בווידאו: תקציר ה-1:5 של אתלטיקו על בטיס
כמה מחשבות בעקבות המשחק בין אתלטיקו מדריד לברצלונה.
1) בשנים האחרונות יש עלייה בתלונות על ליגת האלופות, כאילו המפעל גמור, הפורמט מיושן והמשחקים משעממים, ובכל שנה מגיע היום הזה, השבוע הזה, שמשכיח את הבעיות, שגורם לכל התלונות להיראות מגוחכות. אז נכון שהקבוצות האלה כבר מאוסות, נכון שכבר אי אפשר לראות את השחקנים האלה, אבל הם עדיין הטובים ביותר, ספורטאי על. איזו אופציה אטרקטיבית יותר הייתה ביום שלישי בערב מאשר שידור חי מקאמפ נואו? למה אנשים כל הזמן מתלוננים, במקום להלל ולשבח, להתענג ולהודות על מזלנו הטוב? קצב רצחני, פרצופים נחושים, שילוב נכון של כסאח ואיכות, ובמיוחד אנחנו, אנשי כדורגל ישראלי, שרואים משחקים של רעננה וסכנין, שלא לומר פלייאוף תחתון, ושומעים בהם את השדרים זועקים "גול ענק" וכדומה, איך לאוהדי כדורגל ישראלים יש תעוזה לומר שליגת האלופות משעממת לאור הרמה המקצועית המדהימה של השחקנים בה, כל כך מהירים ומדויקים, חסונים ומסורים. הרי לפעמים רק לראות הגבהה לתוך הרחבה, חזקה ומדויקת, מסובבת במידה הנכונה, מעל להגנה, מעבר לבלם, שנוחתת בדיוק על ראשו של החלוץ, שמקדים את המגן בסנטימטר, ושניהם גברתני אלפא שכאלה, רק לראות מאבק אווירי על כדור גובה יכול לסחוט קריאת התפעלות.
2) גם הסלידה האוטומטית ממפגשים של קבוצות מאותה מדינה הפכה ללא רלוונטית אחרי הקרב האדיר בין אתלטיקו לברצלונה. הרי מה צריך יותר משחק כדורגל מאשר איבה אמיתית. תמיד יפה לגלות איך האמוציות החזקות של הכדורגלנים והתחרותיות שטבועה בהם מצליחות להשכיח את העולם האמיתי שמסביב, והם נשאבים כל כך חזק לבועת המשחק, כל כך מחויבים לניצחון, ממוקדי מטרה ומפוקסים, עד שהם שוכחים שצופים בהם. כך, למשל, הם עושים הצגות, תופסים את הפרצוף אחרי מרפק שלכאורה חטפו או סתם צוללים ברחבה, כאילו שוכחים (או מדחיקים לחלוטין) את העובדה שיש עשרות מצלמות רשמיות (ועוד רבבות ביציעים) שמתעדות כל פעולה שלהם מכל זווית אפשרית, ושמחר יובכו ברשתות החברתיות, לעזאזל המוסר וההגינות, שלא לומר ועדת המשמעת. וכך הם רצים לשופט ודורשים ממנו שיוציא צהוב ליריב, באקט בכייני שלא הולם את מעמדם המיתי, מלעיגים את עצמם וגורמים מבוכה לקהל. וכך הם מתגלגלים על הרצפה בדרמטיות אחרי עבירה שנעשית עליהם, מתפתלים מכאבים, כאילו הם שוכחים שכל העולם יראה איך הם מתרוממים מהדשא שנייה לאחר מכן. או כשהם דוחפים זה את זה, כמעט מתקוטטים, מתעלמים מהעובדה שמיליוני אוהדי כדורגל בבתים צועקים "תירגע כבר יא חתיכת פרחח", מה אתם הולכים מכות עכשיו? תמיד משמח לראות איך המיליונרים הצעירים כל כך מחויבים, מעורפלי אדרנלין, חיים את המשחק.
