הילד בן 60: ג'ו מונטנה, "הקאמבק קיד", חוגג יום הולדת 60

"תגידו, זה לא השחקן קולנוע הזה, ג'ון קנדי?". שלוש דקות ועשר שניות לסיום הסופרבול בינואר 1989, כינס ג'ו מונטנה את חבריו להתקפת סן פרנסיסקו פורטי ניינרס בהאדל. בפניהם עמדה משימה לא פשוטה, לעבור 92 יארד מול הגנת סינסינטי המצוינת, שעד לאותו רגע החזיקה אותם קצר לאורך כל המשחק. שחקני הניינרס נראו לחוצים מאוד באותם רגעים ומונטנה החליט להרגיע אותם בדרכו הייחודית והצביע על שחקן הקולנוע המשעשע והמנוח, שאכן עמד ביציע באצטדיון במיאמי, מוכן לברוח למכונית שלו ברגע שהניינרס יאבדו את הצ'אנס האחרון שלהם לנצח את המשחק. הם ממש לא איבדו אותו.

תכנית ההרגעה של מונטנה עבדה בצורה מושלמת. בדקות הבאות, סן פרנסיסקו שטפה את המגרש, עד ש-34 שניות לתום הזמן החוקי מצא הקוורטרבק האגדי את הידיים של ג'ון טיילור, שתפס את הטאצ'דאון המנצח של המשחק וסידר לניינרס עוד אליפות, השלישית עם מונטנה והראשונה מבין שתיים רצופות.

בתחילת אותו מהלך, לפני שמונטנה נכנס לזון, כמה משחקני סינסינטי החלו לדבר ביניהם על הקווים על האליפות המתקרבת. כריס קולינסוורת', אז התופס המצוין של הבנגאלס וכיום אחד מאנשי תקשורת הספורט המוצלחים בארצות הברית, השתיק את הדיבורים: "אתם לא רואים מי הקוורטרבק של הניינרס היום?". בסיום המשחק, קולינסוורת' המאוכזב לא הצליח להישאר אדיש: "ג'ו מונטנה פשוט לא אנושי. אני לא רוצה לכנות אותו אלוהים, אבל הוא בוודאות איפשהו באזור הזה. בחיים לא ראיתי שחקן שבכל פעם שסומכים עליו ומגיע הרגע המכריע, הוא מצליח לעשות את הקאמבק ולתפקד בצורה מושלמת. הוא כנראה השחקן הכי טוב שאי פעם שיחק פוטבול".

המשחק ההוא היה אחד המרכזיים ביצירת המורשת של "הקאמבק קיד", "ג'ו קול", שחוגג מחר (שבת) את יום הולדתו ה-60. הרבה זמן עבר מאז ימי התהילה של מונטנה, אבל גם כיום איש לא מפקפק במקום שלו ב"הר ראשמור" של הפוטבול, איפשהו בין ארבעת הפרצופים הגדולים שאחזו בכדור האליפסה ושמו קסדה על הראש.

הוא נולד בניו איגל, עיירה קטנטנה באזור פיטסבורג, פנסילבניה, ב-11 ביוני 1956. מהאזור ההוא, במערב המדינה, יצאו כמה מהקוורטרבקים הגדולים אי פעם, כולל יריבו המיתולוגי דן מרינו, ג'וני יונייטס, ג'ו ניימת', ג'ורג' בלנדה, ג'ים קלי ואחרים. מה שאפיין את כל חברי הרשימה הזו היו קשיחות על המגרש ומוסר עבודה גבוה, אבל למונטנה היה גם משהו ייחודי בו, רוגע בלתי נתפס על המגרש, שיצר סביבו הילה ואמונה תמידית מצד החברים.

הוא היה בן יחיד לג'ו סיניור, ששיחק איתו בילדותו בחצר האחורית בכל ענף ספורט אפשרי ודחף אותו קדימה ולתרזה, בת למשפחת מהגרים מסיציליה. רק בשנה השלישית של התיכון הפך לקוורטרבק פותח, אבל לאחר שזה קרה, שמו התפרסם במהרה כאחד משחקני הפוטבול הטובים בפנסילבניה. "ג'ו נולד להיות קוורטרבק", אמר מאמנו באותם ימים ג'ף פטרוצ'י, "ראו את זה לכל אורך הדרך. החשמל שהוא היה מייצר בהאדל היה פנומנלי. אולי אלוהים תרם משהו לעניין הזה".

