זה מרתון, לא ספרינט: סיפורו של המרתון המטורלל באולימפיאדת 1908

הפייבוריט שתה שמפניה ואיבד את ההובלה, האלוף גרגר ברנדי, המנצח רץ לכיוון הלא נכון ונהנה מהתערבות שערורייתית של הרופא. המדור של נמרוד עופרן על אחד המירוצים ההזויים בהיסטוריה

אימג'בנק GettyImages

בווידאו: קטעים נבחרים מהמירוץ המוזר

עוד בוואלה! NEWS

הגל הבא של המסכות: נוחות, יפות ומגינות יותר - בהנחה מיוחדת לגולשי וואלה!

כתבה פרסומית
לכתבה המלאה

צ'ארלס הפרון כבר חשב שזהו זה, הוא בדרך בטוחה למדליית זהב, לתהילת עולם, לחריטת שמו בהיסטוריה הקצרה של המשחקים האולימפיים. המרתון של אולימפיאדת 1908 בלונדון ספר כבר למעלה משעתיים ו-45 דקות, כשלפתע, 3.2 ק"מ לפני קו הסיום, הרץ הדרום אפריקאי שמספר שנים לאחר מכן יתגייס לצבא, ישרת במשטרה וייהרג בתאונת דרכים, בחר לעשות דבר מוזר. הפרון העייף והצמא מהחום הגדול הסכים לכוס שמפניה שהוצעה לו מהקהל, מבלי לחשוב לרגע על ההשלכות.

ההשלכות הן שצ'ארלס הפרון איבד יתרון בן ארבע דקות וסיים שני בלבד במרתון של 1908, אבל זה רחוק מלהיות הדבר הכי יוצא דופן שקרה באותו יום הזוי בלונדון.


תחילת דרכו של ענף המרתון במשחקים האולימפיים היתה ייחודית למדי. 17 רצים בלבד ניצבו על קו הזינוק באולימפיאדה הראשונה ב-1896, ורק שמונה סיימו את המירוץ בן ה-40 ק"מ באתונה. אחד מהם, לכאורה, היה ספיירידון בלוקאס המקומי, שנעזר בכרכרה כדי להגיע לקו הסיום. ארבע שנים לאחר מכן, בפריס, המרחק הוארך ל-40.26 ק"מ, 14 רצים התייצבו על קו הזינוק, ורק שבעה סיימו אותו, כשבחוץ הטמפרטורות מגיעות ל-40 מעלות, והאתלטים נראו מתרוצצים ברחבי בירת צרפת, לא ממש מבינים איפה המסלול. ארתור ניוטון האמריקאי שסיים חמישי היה מוכן להישבע שאף אחד לא עקף אותו לאורך כל המירוץ ובן ארצו ריצ'רד גרנט טען שנדרס על ידי אופניים. ב-1904 בסט. לואיס המרחק שב להיות 40 ק"מ. "מתכנני המירוצים תכננו את המסלולים שלהם לפי הרגשה, ולא לפי איזו שיטה בררנית", נכתב ב"ניו יורק טיימס". ולא רק המרחק היה בעייתי - גם התכנון עצמו תמיד היה לקוי: באותה שנה בסט. לואיס, למשל, האתלטים רצו על שבילי עפר, בתוך ענני אבק של ממש בשל כלי הרכב שהקדימו אותם, ומקור המים הראשון הגיע רק אחרי כ-18 ק"מ. וויליאם גרסיה כמעט מת משום שנשם את העשן המדובר.

מי שלכאורה חצה ראשון את קו הסיום היה פרד לורץ האמריקאי, שבעצם פרש אחרי 14 ק"מ, ותפס טרמפ עם רכב לקו הסיום. המנצח האמיתי היה תומאס היקס, שנעזר ברעל עכברים שנועד להמריץ את מערכת העצבים ובמספר אנשים שהחזיקו אותו כשחצה את קו הסיום, וחששו שימות. דוור קובני בשם אנדרין קרבחאל, שהפסיד את כל כספו בניו אורלינס, השתתף במירוץ גם כן, לאחר שתפס טרמפים לסט. לואיס וניצב על קו הזינוק בבגדים שהיו הכל מלבד בגדי ספורט. במהלך המירוץ עצר קרבחאל ושוחח עם הצופים, ולאחר מכן, כשנתקל בעץ תפוחים, לא היה יכול לעצור את עצמו מלשבור צום של 40 שעות ונגס באחד הפירות המקולקלים. גם כאבי בטן איומים לא מנעו ממנו לסיים רביעי.

