במקור זו בכלל אמורה היתה להיות כתבה על ריאן גיגס. אוליבר קיי, העיתונאי המוערך של "טיימס", היה במהלך עבודת תחקיר על הקיצוני האגדי של מנצ'סטר יונייטד, כשלפתע הבין שהכתבה שלו היא בעצם ספר, ספר שנמצא במקום אחר, אצל קיצוני אחר של מנצ'סטר יונייטד. קיצוני שלא הפך לאגדה, לא הפך לכוכב, לא הפך לריאן גיגס, לא הפך לדבר מלבד סיפור טרגי על כישרון מבוזבז עם סוף טרגי עוד יותר. וכעת, למעלה מ-25 שנה אחרי שאמור היה להיות הדבר הבא ו-16 שנה אחרי שמצא את מותו בצורה מסתורית למדי, יצא הספר של אוליבר קיי לאור והזכיר לאנגליה את מה שהתעקשה לשכוח לכל אורך השנים הללו: סיפורו העצוב והמיוחד של אדריאן דוהטרי.
אביו של אדריאן דוהרטי שיחק כדורגל מקצועני בדרי סיטי הצפון אירית. בנו, אדריאן, נרשם לקבוצת ילדים אחרת בעיר, מורפילד בויז, ושם, במשחק של נערים עד גיל 14, זוהה על ידי הסקאוט מאט בראדלי. "הוא היה השחקן האירי הצעיר הטוב ביותר שראיתי בשלושים שנותי כמאמן וכסקאוט", אמר בראדלי בספרו של אוליבר קיי, "Forever Young". הדבר הראשון שעשה לאחר שהביט בפלא היה לצלצל לסקאוט של מנצ'סטר יונייטד באירלנד, שסידר לדוהרטי מבחנים בשורות השדים האדומים. האגדה מספרת שלסר אלכס פרגוסון לקח 15 דקות בלבד כדי להבין שבנער המוכשר יש כל מה שצריך כדי להפוך לשחקן גדול, ועוד פחות דקות כדי לשכנע את דוהרטי לחתום אצלו, ולא בנוטינגהאם פורסט וארסנל שהתעניינו בו גם כן. הנער הצפון אירי הצטרף לאחת ממחלקות הנוער המפוארות בתבל, ומיד החל לקנות את עולמו. "הוא אחד משחקני הכנף הכי מהירים שהרבה אנשים ראו", אמר טוני פארק, שכתב ספר על מחלקת הנוער של השדים האדומים. "הסקאוטים של יונייטד אמרו שהוא כל כך מהיר, שהוא מסוגל לתפוס יונים". פארק, שליווה את מחלקות הנוער של המועדון מאז סוף שנות ה-70, טען שרק ארבע פעמים בחייו ראה שחקנים שידע מבעד לכל ספק שיהפכו לכוכבים בעלי שם עולמי: נורמן ווייטסייד, פול סקולס, ריאן גיגס, ואדריאן דוהרטי: "בעוד לגיגס היתה רגל שמאל מצוינת ומהירות וסקולס יכול היה להשתמש בשתי הרגליים אך לא היה מהיר, לדוהרטי היה הכל. דמיינו קצת אנדרי קנצ'לסקיס ואז קצת כריסטיאנו רונאלדו, ותחברו את הכל יחד".
גארי נוויל טען שהזכיר לו, בדיעבד, את ליאונל מסי, ואמר ש"היה לא מעולם הזה". בסוף העשור הקודם הופיע סקר באחד המגזינים של מנצ'סטר יונייטד, שביקש מכל השחקנים לבחור את השחקן הטוב ביותר שראו במועדון. כריס קספר, ששיתף פעולה עם גיגס, ניקי באט, פול סקולס ואחרים, וראה כמובן אגדות גדולות לא פחות, לא היסס ובחר בדוהרטי. רבים הזכירו את שמו של ג'ורג' בסט בהקשרו של הנער הצפון אירי.
