קר מזג: סטיב קר, לאונרד והארדן בבחירות סוף העונה הסדירה

כמעט נכנסו:

דייב ייגר – ממפיס איכשהו שרדה בפלייאוף למרות פציעות של כוכבי הקבוצה וגם השיגה כמה נצחונות מרשימים בהרכבים משניים לחלוטין. הקרדיט לאיש על הקווים.

סטן ואן גנדי – המהפכה שלו בדטרויט החלה לשאת פירות עם מקום בפלייאוף וקבוצה שיודעת בדיוק מה היא רוצה מעצמה בדרך לעתיד די מבטיח.

בראד סטיבנס וסטיב קליפורד – הביאו את בוסטון ושארלוט למאבק על מקומות 3-6 במזרח. שניהם יודעים לבנות שיטת משחק ולגרום לשחקנים להאמין בה.

מקום שלישי – דווין קייסי (טורונטו) וטרי סטוטס (פורטלנד): לא הצלחתי להכריע בינהם ולא רציתי להשאיר אף אחד מהם מחוץ לשלישייה. בעונה נורמלית אלה השניים שנאבקים על התואר הזה. קייסי לא נחשב למאמן מבריק, אבל כל שנה טורונטו שלו עולה עוד מדרגה. השנה הוא ידע ליצור את הציוותים הנכונים שהובילו את הראפטורס לעונה באיזור ה-55 נצחונות ולמאזן החמישי בליגה. פורטלנד בכלל הייתה אמורה להיות בשנת בנייה מחדש והיא כנראה תסיים אותה במקום החמישי במערב ועם סטטוס של סוס שחור. סטוטס בנה מערכת מתפקדת לעילא סביב שני גארדים דומיננטיים והוכיח שוב שהוא אחד הכוחות העולים בין מאמני הליגה.

מקום שני – גרג פופוביץ' (סן אנטוניו): כמעט בלי ששמנו לב מדובר בעונה הרגילה הטובה בתולדות הספרס, ומדובר בקבוצה שמנצחת 50 משחקים ומעלה בערך מאז המלחמה הקרה. אם היה להם חשק גם הם היו יכולים להגיע ל-70 ניצחונות, אבל פופ העדיף לתת לשחקנים לנוח. האופן בו למרקוס אולדרידג' השתלב בהדרגה הוא מופת לעבודה שיטתית של מאמן שהולך ומבצר את מעמדו בהר ראשמור של מאמני ה-NBA.

מקום ראשון – סטיב קר (גולדן סטייט): כאשר שחקן מחמיץ חצי עונה והקבוצה שלו מסתדרת זה מקטין מערכו, כשזה קורה למאמן זה רק מדגיש את עוצמת המערכת שהוא בנה. השיטה, חוכמת המשחק והרוגע של קר כבר מוטמעים בשחקנים של הווריירס, הקבוצה ההיסטורית הזאת היא קבוצה של מאמן לא פחות מאשר של כוכב נדיר.

כמעט נכנסו:

חסן וויטסייד, דיאנדרה ג'ורדן ורודי גובר – שלושת החוסמים הבכירים בליגה (וויטסייד ראשון בפער ענק עם 3.7 חסימות למשחק ב-29 דקות) שיפרו בחצי השני של העונה את האופן בו היכולת האישית שלהם תורמת להגנה הקבוצתית, תחום בו כל שלוש הקבוצות שלהם מדורגות בטופ 10.

פול ג'ורג' – אינדיאנה תהיה בפלייאוף בעיקר בגלל שהיא מדורגת שלישית בליגה ביעילות הגנתית, ג'ורג' נרגע מפתיחה התקפית חזקה אבל המשיך להיות העוגן בהגנה.

מקום שלישי – פול מילסאפ (אטלנטה): ההוקס, בשקט האופייני להם, השתלטו על תואר קבוצת ההגנה הטובה של החצי השני של העונה ויסיימו את העונה במקום השני ביעילות הגנתית. זו עבודה קבוצתית, שבבסיסה שני שחקני הפנים החכמים והזריזים. מילסאפ בלט השנה במיוחד וגם סיפק מספרים הגנתיים מרשימים של 1.8 חטיפות ו-1.6 חסימות למשחק.

מקום שני – דריימונד גרין (גולדן סטייט): ההגנה של הווריירס נחלשה ככל שהעונה התקדמה, גם בגלל ששניים מהעוגנים שלה – אנדרה איגודלה ופסטוס אזלי, היו פצועים לתקופה ממושכת. מי ששמר על הרמה הגבוהה שלה הוא דריימונד. היו משחקים בהם נדמה היה שהוא שומר בשביל כולם, לעומת האחרים אצלו אין ימים חופשיים. וכרגיל, היכולת שלו לשמור מצוין על חמש עמדות נתנה לקר אופציות שאף שחקן אחר בליגה לא נותן.