במקביל לקריירת הפוטבול המתפתחת, מונטנה שיחק גם בייסבול ובעיקר, הבריק על מגרשי הכדורסל. לקראת סיום התיכון, מכללת נורת' קרוליינה סטייט אפילו הציעה לו מלגת כדורסל, אבל הוא בחר לשחק פוטבול אצל אלופת המכללות הטרייה נוטרדאם. אלילו, הקוורטרבק טרי הנראטי, שנולד אף הוא באותו אזור ליד פיטסבורג, כיכב במדי האירייש בשנות ה-60' ומונטנה חלם להיות היורש.

ההתחלה בנוטרדאם לא הייתה קלה. במסגרת חוקי המכללה מאינדיאנה, פרשמנים אינם חלק מהקבוצה הבכירה וגם בשנה השנייה, לאחר שהמאמן האגדי אירה פרסיגיאן עזב בגלל בעיות בראיות והוחלף בדן דיביין, מונטנה לא ממש קיבל צ'אנסים. הוא דווקא כן זכה להיות ב-1975 חלק מהמשחק המפורסם מול ג'ורג'יה טק, בו נכנס למגרש למהלכי הסיום חברו לקבוצה דניאל "רודי" רוטיגר, אירוע שהוצג כשני עשורים לאחר מכן בסרט "רודי", אחד מסרטי הספורט המוכרים בתולדות הקולנוע האמריקאי. מונטנה נשאל לאורך השנים לא פעם על האירועים המוצגים בסרט ותמיד דאג להזכיר: "אל תשכחו שזה קולנוע. לא כל מה שרואים נכון. אף אחד לא זרק את החולצה ואיים לא לשחק אם רודי לא יעלה למגרש, אבל הוא כן קרע את התחת בשביל להיות שם והשיג את רגע התהילה שלו, כמו שרואים בסרט".

למרות המיעוט בדקות משחק, גם למונטנה היו כמה רגעי תהילה באותה עונה. במשחק חוץ מול צפון קרוליינה, הוא עלה למגרש לראשונה כאשר נותרו 5:11 דקות לסיום. ב-62 שניות על כר הדשא, הספיק למסור 129 יארד ולהוביל מהפך אדיר, מפיגור 14:6 לניצחון 14:21. אחרי המשחק, מנהל תכנית הספורט של נוטרדאם, מוס קראוס, טען שזה הקאמבק הכי טוב שראה בחייו. שבוע חלף ומונטנה שוב נשלח למגרש ברבע הרביעי כדי להציל את המצב והפעם הימם את קבוצת חיל האוויר והחזיר את נוטרדאם מפיגור 30:10 לניצחון בלתי הגיוני, 30:31. קראוס נאלץ לתקן את הקביעה שלו והאגדה של מונטנה, מלך הקאמבקים, החלה להתעצם.

"מונטנה היה מלך הקאמבקים", כתב עליו לארי שוורץ מ-ESPN, "יש סרטון מצויר ישן שמראה קבוצה של אנשים נכנסת לפאניקה, חוץ מאדם אחד, שעושה בצורה מדויקת ומושלמת את העבודה שלו. במציאות, האדם הזה היה מונטנה. הרוגע שלו, באמצע הכאוס, היה כמעט מיסטי, בעיקר במשחקים שהוכרעו בדקות הסיום. בזמן שאחרים ראו סכנה, הוא ראה סדר והזדמנות. הוא לא היה מהיר, גבוה או חזק מדי, אבל ניצח בעזרת אומץ, תעוזה, סגנון ויכולת תגובה. לפעמים נדמה היה שהוא רואה את המשחק בהילוך איטי".

דווקא אז, רגע לפני הפריצה האמיתית, הוא פספס עונה שלמה בקולג' בגלל פציעה בכתף, אבל במהלך 1977 הפך סופסוף לקוורטרבק הפותח והוביל עוד כמה קאמבקים וניצחונות מפוארים ובשיאם, 10:38 מוחץ על המדורגת 1 טקסס במשחק הקוטון בול, שהיה למעשה משחק האליפות של המכללות באותה שנה. העונה הבאה, האחרונה שלו בנוטרדאם, הייתה גם זו שסיפקה את מה שעד היום נחשב לאחד ממשחקיו האגדיים ביותר.

האייריש חזרו לקוטון בול ופגשו את יוסטון במשחק שנערך בדאלאס. ערב המשחק, העיר כולה כוסתה שלג: "זה היה מחזה מרהיב", נזכר מונטנה, "אבל רק אם אתה מתכנן לבלות את כל היום בהתבוננות החוצה מהחלון". הוא ממש לא תכנן לבלות את היום שלו כך והתייצב למשחק, אך הקור העז השפיע במהרה ובמהלך הרבע השני, "ג'ו קול" סבל מהיפותרמיה. חום הגוף שלו צלל למחוזות מפחידים ומסוכנים והוא נלקח לחדר ההלבשה לקבלת טיפול דחוף. בהיעדר יותר מדי פיתרונות, אנשי הצוות הרפואי של נוטרדאם נתנו לו אינפוזיה ומרק עוף, על מנת שינוח ויחזור למלון בריא ושלם.

