לאורך השנים בת'אני המילטון למדה על בשרה שהצלחה, כמו כישלון, היא קודם כל סובייקטיבית: הרי ההצלחה של האחד יכולה להיות הכישלון של האחר. למשך מרבית חייה נחלה בעיקר הצלחות, גם אם על הנייר חלקן היו יכולות להיות מקוטלגות אצל אחרים ככישלונות, אך בשבוע שעבר רשמה הישג ששט ממחוזות הסובייקטיביות לאובייקטיביות, הישג חסר-תקדים שריגש ענף שלם, הישג שהוא גדול ויהיה הקונטקסט אשר יהיה. בגיל 26, 13 שנה לאחר שאיבדה את ידה השמאלית בנשיכת כריש אימתנית, בת'אני המילטון ניצחה את המדורגת ראשונה בעולם וסיימה בין שלוש הראשונות באחת התחרויות החשובות בסבב, בפיג'י. "אני מאושרת", אמרה. "אני בפוזיציה ייחודית שמאפשרת לי להוות השראה לנערות צעירות שרוצות לרדוף אחר החלומות שלהן".
שזה קצת נכון וקצת לא נכון, כי במקרה של בת'אני המילטון, לא צריך להיות נערה צעירה כדי לשאוב ממנו טונות של השראה.
היא נולדה ב-8 בפברואר 1990 בליהואה, הוואי, לשני הורים שאהבו לגלוש. כל כך אהבו, למען האמת, שכשבת'אני היתה בת שנה, נשא אותה אביה על גבו למפגש הראשון שלה עם גלשן. בגיל שש כבר קיבלה גלשן משלה. "מההתחלה, היה משהו שונה בצורה בה גלשה", כתב אביה לאתר Guideposts. "היה לה מבט בעיניים כשהיינו במים - מעין ניצוץ שאמר: אני רוצה להיות טובה בזה. אני רוצה להיות הכי טובה". העובדה שלא הלכה לבית הספר ולמדה עם הוריה בבית השאירה לה זמן רב לבלות בים, ולאחר שזכתה בתחרות הראשונה שלה בגיל שבע, קיבלה את הספונסר הראשון שלה בגיל שמונה. המילטון אמנם היתה מוכשרת מאוד עוד מגיל צעיר, אך לא חריגה בנוף: האי קוואי, בו התגוררה עם משפחתה, היה גן עדן לגולשים. בדומה למרבית חבריה, גם בת'אני גדלה עם "מלח ים בדם".
אלא שאז הגיע ה-31 באוקטובר, 2003. המילטון התעוררה בחמש בבוקר ויצאה לחוף, כמו בכל בוקר, הפעם עם חברתה הטובה ביותר אנה בלנצ'רד ואביה, הולט, מוכנה לעוד יום מושלם בחוף המושלם, במים המושלמים, בחיים המושלמים שהיו לה באותה תקופה. "יש משהו בתולי וקסום במים בשעה הזו של היום", כתב אביה. "החוף ריק, המים והחול מנצנצים בזמן הזריחה וזה רק אתה, הגלשן והגלים. סכנת הכרישים קצת גדולה יותר, אבל אם אתה גולש בהוואי, תמיד יש את הסכנה הזו - לא גדולה, אבל קיימת. הים הוא ביתם, וצריך פשוט לכבד את זה".
בת'אני עשתה את דרכה פנימה וחיכתה על הגלשן האדום-לבן-כחול שלה לגל המיועד. ידה השמאלית השתכשכה במימי האוקיינוס הנעימים. הבוקר היה כמו כל בוקר אחר. "לא היה אפילו רמז של סכנה באופק", כתבה בספרה המצליח, Soul Surfer, אבל היא לא היתה צריכה להסתכל אל האופק, כי אם רק להוריד את הראש ולהביט אל מתחת למים. בלי שהבינה מה קורה, קיבלה נשיכה אימתנית מכריש טיגריסי באורך של ארבעה מטר ובמשקל 635 ק"ג. המים סביבה נצבעו אדום, וכפי שקורה ללא מעט אנשים שחווים טראומה גופנית יוצאת דופן, גם בת'אני המילטון לא ממש ידעה כיצד להגיב. היא לא צרחה, לא עשתה תנועות חדות, לא איבדה את שפיותה או הכרתה אף שנותרה, בין רגע, עם יד אחת במקום שתיים. "תקף אותי כריש", אמרה, כמעט לאף אחד. "הבנתי שאם אכנס לפאניקה זה לא יהיה טוב", אמר ל-ABCNEWS. "התפללתי שאלוהים יבוא ויציל אותי. ואז היתה לי גם מחשבה די מצחיקה. תהיתי אם אאבד את הספונסר שלי". על אף קור הרוח ומה שכמעט הזכיר אדישות, אביה של חברתה הטובה ביותר שמע אותה, ולמרבה המזל הגיב במהירות ובתבונה: בלי לחשוב פעמיים אלתר באמצעות חולצתו חוסם עורקים שבדיעבד הציל את חייה, וביחד חתרו השניים מלב האוקיינוס אל החוף, חתירה שנמשכה כמעט 20 דקות, ומשם לבית החולים.