מקום ראשון – קאווי לאונרד (סן אנטוניו): גם ההגנה של סן אנטוניו לא שמרה על המספרים ההיסטוריים של החודשים הראשונים, אך עדיין תסיים כהגנה הטובה בליגה בפער משמעותי. העבודה הקבוצתית נהדרת, אבל קאווי עומד מעל כל האחרים כשחקן ההגנה הבכיר בקבוצה, וגם בליגה. גם ברמה האישית וגם בקבוצתית, מול כל יריב, מדובר בשומר אדיר שרק הולך ומשתכלל. הוא אמור לזכות בתואר הזה בקלות.

כמעט נכנסו:

חסן וויטסייד – לצערה של הקטגוריה המבאסת של השנה, וויטסייד עבר לספסל מאוחר מדי ולא עומד בקריטריון של לעלות מהספסל ביותר מחצי מהמשחקים. אחרת היה זוכה בקלות.

ג'רמי לין ואוון טרנר – שניים שידעו עליות וירידות בשנים האחרונות ונדמה שמצאו לעצמם נישה מוצלחת בשתיים מהקבוצות העולות של הליגה.

ראיין אנדרסון – ממשיך לעשות את שלו בניו אורלינס, אבל ליותר מדי נצחונות זה לא עזר.

מקום שלישי – וויל בארטון (דנבר): החצי הראשון היה הרבה יותר מוצלח, השני התאפיין בחוסר יציבות. בארטון מוסיף לנאגטס אנרגיות, אתלטיות וכשרון, הממוצעים שלו השנה הם של 14.5 נקודות, 5.8 ריבאונדים ו-2.5 אסיסטים. הוא חתום לשנתיים נוספות בדנבר על חוזה נוח מאוד, אם שנה הבאה תיראה כמו החצי הראשון של הנוכחית הוא יוכל גם לזכות בתואר.

מקום שני – אנס קאנטר (OKC) וג'מאל קרופורד (הקליפרס): הפעם חוסר היכולת להחליט הוא בגלל הבינוניות של שניהם, לא בגלל האיכות. קאנטר הוא מכונת נקודות וריבאונד התקפה והביא לת'אנדר מימד שהיה חסר, אבל בדקות שלו ההגנה קורסת באופן עקבי. קרופורד הוא מוותיקי הקטגוריה ועשוי להיות הראשון אי פעם שזוכה בה בפעם השלישית בזכות חצי שני נהדר בהיעדר בלייק גריפין, אבל החצי הראשון היה מזעזע (10.1 נקודות ב-35.6 אחוזים מהשדה במשחקים של 2015) ולא מאפשר לי לתת לו את התואר בלב שלם.

מקום ראשון – אנדרה איגודאלה (גולדן סטייט): אלמלא היה מחמיץ 18 משחקים זה היה קל יותר, אבל גם כך אין ברירת מחדל הגיונית יותר. איגודאלה בגרסת הווריירס הוא לא שחקן של מספרים אישיים (7.2 נקודות, 4 ריבאונדים ו-3.4 אסיסטים), אבל במבט מעמיק יותר ניתן לראות אחוזי קליעה טובים ויחס אסיסטים/איבודים מצוין. הוא משפר מאוד את ההגנה ומשמש כמנוע נוסף בהתקפה, בזכות האיכות והדיוק שלו הוא השחקן הרביעי בחשיבותו של הקבוצה הטובה בליגה, מה שבא לידי ביטוי במדדים הקבוצתיים.

כמעט נכנסו:

סטף קרי ודריימונד גרין – מה שהיה נכון בסיכום האמצע נכון גם עכשיו: הקייס העיקרי נגדם הוא שצריך לשמור משהו לאחרים.

קנת' בייזמור – נחלש ככל שהעונה התקדמה, אבל עדיין הפך משחקן שולי לשחקן חמישייה חשוב בקבוצה איכותית שממלא שורות סטטיסטיות.

אוון פורנייה – התחושה הייתה שביצע קפיצת מדרגה יותר משמעותית, אבל גם בעונה שעברה עשה דברים יפים באורלנדו. בכל מקרה, הצרפתי ממצב את עצמו כשחקן כנף פותח ראוי בליגה.

מקום שלישי – ג'יי קראודר (בוסטון): השחקן השני בחשיבותו בבוסטון, קבוצה של כמעט 50 נצחונות, שימש כהשלמה שולית לטרייד באמצע העונה שעברה. השנה קראודר ביצע קפיצת מדרגה כשחקן כנף שמסוגל לתפקד כסטרץ' 4, שומר נהדר שעושה את הדברים הקטנים בהתקפה. עוד קצת שיפור בקליעה מבחוץ (33.3 אחוזים משלוש) יהפוך אותו לרול פלייר מושלם.

