הסוף ידוע, תואר ה-MVP הוכרע באיזור השבוע הראשון. אבל הדרך אל המקום הראשון מספרת את סיפורה של עונה די משונה, עונה עם הפתעות ואכזבות שבסופו של דבר התכנסו ל-13 קבוצות, כמעט חצי ליגה, על ציר 40 הנצחונות וברמה די דומה. מעט מאוד קבוצות באמת טובות השתלטו על צמרת הדירוג, השחקנים של דרג הביניים נאבקו על מקום בעשירייה השנייה, אבל הרמה השוויונית וריבוי הקבוצות הסבירות יצרה מספיק מקום גם לעשירייה שלישית שהתקבצה באזכורי הכבוד. נתחיל.
כמעט נכנסו
מארק גאסול, בלייק גריפין וכריס בוש: הפצועים, לא שיחקו מספיק כדי להיכנס לרשימה. אבל כששיחקו, לכל אחד מהשלושה היו מניות חשובות בקמפיין הפלייאוף של הקבוצה שלו.
דיאנדרה ג'ורדן: בהיעדר בלייק גריפין לקח על עצמו יותר, שיפר את הנוכחות ההגנתית והיה השחקן השני בחשיבותו בקליפרס למשך חצי עונה.
גורדון הייוורד: אולי היה נכנס אם יוטה הייתה מבטיחה מקום בפלייאוף, אבל בגדול יוטה זאת קבוצה של קולקטיב מוצלח יותר מאשר של שחקן בודד כלשהו.
דמאר דרוזן: מספר 2 של טורונטו מסיים עונת שיא אישית (שיא קריירה של 23.6 נקודות למשחק) וקבוצתית, המשימה הבאה היא להופיע לפלייאוף.
קארל אנתוני טאונס: לרוקי העונה מגיע אזכור של כבוד גם בליגה של הגדולים, אף אחד לא יופתע אם בשנה הבאה הוא כבר יתחיל לטפס במעלה הדירוג עצמו.
דמרקוס קאזינס: שוב הפער הזה בין היכולות האישיות יוצאות הדופן לבעיות מחוץ לפרקט וחוסר היכולת להוביל את סקרמנטו לעונה סבירה. אני מניח שעם 26.9 נקודות, 11.5 ריבאונדים, 3.3 אסיסטים ויותר משלשה, חטיפה ובלוק למשחק הוא ידורג גבוה יותר במקומות אחרים, אבל מספרים אישיים לבד לא מספיקים.
אל הורפורד: והנה שחקן עם מספרים מתונים יותר שהיה לי הרבה יותר קשה להשאיר מחוץ לרשימה. בסוף לא היה מספיק מקום לשני שחקנים מאטלנטה.
ג'ון וול: עדיין מכונת נקודות ואסיסטים, אבל יותר מדי איבודים, תקוע עם אחוזים די נמוכים ולא הצליח להוביל את וושינגטון לפלייאוף בעונה בה זה היה חשוב לוויזארדס במיוחד.
אנתוני דייויס: השילוב בין 21 משחקים שהחמיץ, ירידה במספרים האישיים ועונה איומה ברמה הקבוצתית השאיר את המועמד שלי ל-MVP מהימורי פתיחת העונה מחוץ ל-20. ומילא אצלי, קשה לראות אותו משתחל לחמישיות העונה הרשמיות וזה כבר יעלה לו הרבה כסף בחוזה הבא.
המאמן, שחקן ההגנה, השחקן המאכזב: נבחרי העונה הרגילה
מקומות 11-20
20. חסן וויטסייד: ההצלחה של מיאמי התחלקה בין מספר גורמים, בסוף וויטסייד התברר כחשוב ביניהם. המספרים האישיים (14.2 נקודות ב-60 אחוזים מהשדה, 11.9 ריבאונדים ו-3.7 חסימות) מגזימים ביחס לערך האמיתי שלו, אבל אחרי החצי השני של העונה ניתן להוסיף למשפט הזה את המילה קצת.
