אצילי, על רייכרט שמעת? סיכום המחזור בליגת העל

בווידאו: קליפ מיוחד עם כל 31 השערים של ערן זהבי בליגה העונה

Like

העובדה שמכבי תל אביב יכולה לזכות באליפות רביעית ברציפות בעונה שבה ערן זהבי שבר שיא שערים משנות ה-50, אינה מקרית בכלל. השיא של זהבי הולך יד ביד עם האפשרות שהמועדון שלו יהיה חתום על רצף שלא נראה מאז חמשת התארים הרצופים של הפועל פתח תקוה בתחילת שנות ה-60, ועוד לעשות זאת כקבוצה הראשונה בהיסטוריה ששיחקה באותה עונה בליגת האלופות. אחד קשור שני, אחד תלוי בשני.

מועדון מכבי תל אביב זו אולי החוליה שזכתה להכי פחות פרגון בהבנת התופעה שנקראת ערן זהבי. תמיד מדברים על האופי של השחקן, על הווינריות, על תנועה בלי כדור, על רעב בלתי נגמר, על סיומת קרת רוח, וגם על רמת יריבים שאינה דומה לזו שהיתה לגדולים אחרים בשנות ה-90 וה-80. אלא שספק רב אם זהבי היה מגיע לפסגות האלה במועדונים אחרים. החיבור בין המועדון הכי אירופי שהיה בישראל לשחקן עם המנטליות הכי אירופית שידענו, הוא לא פחות מזיווג משמיים. מועדון דורש, מקצוען, אחר, פגש שחקן שדורש מעצמו כל הזמן, מקצוען ברמות שלא הכרנו, אחר בכל צורת החשיבה שלו.

מכבי תל אביב , בגישתה, בהתנהלותה, היא תנאי הכרחי במקסום היכולות של אותו זהבי. כמה מועדונים היו נותנים כל כך הרבה כוח לשחקן אחד, מבלי לחשוש. מבלי לקנא. מבלי להטיל ספק. מבלי לחשוב בסוף העונה שאולי המיצוי קרוב. כמה מועדונים היו נותנים מיליון דולר לשחקן ישראלי. מיליון דולר נותנים לז'רום לרואה, לדרק בואטנג, לזרים עם שם גדול. כמעט כל מועדון ישראלי שאנחנו מכירים היה מפחד להפקיד כזה צ'ק אצל שחקן ישראלי, ולא לחשוב שבכסף הזה אפשר להביא זר יותר טוב. במכבי תל אביב לרגע לא הקשיבו לשד הנורא הזה, שתמיד מוכר את האשליה שבחוץ יש משהו טוב יותר.

הסיטואציה שבה שחקן אחד מקבל כל כך הרבה כבוד ופרגון במועדון אחד, ואף אחד בסגל שלו לא מערער על כך או מוחה על כך, היא תוצאה ישירה מדיניות המועדון מספר 1 שידע הכדורגל הישראלי. מכבי תל אביב יצרה לערן זהבי סביבת עבודה מושלמת להפיק מעצמו את כל מה שיש בו. להתרכז אך ורק במה שמעניין אותו: כדורגל, שיאים, תארים, יצירה. יש האומרים שאליפות רביעית ברציפות, אם תבוא – שיא לא פחות מרשים מזה של זהבי אמש – תהיה שייכת לשחקן אחד בלבד. שטויות. אליפות רביעית תהיה פרס ראוי למועדון שעושה את הדברים בצורה הכי שונה ממה שהכרנו, פרס בדמות שחקן שעושה את הדברים בצורה הכי שונה שהכרנו.

זהבי שבר את השיא של ניסים אלמליח: כל הכתבות, התגובות והמספרים

אצילי יעמוד לדין משמעתי, שחקן בבית"ר: "כשאומרים לך לשחק, תשחק"

הסוכנים מופתעים: שחקני מכבי תל אביב לא מתעניינים בהצעות מחו"ל

אוהד נכה של מכבי ת"א הותקף ע"י אוהדי בית"ר: "התנפלו עליי 20 בריונים"

ברגע האמת, ברגע שבו הוא היה צריך להתמודד אישית עם כל הסיטואציה שנוצרה, עומר אצילי טעה. מעד. נכשל. הלחץ הכריע אותו, העומס התיש אותו. לא היה סוכן לידו, לא היה יועץ לצדו. רק הוא לבד. מול כל הסערה. מול מאמן שבסך הכל אמר לו לפתוח בהרכב. המעידה לא היתה מקרית.

