מה גביע יעזור לך, שחר? חמי אוזן סוגר מחזור

תהליך בחירה של מאמן לאומי היה תמיד סוג של חגיגה בכדורגל הישראלי. סוג של תקווה מחודשת. לא אמיתית. לא רצינית. אבל תקווה. אמונה שאולי בכל זאת אם נעשה הפעם את המהלך הנכון על הקווים הכדורגלן הישראלי יגשים את עצמו עד הסוף במדים הלאומיים.
כולנו זוכרים את הפגישות עם דונאדוני וקומאן וטירוף החושים שהן יצרו. כולנו זוכרים את השיח הנרגש, המתלהב, סביב מינויים של אושיות ליגה כמו דרור קשטן ואלי גוטמן. הנה, סוף סוף האיש הנכון מקבל את מה שמגיע לו. הנה, הנבחרת מקבלת את האיש שמגיע לה. הנה, הפעם יש לנו מאמן שהוכיח את עצמו. לא נשחק יותר בונקר. לא נהיה יותר מסננת. התקשורת הסתערה, האוהדים הסתקרנו, הענף עצר את נשמתו.

תהליך מינוי מאמן הנבחרת החדש, שהגיע היום לשיאו עם שלב הראיונות של המועמדים, הוא דוגמה הפוכה לכל זה. עזבו את התהליך הלא מקצועי. את השארת הנבחרת לאורך זמן רב מדי ללא מאמן. את המשחק המביך הזה של ועדת האיתור. את השמות הלא מובנים שנכנסו לרשימה. זה לא חדש. מה שחדש הוא חוסר העניין, מה שחדש הוא חוסר הערך. לראשונה בהיסטוריה, הליך בחירת מאמן נבחרת ישראל מצביע בדיוק על השפל אליו היא הגיעה. אם פעם התהליך הזה היה המחשה לכמה התלהבות יש בענף סביב הנבחרת, כעת התהליך הזה מעיד על הסוף המתקרב.

המאמנים המועמדים לא אשמים, רק המנהלים הגרועים במיוחד שאחראים לכך. הם אלה שהחביאו את הסיפור. הם אלה שיצרו ועדת קישוט. הם אלה שמשכו זמן. בהתאחדות לכדורגל באו בטענות לאחרונה למכבי תל אביב שהיא לא מכבדת את הנבחרת. שהיא מתחמקת מלוח זמני כלל עולמי של התכנסו הקבוצות הלאומיות. ברפש שהטיחה ההתאחדות באלופה בוויכוח סביב מסע המשחקים בקיץ היו גם לא מעט דברים נכונים. רק שראשי הענף שכחו דבר אחד: מי שהביא את הנבחרת למצב הזה זה רק הם. חוסר הכבוד של זהבי לנבחרת ישראל מתחיל ונגמר אצל אותם אנשים שהקימו ועדת קישוט שבוחרת מאמן כמו ערב בינגו. אתם יכולים לתאר לעצמכם את ג'ורדי קרויף בוחר ככה מאמן? אפילו לא אפסנאי.

איתי שכטר מנסה לגשר על המחלוקות בין אלי טביב לעומר אצילי

חמשת המועמדים הגיעו הבוקר לראיונות בועדת האיתור של ההתאחדות

המתווה אושר: פרננדו היירו יוכל לשמש כיועץ לוועדה הבין משרדית

יוסי מזרחי בראיון: "מזמן הפסקתי להבין את הכדורגל הישראלי"

האם רוני לוי ימשיך במכבי חיפה בעונה הבאה? תלוי את מי שואלים. יש הטוענים שהפור כבר נפל, ויש הסבורים שיעקב שחר ימתין לראות את התוצאות בגביע. וכי איך תחליף מאמן שזכה זה עתה בגביע ראשון אחרי 18 שנה? אלא שהטענה הזו היא קצת בעייתית. האם באמת גביע יעלים את העונה המאכזבת של מכבי חיפה? האם שני משחקים טובים בגמר וחצי הגמר יקהו את הכישלון? האם התעלות נגד הקבוצות הטובות בארץ תלמד שמשהו טוב נעשה השנה במכבי חיפה? גם רוני לוי יגיד לכם שלא.

וזו בדיוק הבעיה של מכבי חיפה. ממשיכים להתעסק שם בעמדת המאמן. להתייחס אליו כמו איזו סחורה שכל הזמן צריך להחליף, בלי לזכור שזו לא תמיד היתה הבעיה. זו האשליה הגדולה של מכבי חיפה. גביע המדינה בהחלט יהיה פרס הוגן לקהל שסובל כל כך הרבה שנים. לראות את הירוקים שמחים השבוע אחרי שפגעו בשאיפות אליפות של מכבי תל אביב, היה בהחלט אירוע יפה גם לאנשים שלא אוהדים את הקבוצה. אבל גביע לא ישקף כלום. הוא דרך להרוויח זמן.

וזה מה שיעקב שחר עושה כבר יותר מדי עונות: מרוויח זמן. הוא לא באמת מקבל החלטות. הוא לא באמת מספק תשובות למעמד החדש של הירוקים בליגה. אין לו תכנית. אין לו סדר יום. אין לו באמת מושג מה צריך לעשות. הוא רק משחק עם השמות בעמדת המאמן. אולי מחכה לראות מה יקרה בגביע. משתעשע ברעיונות על מנהל טכני שלא באמת יקבע שום דבר או סוג של מנג'ר ספורטיבי, העיקר שהטייטל לא באמת יערער את יסודות הארגון הלא מוצלח של מכבי חיפה השנים האחרונות.

