הודעת וואטסאפ אחת, קטנה, מנוסחת ברישול, שנשלחה בקבוצת החברים ביום שלישי בצהריים, הודעה אחת קטנה, תמימה, פשוטה, זה מה ששבר אותי. "מי בעניין של כדורגל ושאכטה היום בערב?". זה הכול. כדורגל ושאכטה. הערב. מי בעניין? מי לא? למה לא? איך לא? מה עוד צריך בחיים? מה אדם כבר מבקש? כדורגל ושאכטה. מתנות קטנות. נחמה ומנוחה. הפוגה מהחיים, מהמחשבות הטורדניות, מהכניעה לשגרה. לחם ושעשועים. ספורט במיטבו. בידור ודרמה, חברה נעימה, בערב אביבי. מי בעניין?
מצטער, סחבק בחוץ. למה? עזבו, זאת שטות. לא משנה. משהו מהעבודה. ניסוי לפסח, פרויקט מיוחד. שבוע התנזרות, בלי כדורגל. התחייבתי. לא, לא משלמים לי על זה. וואלה, לא יודע בשביל מה הייתי צריך את זה. הרי זו לא התמכרות, זה תחביב. אני צופה מהצד, פאסיבי, לא איזה נרקומן מכור או ג'אנקי מסריח שזרוק ברחובות, לא מישהו שמקושש נדבה בשביל לראות כדורגל, לא אחד שנהרסו לו החיים בשביל המשחק. סתם עוד חובב כדורגל, שנהנה מהאירועים, בכיף שלו. למה להציג כל דבר כאילו הוא בלתי נשלט? כאילו זו תלות? למה לנסות לגמול, ועוד בשבוע של משחקי הכרעה בצ'מפיונס? למה להרגיז את הבן אדם? מי מכור? מה מכור? אתם רוצים לשגע אותי? להטריף אותי? נבלות, כולכם מנוולים. הטלפון מוטח לספה, "אני בחוץ", כתבתי.
יום ראשון, לסטר נגד סנדרלנד
ההתחלה נחמדה. באמת. הניסוי התקבל בצורה חיובית. הרי זה לא ביג דיל. כולה שבוע בלי כדורגל. אם יהיו בעיות אראה כדורסל. שלבי הכרעה ביורוליג. אולי טניס. ובכלל, טוב להתנזר. להרים את הראש, לפקוח עיניים, די למבט המזוגג, לניתוק מהסביבה. "סוף סוף", היא אומרת, "אולי תדבר איתי קצת באמת לשם שינוי, תסתכל לי בעיניים, נבלה יחד". יאללה. אז מה אם לסטר סיטי היא הקבוצה הכי מרגשת בעולם. לא נורא לפספס. תראה איזה יופי, אני אומר לעצמי, המשחק עצמו, המהלכים הטקטיים, תנועת הכדור - הם דבר משני. העיקר זה הסיפור. העיקר זה השורה התחתונה. העיקר שלסטר ממשיכה לנצח. אתה לא חייב לראות הכול.
יום ראשון, טוטנהאם נגד מנצ'סטר יונייטד
מסך הטלוויזיה השחור דומם, ומתחיל שלב ההזיות. אתה שומע את הקולות, את שאגות הקהל. בדמיונך אתה בווייט הארט ליין, אחרי שצעדת לצד רבבות ברחובות לונדון, עם מעיל כהה וצעיף לבן. השחקנים יוצאים קדימה, דוהרים. הקהל קורא כאיש אחד, קדימה בחורים. הקצב חייב להיות תזזיתי. האנרגיות הן אנרגיות של יריבות של מאה שנה, התרנגלים נגד השדים. האיבה קשוחה אך עניינית. השדר נלהב אך לא מתלהם. כמה הם רצים. לא אתפלא אם אני מפסיד את המשחק הטוב בכל הזמנים. אחר כך אתבשר שנגמר 0:3, אחרי בליץ מדהים. אהנהן בראש בהבנה, אשפיל מבט כואב. הסדק הראשון.
יום ראשון, הפועל תל אביב נגד עכו
מחזור מלא באיטליה, קצת כדורגל ספרדי, קצת שידורים מבלגיה והולנד, ובאמת, חבל. לא נעים, לא נורא. נשרוד. אבל דווקא פספוס של כדורגל ישראלי מצליח למלא אותי באנרגיות חיוביות. למעשה, זו הקלה אמיתית לא לראות את זה, שלא לומר ברכה. משחק מליגת העל הוא דוגמה קלאסית להתמכרות שלילית, לדבר שאתה צופה בו ללא סיבה הגיונית, סתם מכוח ההרגל. משהו בלתי נשלט. התנהגות כפייתית, שאשכרה מלווה בכאבים פיזיים ותגובות נפשיות קשות, שפוגעת בתפקודים חברתיים, שגורמת להזנחת המשפחה, ועל מה? בשביל מה? הרי זו השחתת זמני, עבור הבל הבלים. "שימי עוד פרק של גירלז", אני אומר בחיוך, מתענג מהחופש, מההשתחררות מהכלא, מהאפשרויות הבלתי מוגבלות, מהעולם שנפתח בפניי. פתאום אפילו מארני נראית נחמדה.