נציג המשפחה הראשון שהגיע לבית החולים היה אביה, שבכלל הגיע באותו בוקר כדי לעבור ניתוח בברכו. שניות לפני שההליך אמור היה להתחיל, דלת המיון נפתחה בסערה והרופא המנתח נקרא למקרה דחוף יותר: ילדה בת 13 ננשכה על ידי כריש. אביה של בת'אני המילטון ידע שמדובר בביתו או בחברתה הטובה ביותר, אין אופציות אחרות. וכשראה קווצת שיער בלונדינית, הבין: זו בת'אני. הניסיון לקפוץ משולחן הניתוחים ולרוץ אליה לא עלה יפה, משום שרגליו היו תחת הרדמה. "איפה שידה השמאלית אמורה היתה להיות היו כעת המון תחבושות", כתב ל-Guideposts. "התמונה הזאת היתה כמו אגרוף לבטן. אבל אז בת'אני סובבה את הראש ונתנה לי מבט תשוש. זרם של רגיעה והכרת תודה שטף אותי. הבת שלי היתה תהיה בסדר, תודה לאל". משפחת המילטון היתה ועודנה משפחה מאמינה, וכשהמילטון האב מדבר על תודה לאל, זה לא רק מטבע לשון כי אם דרך חיים. ובכל זאת, באותם רגעים אף אחד לא יכול היה לדעת שבת'אני תהיה בסדר: לבית החולים היא הגיעה לאחר שאיבדה 60 אחוז מדמה, ולכולם היה ברור שאם היתה מאבדת קצת יותר, היתה עלולה לשלם לא רק בידה השמאלית כי אם בחייה.
אבל הניתוח עבר בהצלחה - בריאותית, ונפשית. בעוד המילטון חששה לעתידה, הרופא המנתח הבהיר ש"מדובר בתהליך", וש"היא זו שתקבע בעצמה מה היא יכולה לעשות. היא תוכל לעשות 95 אחוז ממה שתרצה. בהכירי את בת'אני, זה לא יאט אותה". הוא מנה מעט דברים שלא תוכל לעשות לצד הרבה מאוד שכן, וצדק: המילטון גדלה בים, וגם היא ידעה שלפעמים צריך פשוט לשרוד גל גדול אחד כדי להגיע למים שקטים יותר. הגולשת האמיצה בת ה-13 נשענה עוד יותר מתמיד על אלוהים, כפי שכתבה בספרה: "זה עוזר לדעת שלמרות שאין לך מושג מדוע משהו קרה לך, למישהו שם למעלה יש תכנית והוא שומר עליך... לדעת שאלוהים אוהב אותי ושיש לו תכנית עבורי, שאפילו כריש לא יכול לערער, שם עבורי קרקע יציבה. דברים רעים עלולים לקרות לכולם. אלה החיים. הנה העצה שלי: אל תשימו את כל התקוות שלכם בתוך משהו שברגע ובקלות עלול להיעלם". אבל במקרה שלה המשהו הזה לא נעלם, כי בעוד אנשים אחרים עלולים היו לצלול אל תוך עולם לגיטימי לחלוטין של פוסט-טראומה, לסבול מסיוטים ופחדים משתקים מהאוקיינוס, בת'אני המילטון שמה על עצמה בגד ים, וחזרה למים. וזה לא קרה שנה, חמש או עשר שנים אחרי הרגע ההוא שכריש הוריד לה במכה את יד שמאל.
לא. זה קרה אחרי פחות מחודש.
מה שהפחיד את המילטון לא היה לחזור לגלוש; מה שהכניס אותה לפאניקה אמיתית היה המחשבה שלא תצליח לגלוש יותר לעולם. וזה לא כאילו היא לא חששה. "כשחזרתי לגלוש פחדתי מכרישים", הודתה בפני אתר Experience Life. "התקיפה שלי היתה כל כך נדירה, אבל עדיין חשבתי עליה. אז כדי להילחם בפחד, פשוט חזרתי למים והתמקדתי בגלים. סירבתי לעסוק ב"מה יקרה אילו"". אבל איך גולשים עם יד אחת? ובכן, גלשן חדש ומעט ארוך יותר בעל פסי זברה, שאמור היה להפחיד את הכרישים, יוצר במיוחד עבור המילטון, ובו גם ידית בו תוכל לאחוז עם ידה הימנית על מנת לשפר את השליטה והתפעול בחברה הטובה ביותר. על היעדר יד שמאל חיפתה עם שימוש תכוף יותר ברגליים, ולא פעם הגדירה את הניסיון לגלוש ביד אחת כמו ניסיון לבצע שכיבת שמיכה עם יד אחת. "הימים הראשונים היו מאוד מתסכלים", אמרה. "לעתים הייתי נכנסת למים ויוצאת מהם בוכה, אבל פשוט המשכתי הלאה. אחד הדברים היפים ביותר שקרו בעקבות התאונה זה שהצלחתי לראות שאני מסוגלת להתגבר על קשיים. זה לימד אותי שיש לי את היכולת להתגבר על הפחד שלי במצבים מלחיצים". אבל לא רק להתגבר: זה לא שבת'אני המילטון סתם חזרה לגלוש חודש אחרי מאורע שהיה מונע מרוב האנשים להתקרב לכל מקור מים באשר הוא; היא חזרה להתחרות, ופחות או יותר שנה אחרי התאונה, היא וידה האחת כבר החלו לזכות בתארים.