ואז הגיע המרתון של 1908 בלונדון. לאחר סאגה לא קטנה והתערבות של הנסיכה, שדרשה שילדיה יוכלו לצפות במירוץ, שונה המסלול המקורי והועבר בחלקו כמה מאות מטרים, אל תוך שטח הארמון. השינוי הזה, כמו גם ההחלטה להציב את קו הסיום בנקודה שמוסכמת על בני המלוכה, גרמו לאורך המסלול להגיע עד 42.4 ק"מ - ארוך משמעותית מכל מרתון אולימפי עד אותו רגע. גם כמות המשתתפים היתה הגדולה ביותר עד אותו רגע - 55 מ-16 מדינות שונות. 100 אלף איש נדחסו לאצטדיון העיר הלבנה, ובינתיים, בזמן שהרצים עושים את דרכם, שעשעו עצמם הצופים בצפיה במספר ענפי ספורט מעניינים הרבה פחות. הטמפרטורות סבבו סביב 26 מעלות צלזיוס, והכל היה מוכן למאורע חד-פעמי. כל כך חד-פעמי עד שמי שסיקר אותו עבור "דיילי מייל" היה לא אחר מסר ארתור קונן דויל, מחבר ספרי שרלוק הולמס. "אני לא עושה עבודה עיתונאית בדרך כלל, אבל התפתיתי בעיקר משום שקיבלתי יופי של מושב", כתב באוטוביוגרפיה שלו. לא רחוק ממנו ישבה גם המלכה אלכסנדרה, דרוכה לא פחות.

הלחץ על הנציגים הבריטים היה כל כך גדול עד שמרביתם השקיעו יותר מדי אנרגיה בתחילת המירוץ, וכלל לא הצליחו להגיע לקו הסיום. לאחר שתומאס ג'ק הסקוטי ופרד לורד וג'ק פרייס האנגלים פרשו בשלבים שונים השתלט צ'ארלס הפרון הדרום אפריקאי על ההובלה ושמר עליה עד כוסית השמפניה ההיא, 3 ק"מ מקו הסיום, שגרמה להתכווצויות ולכאבים. "תנאי המירוץ התאימו לי לגמרי והייתי צריך לנצח", יגיד לאחר מכן. "עם זאת, שלושה ק"מ לפני הסיום הסכמתי לכוס שמפניה והטעות הזאת עלתה לי בניצחון. חוויתי התכווצות שרירים קילומטר וחצי לפני הסיום, ואיבדתי את ההובלה". בכלל, הימים ההם היו אחרים לגמרי, ולשתות אלכוהול באמצע מירוץ לא נחשב לאקט יוצא דופן. הנה, תראו מה ג'וני הייז האמריקאי, שינצח את המירוץ ההוא, יגיד לתקשורת אחרי שיחצה את קו הסיום: "לא לקחתי איתי שום דבר לאכול או לשתות במהלך המרתון. לפני ההתחלה אכלתי ארוחת צהריים קלה שכללה 56 גרם בשר, שתי פרוסות טוסט וכוס תה. במהלך המירוץ רק שטפתי את פני עם מים וגרגרתי ברנדי". ג'וסף פורשו, שקטף את מדליית הארד, סיפר: "עשינו מה שעשינו במרתונים קודמים, אכלנו ארוחת בוקר טובה של סטייק, ולאחר מכן שתי ביצים חיות, תה וטוסטים. למירוץ לא לקחנו דבר מלבד מים, אבל 6.5 ק"מ לפני הסיום שתיתי קצת ברנדי. בדרך כלל אני לא מאמין בשתיית משקאות חריפים, אבל הייתי צריך לעשות משהו כי הצד מאוד כאב לי".


ואז הכל הפך מטורף עוד יותר.

