הישרדות, פרק ההזיה: קרב הירידה הכי מכור בהיסטוריה

קרבות התחתית ברחבי אירופה מגיעים לנקודת הרתיחה, וזה הזמן לספר לכם על מאבק ההישרדות ההזוי ביותר בתולדות הכדורגל. קחו נשימה עמוקה ותצללו לחוויה ביזארית באופן קיצוני, פרי דמיונו הפרוע של נשיא טיפש שכרה לעצמו בור עמוק והרס על הדרך ליגה שלמה. גם היום, בחלוף 42 שנה, קצת קשה להאמין שזה קרה באמת.

מעשה בבעלים של נאנסי, קלוד קוני, שהצליח להעביר בקיץ 1973 הצעה מהפכנית בהתאחדות הצרפתית – מתן בונוס של נקודה לקבוצה שכובשת שלושה שערים ומעלה במשחק. הרעיון האבסורדי לא היה חדש לגמרי, כי הצרפתים כבר ניסו אותו בליגה השניה בעונת 1968/69 וגילו שזה ממש לא עובד. ואולם, נאנסי נהנתה ממאזן שערי זכות מצוין בעונת 1972/73, וקוני סבר כי הבונוס המיוחל יאפשר לו לטפס למאבק האליפות. ראשי ההתאחדות, שהיו מודאגים מירידה בממוצע הכיבושים, הסכימו כי השינוי יעודד משחק התקפי יותר, וקיבלו איכשהו את ההחלטה. לא תופתעו לגלות כי היא אכן גרמה לעליה תלולה במשחקים רבי שערים. כמה מהם היו כשרים? את זה איש לא יידע לעולם.

אדם עם היגיון מינימלי מבין מיד כי מדובר באבסורד. יש לקחת בחשבון, כמובן, כי באותם ימים הוענקו שתי נקודות לניצחון. לפיכך, אם קבוצה כלשהי ניצחה 1:2, הרי שהיא קיבלה שתי נקודות, בעוד יריבתה נותרה בלא כלום. לעומת זאת, לפי החוק של קוני, 3:3 זיכה את שתי הקבוצות בנקודה כל אחת. זאת ועוד – קבוצה שהפסידה, אך הצליחה לכבוש שלושה שערים, קיבלה נקודה – בדיוק כמו קבוצה שסיימה ב-0:0, 1:1, או 2:2. הבונוס הזה על הפסד הפך את היום האחרון בעונת 1973/74 לפארסה בקנה מידה היסטורי.

רצה הגורל, ונאנסי האומללה דווקא נקלעה לעונה גרועה במיוחד. בתום 37 משחקים, היא דורגה במקום ה-18 עם 38 נקודות והפרש שערים גרוע באופן משמעותי משתי היריבות מעליה – מונאקו וטרואה, לזכותן היו 40 נקודות. שתי היורדות במקומות ה-19 וה-20 כבר נקבעו. נותר רק "כרטיס" פנוי אחד לליגה השנייה, ונאנסי ידעה כי היא חייבת לנצח את ליון במשחק האחרון ולהבקיע לפחות שלושה שערים – כך הייתה מגיעה ל-41 נקודות. במקביל, התפללו אוהדיה כי אחת משתי היריבות לא תשיג נקודות כלל במשחקי החוץ. טרואה התארחה אצל נועלת הטבלה החלשה סדאן, בעוד מונאקו יצאה לביקור אצל ריימס החזקה.

לקראת מחזור הסיום, היה קרב נוסף שטרם הוכרע. האליפות אמנם הלכה לסנט אטיין כבר מזמן, אך מי יהיה מלך השערים? חלוץ הנבחרת מארק ברדול, ששיחק באנז'ה, וניקו בראון, הכוכב הלוקסמבורגי של מץ, הובילו את הדירוג עם 28 כיבושים. מאחוריהם התייצב עם 25 שערים "בלבד" קרלוס ביאנצ'י, הסקורר הארגנטיני האימתני של ריימס, בעונת הבכורה באירופה אחרי הגעתו מ-ולס סרספילד. במקום הרביעי, הרחק מאחור עם 22 שערים, היה דליו אוניס, ארגנטיני נפלא נוסף, שעבר בקיץ 1973 מריימס למונאקו, וסלל את דרכו של ביאנצ'י לליגה הצרפתית כמחליפו.

ואז הגיע יום הדין, ה-25 במאי 1974. כאשר ירדו הקבוצות למחצית, הובילה נאנסי 0:1, והתקווה היתה גדולה. קוני התעדכן בטלפון בתוצאות במגרשים האחרים וקרן מאושר. ביאנצ'י כבש פעמיים לזכות ריימס שהובילה 1:3 על מונאקו, לזכותה הבקיע אוניס שער בודד. בסדאן התבשלה סנסציה אדירה – הקבוצה החלשה בליגה כיסחה את טרואה ללא תנאי עם 0:3 מוחץ. "אנחנו צריכים עוד שני שערים כדי להישאר בליגה", הודיע הנשיא לשחקניו.

הם ידעו זאת בלעדיו, וליון לא ממש התנגדה. כבר בדקה ה-61 עלתה נאנסי ל-0:3 והבטיחה מאזן של 41 נקודות בטבלה הסופית. שתי היריבות עדיין היו תקועות על 40, וטרואה היתה בדרך לירידה. היא אפילו ספגה שער נוסף, ופיגרה כעת 4:0. ואולם, קוני לא הפנים עד הסוף את עוצמת החוק האידיוטי שלו. לו היה מפעיל את תאי המוח, הוא לא היה ממהר לשמוח.