גיגס, שהיה נחשב לשחקן הכנף הפחות מוכשר מבין השניים, דיבר רבות על האיש שכונה "דוק", וטען שבשעתו, היה הנער המוכשר ביותר בבריטניה: "הוא היה השחקן האידיאלי עבור פרגוסון. המנג'ר אהב שחקני התקפה מהירים, בעיקר שחקני כנף. הוא היה קשה איתי, אבל דוק עשה את הדברים הנכונים בכל פעם, בעוד אני הייתי צריך ללמוד בדרך הקשה. הוא לא עצבן את המנג'ר. בגלל שהיה השחקן שהיה, שחקן כנף בלתי צפוי שלקח סיכונים, ציפית ממנו לאבד את הכדור מפעם לפעם, אבל למען האמת, זה קרה לעתים רחוקות. הוא היה מדהים... נדמה היה שבכל פעם שעלינו לכר הדשא, למשך חצי שנה, הוא עשה משהו מיוחד. אני הייתי לא יציב. דוק תמיד הצליח להתמודד עם כל מצב. כשהיית מתאמן איתו או צופה בו הוא היה עושה משהו שגורם לך לחייך - עובר שלושה או ארבעה שחקנים ובועט לחיבורים. אבל מה שנשאר איתי זה כמה אמיץ היה. שחקני הגנה היו מפוצצים אותו, בגלל סוג השחקן שהיה, והוא היה דורש את הכדור פעם נוספת, ומנסה לעבור אותם שוב ושוב... הוא היה מחשמל. המהירות שלו היתה מפחידה. מעולם לא ראיתי מישהו כמוהו קודם לכן. היית מסתכל עליו בפעמים הראשונות בחדר ההלבשה וחושב - טוב, הוא לא יכול לשחק. כי דוק לא נראה ככדורגלן. אבל אז הוא עלה על כר הדשא, והוא היה מדהים. אתם יודעים איך במטריקס הכל מתחבר יחד, והכל קורה מהר אבל בראש הדמות זה בהילוך איטי? זה היה די דומה עם דוק".
אבל לא הכישרון העילאי לבדו גרם לו לבלוט על רקע שחקנים מוכשרים אחרים. אדריאן דוהרטי פשוט היה אדם אחר. בעוד בני גילו דיברו בצורה מסוימת, חלמו חלומות מסוימים, התלבשו בצורה מסוימת ושמעו מוסיקה מסוימת, הוא היה שונה. בעוד רבים מהם אהבו לצאת למועדונים, הוא נהג לכתוב שירה, ולקרוא ספרי תיאולוגיה ואקזיסטנציאליזם; בעוד רבים מהם העריצו כדורגלנים, האליל הגדול שלו היה דווקא בוב דילן; בעוד רבים מהם קיבלו כרטיסים והלכו למשחקי הקבוצה הבוגרת, הוא היה נוהג לחלק אותם, לקחת את הגיטרה שלו לרחובות ולנגן לעוברים ושבים במרכז מסחרי לא רחוק מתיאטרון החלומות.
"הוא שונא את המיית העיר, אבל ממשיך, עם ראשו למטה", כתב קיי בספרו. "רוב העוברים ושבים מתעלמים ממנו. חלק מציעים חיוך סימפתי. אחדים אפילו זורקים לו כמה פני. הזמר מחייך, אסיר תודה, אבל הוא לא עושה את זה בשביל הכסף. יש לו יותר כסף מלרוב בני הנוער והוא לא יודע מה לעשות איתו. הוא רק רוצה לנגן, הוא רוצה לשיר, הוא רוצה להופיע". והוא אכן הופיע: שר את Like a Rolling Stone, שיר שחש שייצג אותו (ונוודים רבים אחרים לאורך ההיסטוריה) כראוי, שר בקולי קולות, כפי שחבריו לקבוצת הנוער בוודאי שרו שירי עידוד למנצ'סטר יונייטד במשחק באולד טראפורד הסמוך. למעשה, באינטרנט כולו אין אפילו סרטון ביצועים אחד של מי שאמור היה להיות כוכב ענק, אבל כן יש סרטון שלו שר את All Along The Watchtower, גם כן של צימרמן אלילו:
"היה לו כישרון כדורגל מדהים", צוטט פרגוסון כאומר בספר של קיי, "אבל הכי מאושר הוא היה עם הספרים שלו, השירים והגיטרה". חברו של דוהרטי לקבוצה ההיא בריאן מקלייר הוסיף: "הוא היה כדורגלן חסר פחד, חזק ומוכשר, אבל מה שאני זוכר הכי טוב ממנו זה את האישיות והאינטליגנציה שלו. הוא אהב לדבר על מוסיקה, ספרים ושירה". סביב יום הולדתו ה-17 קיבל הצעה לחתום על החוזה המקצועני הראשון בחייו - חמש עונות, חותמת סופית לכישרון הגדול ולעובדה שמאמינים בו.