לא בדיוק הכי ספורטיבי בעולם. ג'וני הייז (צילום: GettyImages

בילדותו עבד דורנדו פייטרי בחנות ממתקים בקארפי. ארבע שנים לפני האולימפיאדה ההיא נערך בעיר מירוץ בהשתתפות הרץ האיטלקי המפורסם ביותר באותה תקופה, פריצ'לה פליאני, ופייטרי כל כך התלהב עד שהחליט לקחת בו חלק, עם בגדי העבודה שלו, רק כדי שמשהו מדהים יקרה: הנער מחנות הממתקים ניצח את האלוף הבלתי מעורער. בגיל 22 לפתע מצא עצמו באולימפיאדה, וכשהשמפניה עשתה שמות בהפרון, פייטרי ניצל את ההזדמנות כדי ליטול את ההובלה קצת פחות משני קילומטרים לפני קו הסיום. הוא גם זה שנכנס ראשון לאצטדיון, ומאה אלף איש לא ממש האמינו למה שראו: במקום אתלט כביר, דילג פנימה האיטלקי הצנום, קצת פחות ממטר-שישים, שתואר על ידי קונן דויל כ"איש קטן, פצפון, כמעט ילד". יכול להיות שהלחץ הגדול וכל הכאבים הפיזיים שהדחיק עד אותו רגע נחתו בבום על פייטרי ברגע שנכנס בשערי האצטדיון, והחל לרוץ לכיוון הלא נכון. "כשנכנסתי הכאבים ברגליים ובריאות הפכו בלתי אפשריים", כתב במגזין האיטלקי "ספורט אילוסטרטו". "זה הרגיש כאילו יד ענקית תופסת לי את הגרון, יותר ויותר בחוזקה. כוח רצון כבר לא היה רלוונטי יותר". כל מה שהיה רלוונטי באותם רגעים היו כאבים עצומים שלא אפשרו למוביל שום אפשרות זולת נפילה על הקרקע. פייטרי פשוט התמוטט, קם על רגליו, ניסה להמשיך לרוץ, התמוטט, קם על רגליו, ניסה להמשיך לרוץ, התמוטט, וכך הלאה, חמש או שש פעמים. "הוא דשדש כשיכור", נכתב ב"ניו יורק טיימס" על הניסיונות ההרואיים של האיטלקי להגיע לקו הסיום.

התיאור של קונן דויל היה, כמובן, ציורי יותר: "... השם ישמור, הוא התעלף. האם ייתכן שאפילו ברגע כה מתקדם, הפרס עלול לחמוק מבין אצבעותיו? כל עין מביטה במסדרון החשוך. אדם שני עדיין לא הופיע. שוררת אנחת רווחה גדולה. אני לא חושב שבכל הקהל הגדול הזה מישהו ייחל שהניצחון יילקח מהאיטלקי הקטן והאמיץ הזה ברגע האחרון. תודה לאל, הוא על הרגליים שוב, הרגליים הקטנות הולכות בצורה לא ברורה אך בקצב חזק, מונעות מכוח רצון פנימי. יש אנחה והוא נופל פעם נוספת, ותשואות כאשר קם על רגליו. זה מחריד, ועם זאת מרתק, המאבק הזה בין מטרה מוצהרת וגוף מותש לחלוטין... הוא היה כמה יארדים ממקום מושבי. בין הדמויות הגבוהות והידיים המושטות הבחנתי בפרצוף הכחוש, הצהוב שלו, העיניים המזוגגות ונטולות ההבעה... אין ספק שהוא גמור עכשיו. הוא לא יכול לקום פעם נוספת". פייטרי עצמו כתב על החוויה המערערת: "מיד קפצתי על הרגליים וניסיתי לעשות עוד כמה צעדים. כבר לא ידעתי האם אני מתקרב לקו הסיום או מתרחק ממנו. אמרו לי שנפלתי עוד חמש או שש פעמים ונראיתי כמו אדם הסובל משיתוק, מועד בצעדים קטנים בדרך לכסא הגלגלים שלו. אני לא זוכר שום דבר אחר. הזיכרון שלי נעצר בנפילה האחרונה". מי שעזרו לו לקום בנפילה הראשונה היו ג'ק אנדרו, ממנהלי המירוץ, ודוקטור מייקל בולג'ר, הרופא התורן ביום ההוא. מיותר לציין שכיום, כל התערבות חיצונית תפסול באופן אוטומטי את הספורטאי שזקוק לעזרה, אך באותם ימים, רוב החוקים עוד לא נכתבו, ואלה שכן נכתבו בעיפרון אפור, מועד למחיקה ושינוי. ולא רק שאנדרו ובולג'ר עזרו לפייטרי לקום פעם אחר פעם, נפילה אחר נפילה: הם ממש סייעו לו להמשיך להתקדם אל עבר המטרה, סייעו לו לחצות את קו הסיום ראשון עם שיא אולימפי חדש, וביחד כולם היו שותפים לאחת מתמונות הסטילס הטובות והמוזרות ביותר בתולדות הספורט - כזו שגרמה גם ל"דדספין" לנתח אותה לעומק באמצעות 1,500 מילה:

מהתמונות הגדולות אי פעם. פייטרי חוצה את קו הסיום (צילום: GettyImages)

ב"גרדיאן" סיפרו שחמישים שנה אחרי המירוץ ההוא, מצאה ביתו של ג'ק אנדרו את הגרסה שלו לכאוס שהתחולל: "בעוד דורנדו נכנס למסלול ואחרי כמה מטרים מעד, אני ניסיתי לעצור את אלה שניסו לעזור, אבל דוקטור בולג'ר הלך לסייע לו. הזהרתי אותו שזה עלול לגרום לפסילה, אבל הוא טען שלמרות שאני אחראי על המירוץ, עלי לעשות כדבריו. בכל פעם שדורנדו נפל, הייתי צריך להחזיק לו את הרגליים בזמן שהדוקטור עיסה אותו כדי לשמור את ליבו פועם. בכל פעם שהוא קם, ניסינו למנוע ממנו ליפול על הראש, וכשהוא חצה את קו הסיום הוא נפל לזרועותינו". בדוח הרשמי של האולימפיאדה ההיא נתנו גיבוי למה שהתרחש: "בלתי אפשרי היה להשאיר אותו שם, זה נראה כאילו הוא עלול למות בנוכחות המלכה".

