כחודשיים לפני שאחד הפסטיבלים הגדולים והחשובים בעולם מרוצי הסוסים יצא לדרך, קיבלתי את ההודעה הבאה: "תגיד, הדרכון שלך בתוקף?". עניתי תוך פחות משלוש שניות, ובחלוף 30 ומשהו שניות כבר הגיעה הבשורה, על כך שאהיה חלק ממשלחת של עיתונאים לגרנד נשיונל פסטיבל מרוצי הסוסים היוקרתי - הנערך אחת לשנה בעיר ליברפול. אז, עוד לא ידעתי מה מחכה לי. אפילו לא הייתי קרוב לכך.
והתכוננתי. ואפילו הרבה. עשיתי שיעורי בית. קראתי ככל שיכולתי על החוקים השונים ועל הסוסים האגדיים האגדיים והג'וקים המפורסמים; ראיתי עשרות סרטונים, מרשימים יותר ומרשימים פחות, המנסים להעביר לצופה את החוויה דרך המסך. אז עוד חשבתי שזה הצליח. אני זוכר שקצת התרגשתי, ושחשבתי לעצמי שמדובר בחוויה נחמדה. שוב לא הייתי קרוב. אפילו לא קצת.
אפילו כשהגעתי לאנגליה, שם קיבלתי אינפורמציה מאנשי מקצוע מקומיים, לא עלה על דעתי שזה מה שמחכה לי. הם טענו שמדובר בפסטיבל מיוחד במינו ושונה מכל מה שאכיר. הסבירו שמדובר באחד מעשרת אירועי הספורט הגדולים בממלכה, אך במעין מסווה של מסיבה ענק לאורך ארבעה ימים - משעות הבוקר ועד שעות הערב. מסיבה ואחד מאירועי הספורט החשובים והגדולים בממלכה? קניתי. באותו רגע, הפכו הגלמים בבטני לפרפרים.
ואז, אחרי חודשים של הכנות, הגיע היום הגדול. יום שבת התשעה באפריל יום אותו אזכור למשך שארית חיי. ההשכמה הייתה מוקדמת. אחרי הכול, צריך לעשות את הדרך מלונדון לליברפול ברכבת, ורצוי להגיע מוקדם ככל האפשר, כדי לחוות וליהנות מהפסטיבל ככל שניתן.
הרכבת, כמובן, הייתה מלאה עד אפס מקום בחובבי ספורט אנגלים, שלשם שינוי התלבשו במיטב בגדיהם. הגברים חליפות שלא היו מביישות שחקנים הוליוודים בטקס האוסקר הנוצץ ואילו הנשים בשמלות ערב מהודרות כשלראשן כובעים צבעוניים המזכירים תקופות נשכחות. כן, כמו שכבר הבנתם, החוויה החלה כשלוש שעות לפני ההגעה בפסטיבל.
ברומא התנהג כרומאי
ברכבת, לפחות בהתחלה, הרגשתי כנטע זר, ולשם שינוי לא בגלל הלאום. כולם, בלי יוצא מן הכלל, החזיקו בידם משקה אלכוהולי כזה או אחר מבירות, דרך שמפניות ועד לסוגים שונים של וויסקי והחלו לחמם את גופם. הסתכלתי על השעון ולא האמנתי. השעה הייתה 08:00 בבוקר. 08:00! לא שמעו כאן על קפה בשעות האלו?
ברומא התנהג כרומאי, לא? פתחתי את פחית הבירה הראשונה לאותו יום (המספר המלא שמור במערכת), התיישבתי במקומי שמח וטוב לב, בדרך למסלול המרוצים המפורסם באיינטרי. מסביב, פרט לליטרים רבים שנשפכו כאילו מדובר בקבוצת ניצולים שתעתה במדבר, דפים, עטים ועיתונים. החבר'ה מתכוננים ובמרץ. מסמנים את הסוסים הפייבוריטים, קוראים טיפים של המומחים ומנתחים את סיכוייהם.
שעתיים וחצי עברו במהירות מסחררת, וכך מצאנו את עצמנו במרחק הליכה משער הכניסה המפורסם של הפסטיבל. הרגשה אחרת הייתה באוויר. הרגשה שלא הכרתי מעולם, אף על פי שיצא לי לבקר באירועי ספורט שונים. מסביב תחושה מוזרה. כאילו מדובר בנשף הנערך בכפר אולימפי, כשכולם לבושים בטוב טעם, ולמרות הצפי ליותר מ-70 אלף איש הכול התנהל בסדר מופתי.
נכנסנו למתחם המפואר בתוך דקות, ונשימתי נעתקה באופן מיידי. קפאתי במקום ולא בגלל הקור (וכמה שהיה לי קר). לא יכולתי להמשיך להתקדם, אלא רק לבהות בכל המסביב קדימה, ימינה ושמאלה ותו לא. כך במשך דקות ארוכות. "לאן הגעתי?", שאלתי את עצמי. "האם חזרנו בזמן למאה ה-19?". לא הייתה לי ברירה, ונאלצתי להתקדם. לא כדאי לאבד את הקבוצה ב"עיר" הקטנה הזו. ומסביב חגיגת ענק. דוכני אוכל ושתייה, אינספור סוכנויות הימורים ועשרות אלפי אנשים שהגיעו למטרה אחת בלבד לשכוח מהשגרה היומיומית.