19. דירק נוביצקי: עדיין חי ובועט, גם אם כבר הרבה מעבר לשיא. בגיל 37 דירק שוב היה השחקן החשוב ביותר בקמפיין הפלייאוף של דאלאס, ועל הדרך עלה למקום השישי בטבלת קלעי כל הזמנים, במרחק חודשיים מ-30 אלף נקודות בקריירה.
18. ג'ימי באטלר: האחרון שניתן להאשים בעונה המאכזבת של שיקגו. אם לא היה נפצע הם כנראה היו בפלייאוף, אבל הוא החמיץ 17 משחקים ועד שחזר לעצמו כבר היה מאוחר מדי. הוא העוגן ההתקפי וההגנתי של הבולס, עכשיו הגיע הזמן שיתחיל להנהיג את הקבוצה.
17. ג'יימס הארדן: בסוף כנראה ישתחל לפלייאוף ויסיים כסגן מלך הסלים, אבל זה מקהה רק במעט את האכזבה מהעונה של יוסטון ומהצעד אחורה שהארדן ביצע בכל הקשור למנהיגות ומחויבות אישית בהגנה.
16. אנדרה דראמונד: ספוילר הוא הסנטר הבכיר בדירוג הזה. השחקן היציב ביותר בעמדה הנשכחת של הליגה מסיים עונה עם 16.3 נקודות, 14.8 ריבאונדים ומקום בפלייאוף. לא שחקן פוסט ועדיין לא שומר ברמה שציפינו, אבל מכונת ריבאונד שמתפתחת לאיטה גם בתחומים אחרים.
15. איזיאה תומאס: עם 22.3 נקודות ו-6.2 אסיסטים למשחק, תומאס היה שחקן הציר בהתקפה של בוסטון שנראתה הרבה פחות טוב כל פעם שהוא ירד לספסל. כבר לא שחקן שישי, הוא כבר רכז מוביל אמיתי בליגה.
14. קמבה ווקר: עונת הפריצה של קמבה באה לדי ביטוי גם במספרים האישיים וגם בהצלחה קבוצתית מפתיעה. הרוויח ביושר את המקום הגבוה.
13. פול ג'ורג': העוגן ההתקפי והעוגן ההגנתי בקבוצת פלייאוף, אין הרבה שחקנים שיכולים להגיד את זה. החזרה מפציעה נראתה נהדר בחודש הראשון, מאז נרגע אך המספרים עדיין יפים מאוד (23.2 נקודות, 7 ריבאונדים, 4 אסיסטים, 1.9 חטיפות) ובלעדיו לפייסרס היה מעט מאוד מה להציע.
12. פול מילסאפ: בעונה קשה היה להפריד בין שחקני החמישייה של אטלנטה, אבל העונה מילסאפ הבהיר שהוא שחקן המפתח האמיתי. גם בהתקפה וגם בהגנה הוא עשה דברים קטנים וגדולים שלא מצפים לראות מפאוור פורוורד. איכשהו מצליח להישאר אנדרייטד כל כך הרבה שנים.
11. קליי תומפסון: הגענו לנציגי הגדולות. אם בחודש הראשון של העונה ניתן היה לדבר על שני כוכבים בגולדן סטייט, מהחודש השני כבר היו שלושה. 22.2 נקודות ב-47 אחוזים מהשדה, 3.4 שלשות למשחק ב-42.5 אחוזים ולא מעט ימים בהם הוא היה השחקן החם ולא חברו לקו האחורי.
עשרת הגדולים
מקום עשירי למרקוס אולדרידג' (סן אנטוניו)
עוד שחקן שהלך והשתפר ככל שהעונה התקדמה, כל שבוע הרגיש יותר בנוח בתוך המערכת של הספרס עד שבשלב מסוים הפך לאחד משני כוכבי הקבוצה באופן רשמי. מאז תחילת פברואר הוא קולע 21.4 נקודות למשחק ב-54.2 אחוזים מהשדה ו-91.4 אחוזי עונשין. אם ישמור על הכושר הזה בפלייאוף זה יגדיל משמעותית את הסיכוי של הספרס לתת פייט לגולדן סטייט, כי הוא הגבוה שמתאים במיוחד לשחק נגד הווריירס.