פייטרי אמנם לא מת בנוכחות המלכה, אך גם לא ממש ניצח: שני, חצי דקה לאחר מכן, הגיע ג'וני הייז האמריקאי, ומיד הגיש תלונה נגד המארגנים שדרשה לפסול מהאיטלקי את הניצחון, אף שמספר כלי תקשורת טענו שגם הוא נזקק לסיוע כדי לדדות לקו הסיום. שלישי הגיע הפרון חובב השמפניות, ומיד הגיש תלונות נגד פייטרי והייז, לא לפני שהבהיר שיהיה מוכן למשוך אותה עם הייז ימשוך את שלו. בסופו של דבר פייטרי אכן נפסל: ג'וני הייז זכה במדליית הזהב, צ'רלס הפרון בכסף, וג'וזף פורשו האמריקאי בארד. ובכל זאת, המלכה כל כך התרשמה מפייטרי עד שהחליטה להעניק לו ספל כסף צנוע בטקס הסיום. "כשנקראתי לפגוש את הוד רוממותה רעדתי", סיפר האיטלקי, "הרגשתי כאילו אני צריך ליפול כמו שנפלתי במירוץ. היא דיברה אלי מאוד יפה. "בראבו" היתה המילה היחידה שהבנתי, אבל ידעתי למה היא התכוונה לפי החיוך שלה. הספל הזה הוא משחה לנשמה שלי. אנצור אותו עד סוף ימי". על אף הפסילה - ולמען האמת, בזכותה - הפך פייטרי לכוכב גדול באנגליה, הוחתם על ידי אמרגן מקומי ויונצח בשיר "דורנדו" של אירווינג ברלין. עוד קודם קודם לכן, ארתור קונן דויל החל על גבי עמודי "דיילי מייל" בעצומה הקוראת לתרום כסף לרץ האיטלקי כדי שיוכל לפתוח מאפיה בעיר נעוריו. 300 ליש"ט גויסו (חמישה מהם של הסופר הנודע), ושבועיים לאחר המירוץ הייחודי, פייטרי נפרד מגדודי מעריצים שליוו אותו לתחנת הרכבת והמריא לטורינו, שם התקבל בכבוד מלכים.

בחזרה באיטליה הספיק לשבור את רגלו, להחלים, לשוב לאנגליה, לעלות על סירה מסאות'המפטון לניו יורק ולהשתתף בדו-קרב חוזר עם ג'וני הייז במדיסון סקוור גארדן. אף שטען שלא התאמן ולו פעם אחת לקראת המירוץ - 262 הקפות של מסלול מקורה - פייטרי הלהיב את 20 אלף הצופים עם ניצחון מהדהד, בהקפה וחצי. "זה היה המירוץ הרגלי המדהים ביותר שניו יורק אי פעם ראתה", נכתב ב"ניו יורק טיימס". משם והלאה פצח האיטלקי בקריירה מקצוענית שהכניסה לו כ-200 אלף ליש"ט ואפשרה לו לפתוח עם אחיו מלון בעיר נעוריו, קארפי. ב-1942, בגיל 56, הלך לעולמו. שש שנים לאחר מכן, פורסם איתו ראיון ב"איבנינג ניוז" הלונדוני, שם נטען שדורנדו פייטרי כלל לא מת, אלא חי ומנהל פאב בבירמינגהאם. לאחר חקירה קצרה התברר כי לא מדובר בדורנדו פייטרי כי אם בבחור איטלקי בשם פטר פלסקי, שהתחזה לרץ המפורסם ונכלא.

כן, גם אחרי מותו, דורנדו פייטרי המשיך לחיות. בקארפי הוקם ב-2008 פסל בדמותו, וסיפורו לא נשכח גם 108 שנה לאחר מכן. "על אף שהפסדתי במירוץ זכיתי בתהילה", כתב פעם. "התחלתי בדרך ארוכה שקדימה אותי מאוד. חיי הנוכחיים כל כך טובים שהמירוץ ההוא נראה לי כמו השגחה אלוהית".

פייטרי עם המלכה אלכסנדרה (צילום: GettyImages)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully