לפני 20 שנים, כשהיה בן 41, פנה מיקי ברקוביץ' לראשי מכבי תל אביב בהצעה לחזור לקבוצה לעונת פרישה, בלי שכר וללא תמורה. "אני לא מבקש לשחק הרבה", הסביר אז, "נעבור בכל האולמות בארץ ובאירופה, אקבל תשואות ותשורות, זו תהיה הדרך המושלמת לרדת מהמגרשים". אלא שהתוכנית לא יצאה לפועל. דימיטריס דיאמנטידיס, בדומה לקובי בריאנט, חי את החלום של ברקוביץ': מאז הודיע בקיץ שיפרוש בתום העונה הנוכחית, הפך כל משחק של פנאתינייקוס לפסטיבל.
כרטיסי המינוי העונתיים של פאו הודפסו עם תמונתו ברקע; קבוצות יריבות בליגה היוונית העניקו לו גביעים ומזכרות; אוהדים מכל אירופה (אפילו מטורקיה) שרו והריעו לו; היורוליג הכניסה אותו להיכל התהילה שלה; הוא נבחר לחמישיית כל הזמנים של קבוצתו; וקסטוריה, העיר שבה גדל, קראה לאולם הכדורסל שלה על שמו.
פאו לא תהיה אותה קבוצה בלי יהלומידיס, אבל חסרונו לא יורגש רק על הפרקט. הירוקים הפכו לאימפריית מרצ'נדייז: בכל עונה הם מוציאים סט תלבושות חדש - פעם אחת הודפסו מילות ההמנון של המועדון בתוך המספרים, פעם אחרת הייתה חתימה של כל שחקן על גבו. השבוע, בערב שבו ירד המסך מעל קריירת היורוליג של הקפטן, מאות אוהדים הסתובבו באואקה עם חולצות מכל שנה ושנה בעשור האחרון. מלבד אוהדת אחת, ששמרה אמונים לפראגיסקוס אלוורטיס, לא ראיתי מישהו לובש מספר אחר מ-13.
"פאו תתקיים גם אחריי"
אמש, בשעה שש, כמעט 48 שעות אחרי שפנאתינייקוס הודחה בידי לבוראל קוצ'ה, חזרתי לאולם האולימפי הנטוש באתונה. במקום גדודי שוטרים ושומרים, פקקי תנועה, מחסומים והמוני אוהדים, שהיו אמורים למלא כל כיסא, מדרגה ופתח יציאה במשחק הביתי האחרון של העונה בזירה האירופית, הופיעו רק השחקנים ואנשי המנהלה לאימון הבכורה של המאמן החדש-ישן ארגיריס פדולאקיס.
בחסות הדממה המעיקה מסביב, העניק דיאמנטידיס ראיון פרישה מיוחד לוואלה! ספורט. הוא תמיד היה האנטיתזה המוחלטת למעמדו: חף מגינונים של כוכב, סולד מכתבות עיתונאיות, קנאי לפרטיותו. המילים שאמר, לו היו נשמעות מפי שחקן אחר, היו נתפסות לעיתים כקלישאות חבוטות ולא אמינות. אבל לא במקרה שלו.
"אני עדיין לא יודע מה אעשה ביום שאחרי הכדורסל", טוען דיאמנטידיס. "רק השבוע הפסדנו לוויטוריה והודחנו מהיורוליג, וזה היה רגע קשה. רצינו מאוד להגיע לפיינל פור הזה. עברנו הרבה, ועכשיו אנחנו צריכים לאסוף את עצמנו ולהילחם על אליפות יוון".
- אתה יודע שקשה לדמיין את פנאתינייקוס בלעדיך.
"אני אעזוב את המגרש, אבל פאו תתקיים גם אחריי. זה היה אחד המועדונים הגדולים באירופה לפניי, וימשיך להיות כזה גם בעתיד. היו לי הרבה רגעים גדולים, שלא חשבתי שאחווה בחיי. כשהגעתי, לא יכולתי לשער שאשאר כל כך הרבה זמן ושאסיים כאן את הקריירה. וגם היום, 12 שנים אחרי שחתמתי לראשונה בפנאתינייקוס, אני זוכר כמה בר מזל אני להיות חלק מהמועדון הזה".
- מה המורשת שתשאיר לבאים אחריך?
"אני רוצה שיזכרו אותי בתור שחקן שנתן הכל על המגרש, בכל משחק, ותמיד עשה הכל כדי לנצח".
אף שמדובר באחד השחקנים החכמים והאלגנטיים בתולדות הכדורסל האירופי, שראיית המשחק הפכה לסמלו המסחרי, דיאמנטידיס יודע מה הוא לא יעשה בעתיד. "אני יכול להגיד לך דבר אחד בוודאות: מאמן אני לא אהיה".
הטראש טוקר הכי גדול שגיא פניני נתקל בו
אווירת המשבר שמלווה את פאו בשנים האחרונות אינה זרה לדיאמנטידיס. הוא הכיר אותה היטב כשרק נחת בשורותיה: שנתיים אחרי עזיבתו של דיאן בודירוגה, הירוקים לא הצליחו אפילו לעבור את הטופ 16. המאמן ז'ליקו אוברדוביץ' לא ביצע מהפכה בסגל, אלא רק שינוי משמעותי אחד. במקום אריאל מקדונלד הוא הנחית את הרכז בן ה-24, 1.96 מ' גובהו, ששיחק עד אז רק בהיראקליס סלוניקי.
החיבור היה קוסמי. "למדתי ממנו הרבה כדורסל", העיד אוברדוביץ' בסיומה של אחת העונות המשותפות שלהם, ולאחרונה כבר אמר: "דימיטריס הוא הכדורסל". ב-12 עונותיו ביורוליג, דיאמנטידיס הצליח רק פעמיים לסיים עם ממוצע נקודות דו ספרתי, אבל הוא הפך לכוכב על. הקהל באואקה התאהב בו והקדיש לו שיר משלו, דבר שביוון לא עושים לכל שחקן.
יהלומידיס הפך לסמל של פאו, בשורה אחת עם התלתן שעל הגופייה ועם אלוורטיס, הקפטן הנצחי שלבש ירוק לאורך 19 שנות הקריירה שלו. הוא זכה עד כה ב-22 תארים (בהם שלושה גביעי אירופה), הוכתר שש פעמים לשחקן ההגנה של העונה ביורוליג, נכלל ארבע פעמים בחמישיית העונה, נבחר פעמיים ל-MVP של הפיינל פור ופעם אחת היה גם שחקן העונה. הוא מלך האסיסטים ומלך החטיפות של המפעל בכל הזמנים, ובין לבין זכה עם נבחרת יוון ביורובאסקט ובסגנות אליפות העולם.
כשרק הגיע לאתונה הוא אפילו לא ידע לנהוג, וסנטר הקבוצה לזארוס פפאדופולוס הסיע אותו לאימונים ולמשחקים. בכל פעם שהיה לו יום חופשי, הוא לא ויתר על ביקור בעיר הולדתו: דיאמנטידיס טס לסלוניקי, ובנמל התעופה המתין לו אחד מחבריו כדי להסיע אותו במשך שעה וחצי לקסטוריה.
קפטן פאו אינו אחד שיספר מי היה היריב הקשה ביותר שלו, או מי היה המודל שלו לחיקוי. "כשהייתי קטן אהבתי לצפות במשחקים של ניקי גאליס", אמר פעם, וזה הדבר הכי קרוב להערצה שאפשר היה להוציא ממנו. הוא גם מסרב להתרברב בהישגיו הגדולים ככדורסלן. "הדבר שהכי גדול שעשיתי בחיי הוא שהצלחתי להקים משפחה, ושיש לי שני ילדים קטנים שאני גאה בהם", הוא מספר.