הוא חזר, אבל לא למלון, אלא למגרש. ברבע השלישי, נוטרדאם נקלעה לפיגור 34:12 ונראתה אבודה, עד שמונטנה עלה לפתע שוב אל כר הדשא. בשמונה הדקות האחרונות של המשחק הוא מסר שלושה טאצ'דאונים, האחרון שבהם כאשר השעון הראה 0:00. נוטרדאם ניצחה 34:35 מטורף במה שמכונה מאז "משחק מרק העוף" ונבחר למשחק המכללות השלישי הטוב אי פעם בכתבה של ESPN: "זה היה היום בו האגדה באמת החלה", נכתב שם, בעוד סטיב וולף מ"טיים" הוסיף: "זה היה השילוב המושלם - בחור איטלקי מוביל את האייריש לניצחון משוגע בזכות מאכל יהודי".

כל אותם סיפורים מרגשים וניצחונות מדהימים לא עזרו למניות של מונטנה יותר מדי לקראת הדראפט של 1979, בו נבחר רק בסיבוב השלישי, מקום 82, על ידי סן פרנסיסקו. שלושה קוורטרבקים, ביניהם אחד הבאסטים הגדולים אי פעם ג'ק תומפסון, כמו גם פיל סימס הנהדר, נבחרו לפניו ו"הקאמבק קיד", שהתחיל במזרח ליד פיטסבורג ועבר לאינדיאנה, המשיך במסע מערבה ונחת אצל הפורטי ניינרס, שעד להגעתו מעולם לא זכו באליפות ובדיוק סגרו עונה שישית בלי הופעה בפלייאוף. עד היום, רבים בפיטסבורג תוהים מה היה קורה אילו הסטילרס היו לוקחים את יליד האזור, שחלם לשחק במדיהם.

בעונה הראשונה של מונטנה במפרץ, סטיב דה-ברג שמר על תפקידו בתור הקוורטרבק הפותח של הקבוצה. בעונה הבאה, מונטנה כבר ירש אותו והפך בזריזות לכוכב גדול. באחד המשחקים באותה עונה, הקבוצה נקלעה לפיגור 35:7 בבית מול ניו אורלינס החלשה, לפני שמונטנה סידר ניצחון 35:38 בהארכה בעוד קאמבק חלומי, הראשון מבין 31 שצבר לאורך הקריירה ב-NFL (קאמבק נספר כחזרה מפיגור ברבע הרביעי לניצחון במשחק). היכולות הקסומות שלו להתמודד עם לחץ עברו היטב מהקולג' לליגה של הגדולים.

ב-1981, השנה השלישית שלו ב-NFL, הוא כבר הוביל את סן פרנסיסקו לאליפות. שיאה של אותה עונה הגיע בגמר ה-NFC מול דאלאס, האימפריה הגדולה של שנות ה-70'. פחות מחמש דקות לסיום, הקאובויס, "הקבוצה של אמריקה", הובילו 21:27 ומונטנה קיבל את הכדור על קו ה-11 יארד שלו. הוא הוביל דרייב נהדר עד שהגיע למצב של דאון שלישי ושלושה יארד לעבור, על קו ה-6 של דאלאס ועם 58 שניות על השעון. הניינרס לקחו פסק זמן, אבל כשחזרו ממנו, התרגיל שתכננו התרסק במהרה לאחר שהתופס אליו כוון התרגיל החליק. שחקני ההגנה של דאלאס החלו לשעוט לעבר מונטנה, שברח הצידה. רגע לפני שהוא יוצא מהמגרש או מופל, הקוורטרבק ביצע הטעיה והעיף את הכדור לשמיים, משם הוריד אותו דווייט קלארק לטאצ'דאון שניצח את המשחק.