מקום תשיעי דמיאן לילארד (פורטלנד)
הנציג היחיד בעשירייה שלא שייך לאחת משש הקבוצות הבכירות. לילארד זוכה בתואר הטוב ביותר מכל השאר בזכות האופן בו השתלט על עמדת המנהיג והכוכב של פורטלנד המחודשת והוביל אותה לפלייאוף בניגוד לכל הציפיות. המספרים של 25.1 נקודות, 3.1 שלשות ו-6.9 אסיסטים לא מספרים הכל, מדובר במנהיג ובווינר יוצא דופן שנראה כמו מישהו שיכול להוביל קבוצה ראויה להישגים.
מקום שמיני קייל לאורי (טורונטו)
עוד פוינט גארד שהוביל את הקבוצה שלו גבוה מהצפוי. לאורי עבד קשה בקיץ והגיע לעונה מוכן ובכושר מצוין, הוא לא שמר על יציבות בתחומים שונים אבל בסך הכל נשאר לכל אורך העונה אחד השחקנים הבכירים בליגה והיה אחראי לחלק משמעותי מהניצחונות של הראפטורס. עם 21.4 נקודות, 2.8 שלשות, 6.4 אסיסטים, 2.1 חטיפות, הגנה נהדרת ומנהיגות, לאורי הבהיר השנה שהוא שייך לליגה של הגדולים.
מקום שביעי דריימונד גרין (גולדן סטייט)
קבלו את שחקן האול-אראונד המושלם, חלק מהפיק נ' רול שהפך למהלך הקטלני בליגה, השומר על חמש עמדות, מאפשר ההרכבים הנמוכים הבלתי ניתנים לעצירה, הלב והנשמה של הקבוצה הטובה בליגה, המסתחבק עם ג'ורדנים ואם הדרקונים. אין ולא היה שום דבר שדומה לתופעה הזאת, גולדן סטייט לא הייתה מה שהיא בלי השחקן הייחודי לחלוטין הזה. המספרים הדי מדהימים הם: 14 נקודות, 9.5 ריבאונדים, 7.4 אסיסטים, 1.2 שלשות, 1.5 חטיפות ו-1.4 גגות. הראשון מבין חמישה שחקנים שיכולים בקלות לתפוס מקום בין שלושת הגדולים, אין לי בעיה גם עם מי שרוצה לדרג אותו שלישי.
מקום שישי קווין דוראנט (אוקלהומה סיטי)
יכול להיות שאני לוקח אותו טיפ טיפה כמובן מאליו, אבל העונה של OKC הייתה רק בסדר ו-KD אפילו לא היה התופעה הבולטת בה. עדיין מדובר בשנת התאוששות מוצלחת מפציעות ובאחד הסקוררים המושלמים בעולם. הממוצעים הם של 28.2 נקודות ב-50.5 אחוזים מהשדה, 2.6 שלשות, 8.2 ריבאונדים ו-5 אסיסטים, היכולת לעצור אותו כשהוא חם עדיין שואפת לאפס והוא עדיין חלק מהצמד שבשבוע נתון מסוגל לעשות צרות גם לשתי הגדולות. אבל ככל הנראה נדבר עליו יותר בקיץ.
מקום חמישי כריס פול (הקליפרס)
עד לפציעות של בלייק גריפין הוא היה סתם בסדר, אפילו לא מאוד מרשים ביחס לעצמו. אבל מאז שבלייק התחיל לתת אגרופים לאנשי משק CP3 ביצע את הסוויץ' וחזר להיות מנהל המשחק הדורסני שהוא יודע להיות. המספרים הם של עוד עונה כריס פולית קלאסית עם 19.6 נקודות, 9.9 אסיסטים ו-2.1 חטיפות, אבל ברגע שהקבוצה הייתה זקוקה ליותר הוא העלה רמה וסיפק לה בדיוק את מה שהיא צריכה כדי להתבסס חזק במקום הרביעי במערב גם ללא אחד משני כוכבי הקבוצה. קבוצות אחרות, כאלה שאין להן את כריס פול, היו יכולות להתרסק במצב כזה.