במקום לקשקש את ראשי התיבות שלו בתחתית העמודים, דוהרטי שוב בחר להדהים את כולם, הישיר מבט אל אלכס פרגוסון ואמר לו שהוא דווקא מעדיף לחתום על חוזה לעונה אחת. לבסוף, התפשרו על שלוש עונות. הדברים האלה בדיוק קסמו לקיי. "הוא היה אקסצנטרי במונחים של כדורגל", כתב. "בדרך כלל רואים כדורגלנים שלובשים את בגדי המעצבים שלהם וממהרים לקנות מכונית אחרי החוזה המקצועני הראשון שלהם. לא רק שהוא הלך לכל מקום עם הגיטרה שלו, הוא נסע על אופניים לכל מקום, גם לאימונים, וממה ששמעתי גם לא על אופניים טובים אלא יד שניה. משהו מחליד ללא הילוכים, והחברים שלו לקבוצה היו מסתכלים עליו ואומרים: מה זה? הוא היה לגמרי אנטי-מטריאליסטי. הוא קנה בגדים יד שניה והופיע בסוודרים קרועים וג'ינס ישנים קרועים, לא כדי להיראות מגניב אלא בגלל שזה מה שהיה לו, זה מה שהיה לו נוח, ואני חושב שהרבה שחקנים ומאמנים לא הצליחו להבין אותו".
אם השנה היתה 2016 ולא 1990, התקשורת הבריטית והרשתות החברתיות היו מלאות בכתבות פרופיל של הכישרון הצעיר והחידתי שלא מזכיר שום דבר אחר. אלא שבתקופה ההיא הסיפור היה אחר, ואחד האייטמים היחידים שעסקו בו היו שייכים לדייויד מיק מ"מנצ'סטר איבנינג ניוז", שכתב על הנער בן ה-16: "מאחורי הקלעים מאמינים שלדוהרטי יכולה להיות השפעה שלא נראתה מאז שג'ורג' בסט קיבל את ההזדמנות שלו. עוזריו של אלכס פרגוסון דוחקים בו לתת לילד מבלפסט לשחק. המהירות והכישרון שלו היו מדהימים באימונים. דוהרטי ביישן בצורה בלתי רגילה אבל משחק עם אומץ רב". בכתבה ההיא ציין מיק כי הנער עשוי לערוך את הופעת הבכורה שלו בקבוצה הבוגרת תוך זמן קצר, ואכן, נדמה היה שזה מה שעתיד לקרות. להפתעת כולם, פרגוסון שאמר שלילד יש "פוטנציאל גדול והוא מסוגל ללכת עד הסוף" אכן כלל אותו בסגל למשחק גורלי מול סאות'המפטון ב-16 במרץ, 1990, כשהשדים האדומים שתי נקודות בלבד מהקו האדום. אם דני וואלאס לא יעבור מבחן כשירות, דוהרטי יהפוך לשחקן השדה הצעיר ביותר של מנצ'סטר יונייטד מאז שדאנקן אדוארס עלה על כר הדשא ב-1953, בגיל 16 ו-185 יום. אלא שוואלאס התאושש מהפציעה בזמן, יונייטד ניצחה, ודוהרטי לא הוריד את ראשו: עצם הכללתו בסגל העניקה לו בונוס כספי. ושוב - בעוד רוב הנערים בני גילו היו מוציאים אותו על דברים די דומים, הנער הצפון אירי רכש לעצמו מכונת כתיבה ולפי אוליבר קיי, החל לכתוב את הרומן הראשון שלו: "הרפתקאות האמפרי ובודגארד".