מעבר לכסף, ספונסרים וגביעים, הניצחונות הללו בצירוף סיפורה האישי הפכו אותה לכוכבת של ממש. בין היתר הופיעה בתכנית של אופרה ווינפרי, בזו של אלן דג'נרס ובטונייט שואו לצד שלל תכניות אירוח אחרות, וכתבות אודותיה פורסמו בכל המגזינים הגדולים בארצות הברית. ב-2004 זכתה בפרס ESPY על קאמבק השנה, ובאותה שנה פרסמה גם את האוטוביוגרפיה שלה - Soul Surfer, בה, בין היתר, כתבה את משפטי ההשראה הבאים: "אני לא רוצה שאנשים ינסו למצוא בי השראה. אני רק רוצה להיות שלט שמצביע על הכיוון לגן עדן"; "החיים הם מאוד דומים לגלישה. כשאתה נתקע, אתה צריך לקום ולהמשיך כי לעולם לא תדע כיצד ייראה הגל הבא"; ו"אומץ לא אומר שאסור לך לפחד. אומץ זה לא לתת לפחד לעצור אותך". ב-2011 פורסמה גרסת הסרט לספר ההוא, בהשתתפות הלן האנט, קארי אנדרווד וגם בת'אני המילטון בעצמה, שביצעה את הפעלולים של השחקנית הראשית אנה סופיה רוב.
גם חייה האישיים חייכו אליה: בתחילת 2012 פגשה את אדם דירקס, כומר מקומי, והתחתנה איתו בקיץ של 2013. שנתיים לאחר מכן הגיח לעולם בנם הראשון, טוביאס, ובת'אני גילתה שכמו גלישה, כך גם אימהות עם יד אחת זה לא דבר פשוט במיוחד, אך לא בלתי אפשרי. "לעתים אני שוכחת שיש לי רק יד אחת", אמרה, כשבישרה לעולם על הריונה - הריון במהלכו המשיכה לגלוש. "תינוק בוכה ולהחליף חיתולים ביד אחת הולך להיות מאוד מאתגר, אבל אצטרך למצוא את הדרך שלי לטפל בתינוק הזה. אני מניחה שאצטרך להיות יצירתית".
כשנה לאחר מכן אמרה ל"דיילי מייל": "קודם כל אני מסדרת את החיתול ביד אחת, ואז משתמשת ברגליים שלי כדי להרים את הרגליים שלו לפני שאני שמה עליו את החיתול. אני צריכה להשתמש יותר ברגליים שלי ככל שהוא זז יותר וזה הופך קשה יותר, אז אני מנסה להסיח את דעתו. לעתים אני נהיית מתוסכלת, אבל תמיד מצליחה. גם להאכיל אותו היה קשה בהתחלה, אבל הבנתי מה לעשות ואני כל כך אסירת תודה על כך שאני מסוגלת לעשות את זה... ברגע שיהיה בוגר מספיק אספר לו איך קרה שיש לי יד אחת, אבל אז גם אספר לו איך החיים שלי נהיו אפילו טובים יותר. אני רוצה להראות לו שכריש אולי נשך לי את היד, אבל זה לא עצר אותי. אני מקווה שהמסע שלי יעודד אותו לרדוף אחר החלומות שלו". באופן לא מפתיע, קצת כמו שאביה עשה איתה, כך גם עם בנה שלה לא חיכתה זמן רב עד אשר עשתה לו היכרות עם המים, כרישים או לא כרישים. "אני לרגע לא חושבת על סכנות הכרישים כשאני מניחה אותו במים", אמרה. "אי אפשר לחיות ככה את חייך, אחרת אתה תפחד לעשות הכל. אני חולמת שנגלוש ביחד".
הגישה הזאת, בצירוף הספר השני שפרסמה - Body and Soul: A Girl's Guide to a Fit, Fun and Fabulous Life - הפכו אותה למודל לחיקוי עבור נערות צעירות. ולכל אורך הדרך, בת'אני המילטון המשיכה לגלוש. לעתים בצורה סבירה, לעתים בצורה מאכזבת, לעתים בצורה מופלאה כמו בשבוע שעבר בפיג'י. מכרישים היא כבר לא מפחדת - אם כבר אז מעכבישים - וכנראה שזה הגיוני: לתפיסתה, היום הטראומתי ההוא בגיל 13 רק עשה לה חסד. כשנשאלה על ידי אתר walkingonwater האם היתה משתמשת במכונת זמן כדי לשוב ליום ההוא ולגרום לכך ולמחוק אותו לגמרי, השיבה: "אני חושבת שאבחר לאבד את היד שלי, בגלל כל הדברים המדהימים שקרו בעקבות זאת".