יום שני, מכבי תל אביב נגד בית"ר ירושלים
אבל יש גבול. עד כאן. משחק של מכבי, זה כבר לא כלול בהסכם. אין מצב. עם כל הכבוד לניסוי, יש דברים חשובים יותר בחיים. ובכלל, צריך להבדיל בין הדברים. יש חובב כדורגל, ויש אוהד של קבוצה. זה לכאורה דומה, אבל שונה לחלוטין. אפילו הפוך. פה אתה נינוח, איש תרבות שמטרתו ליהנות מביצועים ספורטיביים, ושם אתה חיית טרף, פקעת עצבים. חובב כדורגל נהנה מהמשחק, האוהד ממש סובל, ממש צריך את זה, זו לא אופציה. לא לא, אין מצב שאני לא רואה את זה. אין פה גם הפרת הסכם. חוץ מזה, אם מישהו ישאל, תמיד אפשר לשקר. לרמות. להונות. אם צריך גם אפרוץ לבית מרקחת, אגנוב מה שצריך. אם זה כישלון בניסוי, אז נכשלתי. לא לא, תניחו לי. תניחו לי. ואז זהבי כובש בדקה ה-90, ואני מרגיש ממש כמו נרקומן, עם המזרק תקוע בווריד, מתענג על החומר שזורם לי בגוף. שיישרף העולם.
יום שלישי, ריאל מדריד נגד וולפסבורג
בבוקר אתה מתעורר, הראש צלול יותר, ואומנם השפעת הסם עדיין ניכרת, אך אתה עדיין מבין שהיה שם תהליך פסיכולוגי רדוד מאוד, שקוף מאוד, שכלל הדחקה, הכחשה ורציונליזציה, מנגנוני הגנה קלאסיים, אפילו מביכים בפשטותם. הערב ליגת האלופות, ותעמוד בזה. ואכן, מגיע הערב, 21:45, שעת הפתיחה, והכל על מי מנוחות. רואים ערוץ 2. או 10. מי זוכר. ואז, משום מה, מגיע פוש למכשיר הטלפון. עדכון מהאפליקציה. "רונאלדו כבש צמד תוך דקה, קאמבק מדהים לריאל מדריד". שוד ושבר, ארורים תהיו. מאותו רגע הסלון נראה כמו כלא. תינוקת מתחילה לבכות בחדר השני, כאילו גם עליה נחתה המועקה. צלילי היבבות שלה הופכים להסחת דעת מבורכת.
יום רביעי, אתלטיקו מדריד נגד ברצלונה
לא נורא, בסך הכול פספסתי אתמול שלושער של כריסטיאנו רונאלדו וקאמבק דגול מול הגרמנים, סיטי העיפה את זלאטן וסן ז'רמן, אז מה. ראיתי תקצירים. היום אהיה חזק. היום אהיה חזק. היום אהיה חזק. היום אהיה חזק. ערב מגיע, דפיקה בדלת, השכן שואל אם יש לי ניירות. הוא מזהה חושך אצלי בדירה, דממה עצובה, הפרצוף שלו מתעקם ברחמים, אין לו זמן לשאול מה קרה לי, הוא ממהר חזרה. אני מציץ אצלו לסלון המואר, שלושה חברים מניחים רגל על השולחן, שאריות פיצות קרות, בקבוקי בירה ריקים, קריאות נסערות, נרגשות, גם שלהם וגם של השדר, רעש של המולה, חגיגה, אנרגיות ייחודיות של היכל הכדורגל ויסנטה קלדרון, אווירה שאי אפשר לשחזר. יש לו את זה ב-HD. אני חוזר הביתה, מדי פעם שומע אותם צועקים, "וואו", "שיואו", קולות התפעלות. תזכורת לעצמי: בפעם הבאה שאתה מתחייב להתנזר מכדורגל, אנא, בבקשה, בדוק שהוא לא נופל על שבוע ההכרעות הדרמטי בתולדות המשחק.
יום חמישי, ליברפול נגד דורטמונד
בשלב הזה, כשליברפול רושמת קאמבק מופלא גם בסטנדרטים שלה, הראש כבר מתחרפן. בוחן המציאות מתעוות. מה קורה כאן? האם באמת פספסתי רגעים היסטוריים? האם זה רק נראה ככה מהצד כי אני בטירוף חושים? או אולי זה תמיד ככה, תמיד הכדורגל כל כך מסעיר, ומשום מה לקחתי אותו כמובן מאליו? לא עוד, אני ממלמל, לא עוד, ובשבת בצהריים כבר הסנפתי עמוק לריאות משחק מליגת הנוער.