את הכדורסל הישראלי הוא מכיר היטב. את מכבי תל אביב פגש לראשונה כשהיה בן 20, והתארח עם היראקליס ביד אליהו במסגרת הסופרוליג. הוא העמיד שיאי עונה בדקות (22) ובנקודות (7), אך הובס ב-24 הפרש. גיא פניני סיפר לאחרונה ש"דיאמנטידיס הוא הטראש טוקר הכי גדול שנתקלתי בו", ואחר כך, בפאו, שיחק מול הצהובים בפיינל פור, לקח על חשבונם את הגביע, הדיח אותם בהצלבה וב-2007 אפילו נפגע ממטבע שהושלך מהיציע בהיכל. "זה בסדר, כבר סלחתי", אמר לי אמש. "אני יודע שזה חלק מהכדורסל".
"אני זוכר ממכבי בעיקר את הקהל הגדול שלה, שהולך אחריה לכל מקום", משחזר דיאמנטידיס. "היו לי כל כך הרבה מפגשים עם הקבוצה הזו, ותמיד נהניתי. מכבי הייתה יריבה קשה ומתאגרת".
"אעודד את פנרבחצ'ה וצסק"א בפיינל פור"
פאו תיאלץ כעת להמציא את עצמה מחדש. הסדקים במועדון החלו להיבקע ב-2012, כשאוברדוביץ' ועוזרו הנצחי דימיטריס איטודיס עזבו. מאז לא חזרו היוונים לפיינל פור, ואחרי שהיה להם מאמן אחד ב-13 שנים - הם החליפו חמישה מאמנים בפחות מארבע שנים.
"הקבוצה השתנתה מאז שאוברדוביץ' ואיטודיס עזבו, וברור שהם חסרים לנו כאן, אבל אלה החיים. אני בטוח שפנאתינייקוס עוד תחזור לצמרת היורוליג. אוברדוביץ' עשה בכדורסל האירופי דברים שאף אחד אחר לא עשה מעולם, וגם איטודיס עושה עבודה נהדרת בצסק"א מוסקבה. הם שניים מהמאמנים הטובים באירופה. שניהם כבר בפיינל פור, ואני אהיה בעד הקבוצות שלהם. אני מקווה ששניהם יעלו לגמר, ואז שהטוב ביותר מביניהם ינצח. עכשיו, כשאין בינינו כבר יחסים של מאמן ושחקן, הם הפכו לחברים טובים שלי".
ולסיום, בנימה אישית: החיבור שלי לפנאתינייקוס נוצר ב-1994. הייתי אז נער בן 13, וישבתי בקרבת האוהדים הירוקים בפיינל פור ביד אליהו. זו הייתה הופעתם הראשונה במעמד הזה, ולמרות שקבוצתם ספגה הפסד כואב לאולימפיאקוס בחצי הגמר, אפשר היה לשמוע רק את המקהלה שלהם במשך כל הערב.
עם השנים, כשהתבגרתי והתחלתי את דרכי בעולם העיתונות, הפכה ההסתכלות שלי על הכדורסל בישראל יותר עניינית ורציונלית, ופחות רגשית ואמוציונלית. הרי אתה לא יכול לאהוד קבוצה בזמן שאתה מסקר אותה, וכשאתה רואה את הדברים מקרוב מדי - מתברר שלא כל הנוצץ זהב. ומה זו אהבה לספורט בלי תשוקה? כך מצאתי את עצמי הופך לאוהד של הקבוצה מאתונה.
דיאמנטידיס מעולם לא היה וירטואוז שרוקד על המגרש, לא ניחן בכישורים אתלטיים, ולא נחשב לסקורר בלתי ניתן לעצירה. את השואו טיים שלו הוא סיפק בדרך כלל בהענקת אסיסטים לשחקנים אחרים. ודווקא בגלל זה התחברתי אליו.
היום, כשאני בן 35, הוא נותר אחד השחקנים האחרונים שמבוגרים ממני, ועכשיו גם הוא פורש. וזה חתיכת משבר. לכן, לא יכולתי להחמיץ השבוע את הביקור ביוון. ולכן, על אף ההפסד המאכזב, הסטנדינג אוביישן שהוענק ליהלומידיס כשירד בפעם האחרונה ממגרשי היורוליג, 47 שניות לסיום, היה שווה את הנסיעה. כן, וגם ראיון הפרישה.