שלא תטעו לא מדובר באירוע עבור חובבי ספורט בלבד. אפילו לא קרוב. הורים מלווים בילדיהם הקטנים, משפחות שלמות כולל הסבא והסבתא, חבורת צעירות שהגיעה כדי לראות ולהיראות, חברים שהגיעו לחגוג מסיבת רווקים ועוד. אמנם מדובר במרוץ סוסים, אך עבור רבים כל התפאורה שמסביב לא פחות חשובה.
יותר מכך בניגוד לאירועי ספורט כדוגמת כדורגל, שם ישנה הפרדה בין אנשי המעמד הנמוך לבין אזרחים עמידים יותר בגרנד נשיונל, בחלק גדול מהזמן, כולם כאחד. כמובן שישנם יציעים יקרים יותר ויקרים פחות, אך לא תמצאו כניסה נפרדת לאח"מים כפי שנהוג במקומות אחרים, כשבמתחם הכניסה ובאזורי המיקס זון מתערבבים כולם ביחד ולמעשה הופכים את הגרנד נשיונל לפסטיבל הייחודי שהוא.
קצת מינגלינג, קצת טעימות, עוד קצת (הרבה) בירה והנה סוף סוף הגיע הרגע הגדול. המרוץ הראשון. וכמובן שחלק בלתי נפרד מענף מרוצי הסוסים הוא ההימורים, כשלמבקרי הפסטיבל אינספור אופציות (הימורים משתנים, קבועים ועוד). זה הולך פחות או יותר ככה: כל חצי שעה מרוץ, כשבתווך כולם עסוקים בניסיון לנחש מי יהיה הסוס המנצח במרוץ הקרוב. מהמרים, שותים ויוצאים לצפות במרוץ. כך זה חוזר חלילה.
ברקע, כמובן, צעקות בלי סוף שמחות ועצובות כשבשני המקרים המילה שמתחילה באות האנגלית F חוזרת על עצמה פעם אחר פעם. המרוצים הראשונים הם סוג של חימום עבור המרוץ המרכזי של אותו היום המרוץ שלשמו התכנסנו הגרנד נשיונל כמובן, שיצא לדרך בסביבות השעה 17:30. בניגוד לשאר המרוצים, שבהם בין חמישה ל-20 סוסים, למרוץ המרכזי האורך כ-7.2 קילומטרים, נרשמו לא פחות מ-39 סוסים המספר הגבוה ביותר של סוסים במרוץ אחד.
מיד עם סיום המרוץ שלפני הגרנד נשיונל, ישנה תחושה אחרת באוויר. האדרנלין, שהיה כבר בשיאו לא מעט פעמים במהלך היום, מטפס לגבהים חדשים והאווירה מסביב רק הולכת ומשתפרת, כאילו שהם לא שותים וצורחים מ-08:00 בבוקר.
הכרוז מקריא את רשימת הסוסים, ובדומה למגרש כדורגל, גם כאן ניתן לשמוע צעקות עידוד למתחרים השונים והגיבורים הגדולים באמת הסוסים עצמם. כאן כדאי להתעכב לרגע ולציין פרט חשוב: הכוכבים האמיתיים של המרוצים השונים הינם הסוסים. לא הג'וקים, לא המאמנים ולא הבעלים.
לכל סוס שהגיע לגרנד נשיונל (רק הטובים ביותר הצליחו להיכנס) מעריצים רבים. ישנם מפורסמים ויותר ומפורסמים פחות אבל לכולם ברור (כשלפעמים נראה שגם הסוסים מרגישים כך) מי "השחקנים" המרכזיים "במשחק" הייחודי
תשע דקות של שכרון חושים
הכרוז מכריז על תחילת המרוץ שאורך כתשע דקות ובאי הפסטיבל בטירוף חושים. תשע דקות בגן עדן אם תרצו. הם קוראים בשמם של הסוסים, מקניטים את חבריהם על שבחרו ב"יריב" ומתרגשים מכל פנייה לא במקום. מדי פעם גם ניתן לשמוע בכי, אחרי שאחד הסוסים יוצא מהמרוץ (רק 16 סוסים חצו את קו הסיום).
למזלנו, ולצערם של רבים אחרים, זכינו לסיום דרמטי במיוחד. הסוס הפייבוריט לזכייה, מאני קלאודס, חצה את קו הסיום אחרון (סיים במקום ה-16) כשראשון חצה את קו הסיום הסוס "רול דה וורלד" בהופעת הבכורה שלו במרוץ, כשעל גבו ג'וקי בן 19 בלבד (היחס לזכייה היה 33-1). וכל זה ממש רגע לפני קו הסיום, כש"דה לסט סמוראי", אחד משלושת הסוסים הפייבוריטים לזכייה, איבד את המקום הראשון מרחק של עשרות מטרים בלבד מהקו. מה עוד אפשר לבקש?
וכך, עייפים אך מרוצים, עשינו את דרכנו החוצה מהמתחם הענק, כשבפסטיבל גרנד נשיונל כמו בפסטיבל גרנד נשיונל גם היציאה מהמקום היא אטרקציה. מאות בריטים שיכורים שרים בקולי קולות, כאילו לא הפסידו במהלך היום את התחתונים שלהם. נו, ככה זה כשיש אלכוהול. והנשים? המראה כבר לא חשוב. על הרגליים בוץ, הפנים אדומות והעקבים הגבוהים? כבר מזמן עמוק בתוך התיק (במקרה הטוב).
אני חייב להודות שמעולם לא חשבתי לבלות בפסטיבל סוסים לפני הגרנד נשיונל. אבל היום, אחרי החוויה המדהימה הזו, אני משוכנע שהביקור המשגע באיינטרי שבליברפול, לא היה האחרון.