כי עומד אצילי הוא ילד, כמו שבן רייכרט היה ילד כאשר לקח על עצמו אתגר כל כך גדול: להתעמת אישית עם מועדון. המקרה של אצילי שונה ודומה. הוא דומה, כי ילד כל כך צעיר לא צריך לצאת לכאלה מלחמות. הוא דומה, כי ילד כל כך צעיר צריך להתמקד קודם כל בכדורגל. והוא שונה, כי רייכרט לא היה חייב כלום למכבי תל אביב. אצילי חייב את הקרירה שלו לבית"ר, אחרי שמכבי תל אביב זרקה אותו, וכל מאמן שלא ידע לתת לו במה בטדי סיים את דרכו אצל הבוס שלו, טביב.

לא ברור אם מאחורי אצילי עומד מועדון כמו במקרה של רייכרט, אבל בשני המקרים: המאבק הזה יכול לעצור כל שחקן צעיר. מוכשר ככל שיהיה. ובמקרה של אצילי הוא אף חמור יותר: אצילי מתחבא מאחורי סוכן. מאחורי היחס המחפיר של טביב. הא שוכח שהקשר שלו עם בית"ר ירושלים הוא הרבה יותר גדול מאלי טביב. זה מועדון שדאג לו, זה קהל שהרים אותו. ואחרי כל הקלישאות האלה – זה כנראה המועדון הכי טוב עבורו בישראל, עד שיהיה מוכן לצאת לאירופה. והוא עדיין לא מוכן.

אצילי יכול היה לתווך בין הצדדים, לעזור גם הוא בהרגעת הרוחות, אבל התגובה האינסטינקטיבית שלו לבקשה שיעלה בהרכב מול מכבי תל אביב, מלמדת שהוא לא כזה תמים. שהוא יודע בדיוק מה המטרה הגדולה. מה התכנון. רק שעשה זאת לא נכון ולא ראוי. הוא נכשל בביצוע.

אז נכון, טביב הוא האיש שהביא את אצילי למצב הזה. טביב הוכיח שוב שטובת בית"ר ירושלים חשובה לו פחות מהרצון שלו לנצח עימותים. טביב מכור לעימותים, ומבחינתו, כך נראה, עדיף קודם למעוך שחקן בקרב אישי, מאשר לנסות להשאיר אותו לרווחת האוהדים. אלא שאצילי הוכיח בסירוב שלו לעלות לשחק בהרכב שהחוצפה שלו לא פחות גדולה מזו של טביב.

הכוונה שלו ללכת לבוררות, כפי שחשף אופיר סער, היא חוצפה לא פחות גדולה. שלא ישכח מה זה עשה לבן רייכרט.

הבעיות של הפועל באר שבע הן לא רק מנטליות. הן גם מקצועיות. הצרה היא שהקבוצה לא מכירה בבעיות האלה. כבר שבועות על גבי שבועות שברק בכר ושחקניו ממשיכים לדקלם שהכול תלוי בהם, והכול בסדר, במקום לומר את האמת. במקום להכיר באמת: כבר חודשיים בערך שאנחנו משחקים די חרא. כן, לא צריך לייפות את זה. הנוסחה המצוינת מהליגה מוצתה, הכוכבים שהובילו בשלבים הקודמים שחוקים והמאמן מתקשה למצוא פתרונות קבועים, מעבר למשחק אחד בטדי.