מקום רביעי ראסל ווסטברוק (אוקלהומה סיטי)
מה נשאר להגיד על תופעת הטבע? 18 טריפל דאבלים שנבלעו קצת בין כל שאר השיאים, זה לא משהו שיש לו אח ורע בעידן המודרני של המשחק. עם מאמן חדש, עם דוראנט כשיר ובכושר, שום דבר לא משנה: ראסל נשאר ראסל, לטוב ולרע. הממוצעים העונתיים הם של 23.5 נקודות, 7.8 ריבאונדים, 10.4 אסיסטים ו-2 חטיפות למשחק. הדהירה לטבעת והיכולת להאט מ-100 ל-0 ברגע ולעלות לקליעה מחצי מרחק יוצרות שילוב בלתי עציר, וכשהוא גם מחלק מסירות ויוצר שיתופי פעולה מוצלחים עם כמה מהשחקנים (השנה סטיבן אדאמס) יש רגעים בהם זה נוגע בשלמות. ואז מגיעים הרגעים שלא.
מקום שלישי לברון ג'יימס (קליבלנד)
בין כל הסערות זו הייתה עוד עונה איכותית לרפרטואר של קינג ג'יימס, כולל קפיצת מדרגה בחודש האחרון (28.1 נקודות ב-65.2 אחוזים מהשדה ו-57.1 אחוזים מהשלוש בעשרת המשחקים האחרונים) שהביאה אותו לכושר שאם יצליח לשמור עליו לכל אורך הפלייאוף זה יכול להפחיד גם את המכשפות מהמערב. אף שחקן אחר של קליבלנד לא התקרב לרשימה הזאת ובכל זאת הקאבס התקרבו ל-60 ניצחונות, זה מעיד על הדומיננטיות המוגזמת של לברון, על הקושי של כוכבי משנה להתפתח לידו, אבל גם על כך שגם בגיל 31 מדובר בחתיכת שחקן.
מקום שני קאווי לאונרד (סן אנטוניו)
בעוד שהקרב על המקום השלישי פתוח, לגבי השני לא אמור להיות ספק. זו הייתה עונת שיא של סן אנטוניו קודם כל בזכות עונת שיא של קאווי. שחקן ההגנה הטוב בליגה היה גם העוגן ההתקפי של קבוצה שכמעט בכל עונה היא זו שהיו מדברים על השיאים ההיסטוריים שלה. קאווי הוא כבר לא רק השחקן שמנטרל את כוכבי היריבה, הוא בעצמו כוכב על שניתן לבנות סביבו קבוצה גדולה. המספרים מרשימים ככל ששמים לב ליעילות שלהם: 21.1 נקודות ב-50.6 אחוזים מהשדה, 1.8 שלשות ב-44.8 אחוזים, 4.6 הליכות לקו העונשין ב-88 אחוזים, 6.9 ריבאונדים, 2.5 אסיסטים על 1.4 איבודים, 1.8 חטיפות וחסימה אחת למשחק. יחד עם ההגנה בה הוא ליגה בפני עצמו וההצלחה הקבוצתית מדובר במה שהייתה יכולה להיות עונת MVP ראויה אלמלא אחד, סטף קרי.
MVP סטף קרי (גולדן סטייט)
סטף כבר מזמן לא נמצא בדיונים מול חבריו לעונה הנוכחית, אלא סביב מקומה של העונה האישית שלו בהיסטוריה. הדיון הזה שווה כתבה נפרדת, יחד עם הדיון על הקבוצה שלו. זה יקרה בימים הקרובים.
חמישיות העונה
* בפורמט של שני גארדים, שני פורוורדים וסנטר שיבאס את החמישייה:
חמישייה ראשונה: סטף קרי, ראסל ווסטברוק, קאווי לאונרד, לברון ג'יימס, אנדרה דראמונד.
חמישייה שנייה: כריס פול, קייל לאורי, קווין דוראנט, דריימונד גרין, חסן וויטסייד.
חמישייה שלישית: דמיאן לילארד, קליי תומפסון, למרקוס אולדרידג', פול מילסאפ, אל הורפורד.