מקום שני – סי ג'יי מקולום (פורטלנד): הגארד המצוין של הבלייזרס הוא המועמד המוביל לזכייה בתואר הזה. אמנם הוא בעיקר קיבל יותר דקות וזריקות, אבל הצליח רק להגדיל את היעילות תוך כדי שהוא משלש את כמות הנקודות (מ-6.8 ל-20.9) ומזנק מאסיסט אחד למשחק בעונה שעברה ל-4.3 השנה. מקולום התפוצץ השנה עד כדי כך שכבר נדמה שתפקיד מספר 2 של דמיאן לילארד מתחיל להיות קטן עליו. אז למה הוא לא ראשון? כי יש דברים שהם מעבר להגיון:

מקום ראשון – יאניס אנטטוקומפו (מילווקי): פוינט יאניס, גרסת מוביל הכדור של הגריק פריק, נכנס לחיינו לפני פחות מחודשיים וכבר הפך לאחת התופעות המרתקות שנראו בליגה בשנים האחרונות. הוא מנהל משחק הרבה יותר טוב מהצפוי, מוביל מתפרצות באופן שלא ברור איך בני אנוש אמורים לעצור ופותח לג'ייסון קיד אפשרויות שיהפכו את מילווקי לאחת מכוכבות הליג פס בשנים הקרובות. זו תופעה שניתן יהיה לבנות סביבה קבוצה מנצחת. גם המספרים הכלליים של היווני העונה מעידים על קפיצת מדרגה חשובה, אך אלה מספרי פוינט יאניס שנותנים לו אצלי את התואר שבמציאות כנראה יילך למקולום: מאז ה-22 בפברואר פוינט יאניס מספק 19.3 נקודות ב-52.3 אחוזים מהשדה, 8.3 ריבאונדים, 7.8 אסיסטים על 2.6 איבודים, 1.5 חטיפות ו-1.8 חסימות. אגב, הוא בן 21 והתחיל לשחק כדורסל לפני 8 שנים.

כמעט נכנסו:

דמרקוס קאזינס – המספרים האישיים מפלצתיים, גם אם לא יעילים, אבל חוסר היכולת לסיים עונה בלי שלוש שערוריות ולהוביל את סקרמנטו למאבקי פלייאוף אמיתיים מתחיל להימאס.

ג'ון וול – גם חברו לשעבר של קאזינס לקנטאקי לא יהיה בפלייאוף. וול היה אמור להיות בשלב בקריירה בו זה כבר לא קורה לו כשהוא משחק עונה מלאה ובריאה.

מקום שלישי – טיי לוסון (יוסטון ואינדיאנה): קריסה מוחלטת של הפוינט גארד המוכשר כל כך. מעונה של כמעט דאבל דאבל עם 15.2 נקודות ו-9.6 אסיסטים למשחק בדנבר הוא צנח ל-5.6 נקודות ב-38.9 אחוזים מהשדה ו-3.5 אסיסטים למשחק השנה. הוא הגיע ליוסטון על תקן התקווה לשדרוג והפך לחלק מהבעיה, באינדיאנה הוא שחקן די שולי.

מקום שני – אנתוני דיוויס (ניו אורלינס): קיבל הנחה קטנה בגלל שחלק מהבעיה אצלו זו הנטייה להיפצע וקשה להכניס את התכונה הזאת לקטגוריה של אכזבה. אך גם בלי הפציעות, דיוויס לא היה קרוב לעמוד בציפיות העצומות שהוא עצמו יצר. הוא היה אמור להוביל את הפליקנס לפלייאוף, לספק מספרים אישיים נדירים ולהתמודד על תואר ה-MVP, הוא לא היה קרוב לאף אחד מהדברים האלה ורק לקח צעד אחורה. העתיד עדיין מבטיח מאוד, אבל רמת הבטחון לגביו פחות גבוהה.

מקום ראשון – ג'יימס הארדן (יוסטון): אם לג'ון וול זה לא אמור לקרות, מה נגיד על סגן ה-MVP מהעונה שעברה? הארדן ממשיך לספק מספרים אישיים מפוצצים, אבל היה לו חלק מרכזי בקריסת המערכות של הרוקטס, שאחרי ההתפתחויות הלילה עוד עלולה להסתיים בכל זאת עם מקום בפלייאוף. לא רק שהוא לא הצליח להנהיג את הקבוצה למוטיבציה גבוהה, אחריות ונחישות בהגנה, הוא היה הסמל המרכזי לזלזול. אחרי עונה בה השתפר בתחום, רגעי ההירדמות שלו בהגנה חזרו עם רמות גיחוך חדשות והוא כיכב השנה בעיקר בשאקטין א פול. הארדן הוכיח השנה שהוא תלוי בסיטואציה, לא יוצר אותה, ושבאותה מידה שבה הוא יכול להוביל קבוצה לגמר המערב, הוא יכול להשאיר אותה מחוץ לפלייאוף. כמעט.