הלחץ המשתק נובע גם כי הפועל באר שבע יודעת שהיא משקרת לעצמה. שהיא לא משחקת טוב. שהשחקנים עליהם מהמרים לא מספקים את הסחורה ואלו שכן יכולים לעשות את ההבדל ברגע אחד מוחלפים או מועמדים להיות מודחים מההרכב. כי כשאתה יודע שאתה לא טוב, לא יעזור כמה פעמים תגיד לעצמך שהכול תלוי בך, אתה יודע שזה שקר.

לכן גם בכר, בין יתר הסיבות, ממהר לעשות חילופים ולבלגן את המשחק, בזמן שהוא צריך להקרין סבלנות. שה-0:1 הקטן יכול לבוא גם בדקה ה-80, אם שומרים על המסגרת שהביאה אותך עד הלום. כי בכר יודע שהוא משקר לעצמו בכל פעם שהוא מסביר שהדברים תלויים בבאר שבע, ואין בעיות מקצועיות. הוא יודע שזה לא נכון. במשבר הקודם שהקבוצה חוותה בתחילת העונה הוא נהג אחרת. הוא לא פחד להכיר בבעיות, אבל עדיין הקרין ביטחון שהן יעברו בקרוב. הפעם בכר חושב שהקבוצה שלו גדולה מהבעיות מקצועיות טבעיות. זה לא נכון.

לבכר ובאר שבע נותר מרווח של טעות אחת בלבד, לפני שהם מאבדים את התואר שהיה להם בידיים. מכבי תל אביב עדיין לא אלופה. הניצחון הענק שלה על בית"ר בבלומפילד יכול להוביל אותה לאותו מקום בעייתי שהפריע לאלופה כל העונה. שהיא הכי חזקה ושום דבר לא יתגבר עליה. מעידה במשחקים הבאים של מכבי תל אביב זה לא משהו בלתי אפשרי. אבל כדי לנצל זאת באר שבע חייבת להסתכל במראה אחרי הרבה מאוד זמן. ולהתחיל לנצח בשיניים. דרך הגנה. דרך מלחמה. דרך הכרה בחסרונות. ולהרוויח ככה מחדש את הביטחון המקצועי. זה לא בשמיים, אם האף לא יהיה כל הזמן בשמיים.

שרון מימר הוא מאמן מוכשר, עם עתיד מבטיח לפניו, אבל הסיפור שלו העונה ממחיש את אחת הבעיות הכי כואבות בליגה שלנו: האמונה שמאמנים באמת מביאים שינוי תוך זמן קצר. העובדה שאנחנו בוחנים מאמנים כמו מימר אחרי שני משחקים. וקושרים כתרים. וממליכים מלכים. כשבפועל לא קרה שום דבר ממשי. לא בכפר סבא ולא ברוב המכריע של המועדונים שבוחרים באשליה הזו. היא לא פחות מאסון.

הסיטואציה שזה קרה בכפר סבא היא מאכזבת כפליים. כי סתיו שחם, הבעלים, נתן תחושה בשנים האחרונות שהוא גדול מההרגל המגונה הזה. מיואב כץ אתה לא מצפה, מדורון אוסידון אתה לא מצפה. סתיו שחם גרם לנו כן לצפות. ולכן הוא גם משלם היום מחיר כבד על הפנייה החדה לעבר השכונה.

מועדונים קטנים צריכים להיאחז במאמנים שלהם הרבה יותר ממועדונים גדולים. מועדונים גדולים יכולים להחליף שחקנים, להביא כוכבים. מועדונים קטנים צריכים לטפח מאמנים שיובילו אותם לאורך זמן. כשכל השחקנים הבינוניים מינוס שאשר להביא לשם מתחלפים. בעיקר במועדונים האלה, ולא רק, מאמן לא נמדד במספר מחזורים קטן, אלא בטווח של שנים. אפשר עדין לקוות סתיו שחם חושב ככה כאשר הוא נדרש לסוגיה שהחלה לעלות מחדש בתקשורת: מעמדו של מימר.

מאיר אריאל שר ש"מי שנדפק פעם אחת כבר לא יכול להיגמל מזה". סתיו שחם ממשיך - מי שמפטר פעם אחת מאמן כמו יואב כץ, גם הוא כבר לא יכול להיגמל מזה.