שי הדר (26), כבר לא ילד אבל עדיין לא מבוגר, מחלק את זמנו בין עבודה כברמן בחוף הרצליה, לבין התנדבות למשמר האזרחי בעיר. למי שלא יודע, למשמר האזרחי בהרצליה ישנה יחידה מאוד מיוחדת של מתנדבים, המסיירת את רחובות העיר על גבי, נכון מאוד, אופניים. שי מבלה שם חלק נכבד מזמנו ולכולם הוא יודע לספר על אקשן תמידי ועל הסיפוק שהוא מפיק מהשילוב שבין השירות להגנה על הקהילה ובין השיגעון האישי שלו. שיגעון שתופס לאחרונה גם רבים אחרים. רכיבה על אופניים.
למי שלא שם לב, גל של אופנת אופניים שוטף בימים לו את מדינת ישראל. יש כאלו שמשתמשים בהם ככלי רכב יומי ומגיעים איתם לעבודה ביעילות מקסימלית ובעלות נמוכה, יש כאלה שהופכים אותם למכשיר הכושר האישי שלהם ויש כאלה שלוקחים אותם, כמו את הכל, עד לאקסטרים. שי משלב את הכל.
ערב אחד החל ויכוח בינו ובין מפקדו ביחידת האופניים של המשמר האזרחי בהרצליה, על משך הזמן בה מסוגל אדם לרכב על אופניים כשידיו קשורות מאחורי גבו. משמע ללא ידיים. שי טען וטוען עד היום, שמבחינתו הוא יכול לרכוב את אותה כמות הזמן על אופניו, בין כשידיו על הכידון ובין אם לאו. מפקדו טען שהדבר קשה הרבה יותר ממה שהוא חושב. בכדי לבדוק את העניין, נכנס שי לאתר האינטרנט של גינס וגילה, כי עד היום, לא נרשם שיא של רכיבה על אופניים ללא ידיים.
נחשו מה היה הרעיון הבא? נכון. למה לא לקבוע שיא גינס חדש אם אפשר? אחרי התכתבות מקוונת ארוכה, קיבל שי את האישור הנכסף מהחבר'ה של גינס, כשהרף ההתחלתי אותו קבעו אנשי השיאים מאירלנד, היה רכיבה של שעה, על מסלול ריצה רשמי של 400 מטר ושכל העסק יצולם על מנת להוכיח אותנטיות.
שי התקשר מיד לוינגייט וביקש את אישור השימוש במתקנם, על מנת שיוכל לרכב אל השיא. דווקא ההתכתבות עם מכון הספורט של ישראל ארכה יותר זמן (חצי שנה ליתר דיוק), עד שבסופו של דבר, נבחר היום בו ייקבע השיא העולמי לרכיבה על אופניים ללא ידיים.
מחכים לאישור הרשמי
ביום שישי, ה-18 באוקטובר 2002, בשעה 6 בבוקר, כשרוב המדינה עוד שקועה בתרדמה, הגיע שי למתקן הריצה של מכון וינגייט, כשהוא מלווה בחברים מיחידת האופניים ובקרובי משפחה. כולם אגב, אמורים היו לשמש עדים לשבירת השיא, כולל כמובן עבדכם הנאמן. שי קשר את ידיו מאחורי גבו והתחיל לנסוע, כשחולצת המשמר האזרחי על גופו. אם כבר, אז כבר.
אחרי שעה וקצת, סיים שי את הסיבוב ה-52 של המסלול. ללא הפסקות, ללא דיבורים מיותרים. הבחור פשוט התרכז במטרה והלך עליה עד הסוף. לכשירד מאופני הג'איינט הכחולים שלו, אפילו לא התלונן שי על שום דבר. "לא כואב לי שום דבר", הוא אמר ורק אחרי שלחצתי עליו, הוא התוודה שהישבן קצת כואב לו אבל זהו.
כשנשאל מדוע הוא עשה זאת, מלבד העובדה ששמו יירשם בספר השיאים היוקרתי, ענה הבחור כי חשוב לו שאנשים ידעו על יחידת האופניים, אולי כך יתנדבו יותר אנשים אליה וחוץ מזה, זוהי עוד הוכחה, שכשאדם באמת רוצה ללכת עד הסוף עם משהו, הוא בהחלט יכול להגשים אותו. גם אם הוא בסה"כ ברמן, שאפילו עבד בלילה שלפני שקבע שיא גינס.
אחרי קביעת השיא, עוד היה לשי זמן להשתעשע עם אופניו בעוד קפיצות ותעלולים. עכשיו כל שנותר הוא לשלוח את הקלטות שצילמו בני משפחתו ולחכות לאישור הרשמי של השיא מאירלנד. במהדורה הבאה של הספר כשתיתקלו בשם שי הדר, תדעו שהוא אחד משלנו.