בינתיים, הגיע לריימס דיווח על כך שברדול הבקיע שער לזכות אנז'ה בפריז. כעת היו לצרפתי 29 כיבושים לעומת 27 של ביאנצ'י. באמצע המחצית השניה הובילה ריימס 1:5 על מונאקו, וכאן החל הטירוף. ההגנות נעלמו, כי לא היה בהן צורך. לכל קבוצה היתה משימה פשוטה – מונאקו היתה צריכה לאפשר לביאנצ'י לכבוש כמה שבא לו, ריימס מצידה היתה צריכה לספוג לפחות שלישיה ולהשאיר את מונאקו בליגה.

בדקה ה-66 השלים ביאנצ'י שלושער וקבע 1:6. דקה מאוחר יותר הבקיע אוניס את השני שלו, ובחלוף דקה נוספת חגג שלושער משלו. התוצאה היתה כעת 3:6, ומונאקו הרוויחה את נקודת הבונוס שהבטיחה את הישארותה. בדקה ה-77 התכבד ביאנצ'י בשער הרביעי. אוניס לא נותר חייב והשלים רביעייה משלו בדקה ה-81. ואז, בדקה ה-87, בוצעה העבירה המיוחלת ברחבת מונאקו, וביאנצ'י חגג חמישיה. הוא עלה ל-30 שערים, אחד לפני ברדול, והכל הסתדר מבחינת המעורבים. התוצאה הסופית – 4:8 לריימס, ו-4:5 לביאנצ'י על אוניס ב"מאבק" הווירטואלי שלהם. זהו המשחק היחיד בתולדות צרפת בו התחלקו שני שחקנים בתשעה שערים.

ומה עם טרואה? טוב ששאלתם. סדאן עשתה את המוטל עליה עם אקורד סיום הולם לעונה מזעזעת. זו היתה הפעם השלישית במשך כל העונה בה היא זכתה בנקודת הבונוס, ולקראת הסיום היא לא התאמצה כדי למנוע מהיריבה לקבל את הבונוס שלה. 11 דקות הספיקו לאורחת כדי לכבוש את שלושה השערים הנדרשים. 3:4 – וגם טרואה קיבלה את הנקודה הקריטית. כל קבוצות התחתית סיימו עם 41 נקודות, ונאנסי ירדה בגלל הפרש שערים נחות.

באופן משעשע, המידע על כך לא הגיע לאצטדיונה של נאנסי. עם שריקת הסיום, פצחו המקומיים בחגיגה גדולה, הקהל פרץ למגרש, ודמעות אושר זלגו מעיני כולם. השחקנים ערכו הקפת ניצחון, ולא פעם אחת, אלא לפחות שלוש. רק חצי שעה מאוחר יותר, כאשר האופוריה עדיין בשיאה, הודיע לפתע הכרוז את התוצאות האמתיות מריימס ומסדאן. דממה נפלה על נאנסי, וקוני היה הרוס לחלוטין.

כעבור יומיים, הוא יצא למתקפה חזיתית. "רוח המשחק נפגעה. אני לא מאמין שהמשחקים של מונאקו וטרואה היו הוגנים. ההתמודדות בריימס הפכה לבדיחה, ואנחנו הקורבן. זה יכול היה לקרות גם לקבוצה אחרת. לצערי, אני יודע שיהיה קשה לפסול את התוצאות האלה, אבל זה מה שצריך היה לעשות", אמר הנשיא המתוסכל. הוא אכן צדק הפעם – ההתאחדות בחרה לא להתערב והותירה את הטבלה הסופית בעינה.

הפארסה המביכה גרמה לשינוי החוק של קוני, אך לא לביטולו המוחלט. בצרפת הוחלט לא להעניק יותר נקודות בונוס במקרה של תיקו או הפסד, אך הותירו את הפרס לקבוצה שהביסה את יריבתה בהפרש של יותר משני שערים. כך זה היה בעונות 1974/75 ו-1975/76, עד שלמישהו נפל האסימון שיש יותר מדי תבוסות שמניבות בונוס למנצחות, וגם שאריות החוק המופרך הוסרו מהתקנון. הליגה הצרפתית שבה לשפיות, למען האמת היא אפילו מנסה להסתיר את המבוכה.

לו היה ה-4:8 בין ריימס למונאקו מושג בקרב אמתי, הוא היה הופך למיתולוגי. זה לא קרה, וחיפושים ברחבי האינטרנט אחרי הסרטון עלו בתוהו. "החגיגה" של ביאנצ'י ואוניס הוחבאה היטב, וגם החלוצים עצמם לא מוכנים לדבר עליה. הארגנטינים, אגב, המשיכו לקרוע רשתות גם אחרי ביטול החוק. ביאנצ'י היה מלך השערים חמש פעמים. אוניס התכבד בתואר ארבע פעמים, ונכנס להיסטוריה כמבקיע המצטיין בתולדות הליגה הצרפתית עם 299 כיבושים – איש לא מתקרב למאזן הזה. כל אחד מהם ראוי לכתבה נפרדת, וזה עוד יקרה.

באשר לנאנסי, הירידה אפשרה לה לתת במה לנער בן 19 בשם מישל פלאטיני, שזהר בליגה השניה עם 17 שערים בדרך לעליה מטאורית שלו ושל קבוצתו. אולי, רק אולי, הטרגדיה המשונה במאי 1974 הועילה במקצת אפילו לה.