הופעת הבכורה נדחתה למשחק מול אברטון ולאחר מכן לזה מול קווינס פארק ריינג'רס, אך לא הופעת בכורה בבוגרים, כי אם פציעה קשה בברך במהלך משחק נוער מול קרלייל יונייטד בפברואר של 1991 בדיעבד היתה הרגע המשמעותי ביותר בקריירה ובחייו של אדריאן דוהרטי. עשרה ימים לאחר מכן ערך ריאן גיגס את הספתח שלו בקבוצה הבוגרת של השדים האדומים, בעוד חברו לקבוצת הנוער צפה בו מהיציעים, בלי לדעת שלא יזכה לעלות יותר לעולם על כר הדשא של אולד טראפורד, שיסיים קריירה שלמה ללא דקת משחק אחת. דוהרטי לא הצליח להתאושש מהפציעה, וכשחזר ממנה פשוט לא היה אותו שחקן. ביונייטד לא קיבל עוד הזדמנויות, למורת רוחו של משפחתו, שטענה שלא קיבל יחס הוגן במהלך תקופת השיקום שלו, ודיברה על אחד המועדונים המפוארים בעולם כעל מפעל קפיטליסטי מכוער, בלי שום דאגה לפרט במקרה הטוב, וכעל אותו מפעל בדיוק רק עם זובור אכזרי לצעירים במקרה הרע. פיל, האח השני לבית משפחת נוויל, לא זכה לראות מקרוב את ימי הזוהר של אדריאן דוהרטי, כי אם רק את דמדומי הקריירה שלו. "הוא נכנס ויצא מחדרים כמו רוח רפאים", אמר בספרו של קיי. "כל מה שאני זוכר מדוק זה שהוא נראה עצוב. הוא נראה מרוסק. כשאתה סובל מפציעה כמו שלו, בגיל הזה, זה בטח מאוד, מאוד קשה".
בלית ברירה עזב את אחד המועדונים הגדולים בתבל לטובת דרי סיטי, בה שיחק אביו, אך מעבר לפן הפיזי, הפציעה הקשה לקחה ממנו דבר לא פחות חשוב: חדוות המשחק. בבת אחת, לאדריאן דוהרטי - שגם ככה לא השתגע על כדורגל קודם לכן - פשוט לא היה אכפת יותר. הוא רשם כמה הופעות ואז תלה את הנעליים. את עבודתו ככדורגלן החליף במפעל שוקולד בפרסטון. לטענת אחיו, ובאופן די מפתיע, התקופה הזו - מגיל 20 ועד 26 - היתה המאושרת בחייו.
באפריל 2000, בזמן שחבריו לקבוצת הנוער ההיא זוכים באליפות השישית שלהם, אדריאן דוהרטי עבר להאג במסגרת חייו החדשים, בחברת רהיטים. ואז, בבוקר ה-9 ביוני, 2000, שלושה ימים לפני שאנגליה החלה את דרכה באליפות אירופה, שחקן מנצ'סטר יונייטד לשעבר החל ללכת ברגל אל עבר תחנת הרכבת הסמוכה כשלפתע נפל לתעלה. דוהרטי, שפחד פחד מוות ממים, לא הצליח לצאת, וכשכבר כן קיבל את העזרה לה היה זקוק, זה היה מאוחר מדי. לאחר חודש בו היה שרוי בתרדמת, הלך לעולמו. השמועות על שימוש בסמים ובאלכוהול ובהתאבדות הופרכו. מדובר, ככל הנראה, בתאונה - טרגית עד מאוד, ובכל זאת, תאונה. למעט כמה שורות בודדות בחלק מהעיתונים, התקשורת האנגלית לא עסקה במותו כלל.
קיי, מצידו, חיבר את הצורה בה אדריאן דוהרטי מת לצורה בה חיי: "הבחור הנהדר הזה, שחיי את חייו בשמחה והתעלם מכל המהמורות, בוודאי חלם בהקיץ, חיבר את השיר הבא שלו, שר לעצמו בדרכו לתחנה, כשעשה צעד לא נכון. איזה מין אדם יעשה דבר שכזה? מישהו שחולם, מישהו שראשו בעננים, כמו אדריאן דוהרטי".
