15-10 כדורגלנים חדשים שישכיחו את אלה שהבטיחו ולא קיימו. סביר להניח שגם הצעירים יאכזבו בקרוב, אבל לפחות שייתנו תחושה של ריענון, כאילו משהו פה צומח מלמטה. הרי הענף הזה מגלגל כל כך הרבה כסף, מושקעות בו כל כך הרבה אנרגיות, הוא זוכה לפרסום והאדרה, ובכל זאת כבר כל כך הרבה זמן, יותר מדי זמן, לא צומחים פה כוכבי כדורגל חדשים, לא צצים כישרונות, להפך, כל פלקוצ'נקו מסכן ששם שני גולים מרגש ומלהיב את כולם ומקבל כותרות. אין מישהו שיבעט את הבינוניות הזו הצדה, שיגרום לכדורגלנים שמרוויחים מיליונים לעבוד קשה יותר מחשש שמישהו ייקח את מקומם. תמיד יימצא המאמן, האוהד, העיתונאי, הפרשן, שזוכר את הרגע הגדול של עזרא (או עאבד, או בן בסט, או מי שלא יהיה), ואומר בביטחון, בידיעה, בשיא הרצינות: בונ'ה, זה אחלה שחקן, זה אחלה רכש, אם רק יידעו לנצל אותו נכון יש לו אחלה פוטנציאל.
ושוב, מנצלים את חולשתנו. מהתלים בנו, ואנחנו נופלים בפח. דוהרים למלכודת. באיזשהו שלב הנאיביות החביבה הזאת של אוהדי הכדורגל מסתמנת כטיפשות, טמטום, עיוורון, אבל מה כל אלה לעומת האפשרות שעזרא יכבוש שער אחד גדול, זה שווה כל שקל.