"The Catch". כך נודע המהלך הזה מאז ועד היום והוא הפך לאירוע תרבותי ענק ובלתי נשכח בחברה האמריקאית. "הרגע ניצחת את 'הקבוצה של אמריקה'", אמר למונטנה אחד משחקני הקאובויס בתום המשחק. "מעולה", השיב "ג'ו קול", עכשיו תוכלו לשבת עם כל אמריקה מול הטלוויזיה ולראות אותנו זוכים בסופרבול" ואכן, הניינרס לקחו את התואר, במשחק בו מונטנה נבחר ל-MVP. לימים, הוא סיפר על "התפיסה": "כבר חשבתי לזרוק את הכדור החוצה, אבל ברגע האחרון ראיי את דווייט פנוי וידעתי שאם אוכל למשוך עוד שנייה, אמסור לו. ידעתי גם שאם אני מוסר לו, אני חייב להיות בטוח שרק הוא יכול לתפוס את הכדור. בכלל לא ראיתי את התפיסה, רק שמעתי את האצטדיון מתפרץ בבת אחת". חברו לקבוצה באותן שנים, רנדי קרוס, אמר: "היו ויהיו שחקנים עם גוף הרבה יותר מתאים לפוטבול. אבל אם אתה רוצה לנצח משחק, להשיג טאצ'דאון קריטי או לזכות באליפות, אתה פונה אך ורק לג'ו מונטנה".

שלוש שנים לאחר מכן הגיעה האליפות השנייה, כשסן פרנסיסקו מחסלת את הליגה עם 1:15 בעונה הסדירה ודומיננטיות מוחלטת בפלייאוף, כולל ניצחון על מרינו ומיאמי בסופרבול. מונטנה הוביל בצורה מושלמת את הסגנון ההתקפי המיוחד שהנחיל המאמן ביל וולש, שהעיד עליו: "הוא לא רק הקוורטרבק הכי טוב בליגה כרגע, אלא כנראה הטוב שהיה בה בכלל". אם כל זה לא הספיק, הרי שבדראפט שאחרי האליפות של 1984 בחרו הניינרס את התופס הטוב בהיסטוריה, ג'רי רייס, שבסיועו של מונטנה רשם כמה שיאים שספק אם ישברו מתישהו.

פציעה קשה בגב אילצה את מונטנה לעבור ניתוח מסובך ב-1986 ולהחמיץ חצי עונה. הגוף המזדקן של הקוורטרבק, שהיה אז בן 30, החל להדאיג את וולש ולקראת העונה הבאה, הוא הביא בטרייד מטמפה ביי את היורש, סטיב יאנג, שבהיעדרו של מונטנה שיחק לא מעט ונראה פנטסטי. למעשה, יאנג היה כל כך טוב עד שהוכרז כקוורטרבק הפותח של הקבוצה לעונת 1988, מה שהוביל לשמועות על טרייד אפשרי על מונטנה, דבר שנראה לא הגיוני כמה שנים קודם לכן. אלא שתחת יאנג, הניינרס התקשו ומונטנה קיבל בחזרה את הג'וב שלו והוביל את הקבוצה לאותו ניצחון דרמטי על סינסינטי בסופרבול ושנה לאחר מכן, לאליפות נוספת, הרביעית שלו, עם 10:55 בסופרבול החד צדדי אי פעם מול ג'ון אלווי ודנבר.

בסך הכול, בארבעה סופרבולים בהם השתתף, רשם מונטנה 68 אחוזי דיוק במסירה, 1,142 יארד ונתון מדהים של 11 טאצ'דאונים מול אפס איבודים. את המספרים הללו נהנים תומכיו להציג כאשר הם מבהירים שלדעתם הוא גדול יותר מטום בריידי. הקוורטרבק של ניו אינגלנד, שגם על היד שלו אפשר למצוא ארבע טבעות אליפות (ועוד שני הפסדים בסופרבול), נולד באזור סן פרנסיסקו ובצעירותו, מונטנה היה האליל הגדול שלו והמודל לחיקוי.

מונטנה עצמו נדרש לסוגיה הזו אינספור פעמים: "קשה להשוות", הבהיר, "זה תלוי בתקופה , ביריבים, בדרך בה שיחקו פוטבול באותם ימים". יחד עם זאת, אחרי פרשת "דפלייטגייט", הוא לא היסס לעקוץ את בריידי: "תמיד אומרים שאם אתה לא מרמה, אתה לא מנסה. אז כנראה שמנסים ממש חזק שם בניו אינגלנד... איפה עובר הגבול? ובכן, יש ספר חוקים, ואסור לצאת ממנו". בהזדמנות אחרת הוסיף: "אם הייתי רוצה כמות אוויר מסוימת בכדור, לא הייתי עושה את זה בעצמי. מישהו אחר עשה זאת עבור בריידי, אבל זה לא באמת משנה, כי האחריות בפרשה הזו היא רק על האדם המרכזי. לאף אחד אחר לא אכפת איך מרגיש הכדור חוץ מאשר לקוורטרבק. יחד עם זאת, כל הפרשה מטופשת ומוגזמת. כל אחד מנסה למתוח עד לקצה את הגבול. אצלנו שחקני קו ההתקפה השתמשו בספריי סיליקון מיוחד על החולצות, עד שתפסו אותם".