הדבר היחיד ששחר מגיב אליו הוא הרחוב. האירועים מנהלים אותו ולא הוא אותם. וזה עצוב. לראות את השליט הגדול של הכדורגל הישראלי בעשורים האחרונים לא מסוגל להתחרות באנשים שבאו לכאן הרבה אחריו, ממיטש גולדהאר ועד אלונה ברקת, זה משהו שמערער לא מעט מההיסטוריה הגדולה של האיש שתרם רבות לענף ולמועדון הענק שטיפח. פתאום אתה חושב כמה תארים באמת היו לו אם בשנים הגדולות של מכבי חיפה היו יריבות אמיתיות ובעלים שנותנים לו פייט קשה בשוק השחקנים וארגון של מועדון.

יעקב שחר צריך להמציא את עצמו מחדש לא רק בשביל העתיד של מכבי חיפה, אלא גם בשביל העבר המפואר שלו. להראות לנו שהוא מסוגל להבריק גם בתחרות חופשית ושיוונית, ולא רק כשחקן בודד על המגרש. התעסקות ספציפית במעמד המאמן לא מראה שהוא בדרך לשם.

יש קבוצות שמאבק הירידה שלהן הוא מאבק על החיים כמו הפועל כפר סבא והפועל עכו, ויש קבוצות שצריכות לחשוש קצת פחות ממעבר זמני לליגה הלאומית. עירוני קרית שמונה למשל. בפעם הקודמת שהקבוצה ירדה ליגה, 2008/9, זה נראה כמו הסוף, אבל זו בעצם היתה רק התחלה הוגנת יותר: קרית שמונה שיקמה את היסודות, את הסגל, בנתה את עצמה עם מאמן חדש-ישן שחזר הביתה אחרי מפלה צורבת במכבי תל אביב, כל דרך עד לזכייה באליפות היסטורית.

לא בטוח שזה לא התסריט הנכון גם עבור קרית שמונה הנוכחית. ברור, אף אחד לא רוצה לרדת. קרית שמונה, למרות הכישלון שלה ביציעים, היא מועדון חשוב בליגה שלנו. אבל אולי דווקא ירידה לליגה הלאומית תעזור לה למצוא את השקט הדרוש להשתקם בדרך הנכונה. אולי זו השיטה המתאימה לעצור את הסחרור שאיזי שרצקי לא יוצא ממנו.

בינואר ראינו מה קורה לקרית שמונה כאשר היא מנסה לתקן דברים על הדרך, תוך כדי תנועה, בזמן שהיא בליגת על. רכבת שחקנים שלא מתחברת, שלא נקלטת, וחוסר שקט מתמשך בעמדת המאמן. יכול להיות, אל תפסלו זאת, שליגה לאומית תיתן לקרית שמונה את הזירה המתאימה יותר לעבור את תהליך ההבראה שהיא זקוקה לו. לגדל כמה שחקנים שלא זרחו בקבוצות אחרות ולטפח אותם כמנהיגים הבאים. ולמצוא את המאמן הנכון שיצמח יחד עם הקבוצה. מה עדיף? עוד עונה של דשדוש והתאקלמות קשה של סגל נבנה בליגת העל, או להריץ אותו דרך ניצחונות קלים והישגים קטנים בליגה הלאומית?

ז'אורז'יניו, קשר-חלוץ בני סכנין, היה הסמל של בזבוז הכספים השגרתי של חודש ינואר בכדורגל הישראלי. שחקן שרק הגיע לכאן, בקושי חצי עונה, כבר הפך למלפפון הלוהט של התקשורת הישראלית. כמה ניצוצות קטנים הספיקו לכולם כדי לזרוק עליו סכומים לא מובנים. דיברו על חצי מיליון יורו, זרקו כל מיני טריידים יוקרתיים, הציעו אותו לכל הגדולות, אבל איכשהו, המלפפון שעלה ראשון על המדף נשאר שם בסופו של דבר.

היכולת המצוינת של אותו ז'אורז'יניו בחודשים האחרונים היא אולי פרס על הנס שקרה שלו. כן, נס. ז'אורז'יניו לא היה צריך לעבור אחרי חצי עונה. ז'אורז'יניו לא היה צריך לעבור את תהליך הקליטה מחדש. מספר חודשים קצר אחרי שהגיע לקבוצה חדשה. למדינה חדשה. ההישארות של ז'אורז'יניו בסכנין נותנת לו בסופו של דבר סיכוי גדול יותר לתרגם את הניצוצות שאנחנו רואים ממנו מדי משחק לשחקן משפיע באמת בקבוצה גדולה. הוא לומד טוב יותר את הליגה, בונה את הביטחון שלו בקצב הנכון. כמו שחקן כדורגל אמיתי, ולא כמו סחורה משומשת שעובר מיד ליד כל כמה דקות.

ז'אורז'יניו נראה היום כמו שחקן מוכן למשימה. להוביל את סכנין גם בעונה הבאה זה לא פחות קשה וחשוב מאשר להגיע למכבי חיפה או הפועל תל אביב, אבל זה עולם הכדורגל הנורא שלנו ואליו ז'אורז'יניו מתאים את עצמו. בקיץ הקרוב ז'אורז'יניו לא יהיה רק מלפפון לוהט, אלא גם מלפפון איכותי. מלפפון שלא רק נראה טוב מבחוץ, אלא גם בשל מבפנים.