לאורך ההיסטוריה של הסופרבולים, אף קבוצה עוד לא הצליחה לעשות "ת'ריפיט", שלוש אליפויות רצופות. סן פרנסיסקו של מונטנה הייתה קרובה מאוד, אבל בגמר ה-NFC של 1990, אחרי הבק-טו-בק, היא הפסידה לניו יורק ג'איינטס, לאחר שמונטנה נאלץ לנטוש בשל כניסה ברוטאלית של לאונרד מרשל, שגרמה לו לשברים ביד ובצלעות. הפציעה הייתה כל כך חמורה, שהיא גרמה לקוורטרבק לפספס כמעט שנתיים מלאות וכאשר הוא סופסוף היה כשיר, יאנג היה נהדר וכבר אי אפשר היה להזיז אותו מעמדת הקוורטרבק הפותח.

למרות שהשניים ניסו להכחיש זאת לאורך השניים, התפתחו ביניהם מתיחות ועימות, בסיומו מונטנה דרש טרייד ונשלח לקנזס סיטי, שם בילה את שתי עונותיו האחרונות בקריירה, במהלכן הוביל את הצ'יפס לשני ניצחונות פלייאוף ראשונים אחרי למעלה משני עשורים ואפילו הספיק לנצח במשחק מותח את הניינרס ואת יאנג, במפגש היחיד ביניהם. בעונה האחרונה של מונטנה בליגה, 1994, הוא ראה את הניינרס זוכים באליפות, ראשונה בלעדיו ולאחר מכן פרש, בטקס שנערך באפריל 1995 בסן פרנסיסקו ומשך קהל עצום. הפרידה שלו מהקבוצה נחשבת עד היום לאחת המכוערות שהיו בספורט האמריקאי, אבל מאז היחסים שוקמו וכיום מונטנה אף מתגורר בעיר.

שנתיים וחצי לאחר הפרישה, הניינרס הוציאו את החולצה שלו, מספר 16, לפנסיה. מונטנה, שפרח כל הקריירה בשיא הלחץ ותחת אור הזרקורים, הוא אדם מופנם מאוד בחייו הפרטיים ואת הטקס הוא העדיף לעשות בחדר צדדי, ללא התקשורת. הבוס של סן פרנסיסקו, אדי דה ברתולו, השיב שאין סיכוי: "אתה עדיין אליל האוהדים פה. הם מעריצים אותך ומגיעה להם פרידה ראויה". מונטנה הסכים, אבל רגע לפני הטקס עוד אמר: "זה יהיה אירוע נחמד מאוד, לחזור לאצטדיון ולקהל, אבל אני לא יכול לחכות שזה ייגמר. אני שונא את הדברים האלה".

בכל סקר ובכל כתבה אפשרית בארצות הברית על שחקני הפוטבול הטובים בהיסטוריה או על ספורטאי הקלאץ' הגדולים בהיסטוריה, מונטנה מגיע לצמרת, לרוב למקום הראשון: "הסופר-הצלחה שלו הרימה את הרף עבור כל השאר", נכתב ב"USA טודיי" ואילו ב"ספורטס אילוסטרייטד" הוסיפו: "הקריירה שלו הייתה מלאה בהופעות דרמטיות תחת לחץ והוא תמיד ניצח משחקים גדולים ואף פעם לא נבהל. הוא התעלה ברגעי השיא".

לאחרונה, מונטנה חזר לכותרות דווקא בהקשר שלילי. לפני הסופרבול האחרון, סופרבול 50 החגיגי שנערך בסן פרנסיסקו ובו הוא היה אחראי על הטלת המטבע בפתיחה, הוא הודה: "כשפרשתי, החלק המנטלי היה הקשה, כי בבת אחת הכל בורח ממך. היום, החלק הפיזי הוא הבעייתי. באמצע הלילה, פתאום הידיים שלי כואבות בטירוף. אני לא ממש יכול ללכת, בטח שלא לרוץ ואומרים לי שאני צריך ניצוח להחליף את הברך. יש לי גם בעיות עיניים ואני לא מצליח לשמור על פוקוס כשאני מתעייף". זו הייתה עוד הוכחה לסכנות המשחק, כזו שהליגה לא ממש שמחה לשמוע מפיו של אחת האגדות הגדולות שלה.

"הטוב אי פעם - סיפורו של ג'ו מונטנה". זו הכותרת המופיעה בראש הדף המוקדש לו באתר היכל התהילה של ה-NFL. וכל מילה נוספת, מיותרת.