3) כי לואיס סוארס, למשל, הוא מופרע אמיתי. כבר ראינו אותו מאבד שליטה כמה פעמים בעבר ולא מצליח להשתלט על האמוציות שלו, ואפשר רק להניח איזה טיפול פסיכולוגי הוא עבר במהלך ההשעיה שלו והמבוכה הבינלאומית, איך גם הוא רוצה לעזור לעצמו ולטפל בבעיה, והוא אכן התבגר והתמתן, ועדיין, במשחק כל כך מכריע, הוא שוב בועט בשחקן יריב ללא כדור וכמעט מתקוטט עם שחקן אחר. איך אפשר שלא לחבב אותו, שחקן מלוכלך שכזה, כישרוני שכזה, שעל כל מעשה פרחחות מגיב בצמד נפלא. במהלך המשחק הוא כל כך ממוקד מטרה, תמיד מתעב את המגן שמולו, מאבד קור רוח, מתעצבן, רוצה לרצוח אותו, ואז שריקת הסיום, כפתור השיגעון נכבה, והוא מעניק לפיליפה לואיס חיבוק אמיץ, כאילו הכל נשכח, תבין אותי, זה היה בלהט המשחק. מבינים לואיס, מבינים.
4) בניגוד למשחק בין מנצ'סטר סיטי לפריס סן ז'רמן (הרי מה כבר ההבדל ביניהן), קשה להיות ניטרלי במפגש בין אתלטיקו לברצלונה, כי הן מייצגות זרמים הפוכים בכדורגל. מצד אחד, חובב הכדורגל חייב להיות בעד ברצלונה. אין לו ברירה. זה לא רק הסגנון החיובי, שובה העין, זאת בעיקר המחויבות להתקפה. אולי זה מועדון יהיר וצבוע, אבל אין קבוצה בעולם שכל כך מחויבת לכדורגל התקפי, יוזם, יצירתי, טכני, לפרקים פורץ דרך, לפרקים ממש מרהיב. אבל העניין הוא שרובנו לא באמת חובבי כדורגל, אלא אוהדים. וככאלה, כחסרי היגיון שחושבים מהבטן, מה הפלא שרבים וטובים היו בעד אתלטיקו.
זה מוזר, כי גם אנשים שהמשחק יקר ללבם, שדואגים לגורלו, שרואים איך הטקטיקה והפחדנות משתלטות על הכדורגל, שזוכרים את הנזק של יוון 2004, שמבינים את המהפכה של בארסה, את החשיבות שלה, את הבשורה שלה, גם אנשים שדוגלים בכדורגל התקפי ויצירתי - גם הם בעד המגננה של אתלטיקו. סימאונה ושחקניו הציגו כמה מהדברים הכי שנואים בכדורגל - בזבוזי זמן, עבירות קשות, בונקר נסוג, התמהמהות בכל בעיטת שוער, בכל הוצאת חוץ, שכיבה על הדשא, אגרסיביות יתר - ועדיין הקהל הרחב בעדם, בעד הבונקריסטים השליליים, אלה שמנסים לעצור את הקבוצה הנוצצת בעולם, הורסי הכדורגל (לכאורה).
זה מעבר להזדהות עם האנדרדוג. זה מעבר לטינה לברצלונה, או מיאוס מההצלחה שלה. ההזדהות דווקא עם אתלטיקו, יש בה אהבת כדורגל אמיתית. כדורגל ישן, מסורתי, תמים. חובב כדורגל, למשל, לא מבין את ההנאה שבקריאה "תעיף!", כלומר להרחיק ללא תנאי, לבעוט בכדור בכל הכוח, כמה זה יפה ומשחרר. או ההתרגשות מתיקול בתזמון מושלם, מניצחון בכדור גובה, מכל פעם שרואים נחישות גוברת על כישרון. זו הזדהות עם הייחודיות של הכדורגל, עם הטריקים הישנים והמלוכלכים, המשחק שמאפשר לסנסציות לקרות.
5) זה כמובן מעט מורכב יותר, כי עד ההרחקה של טורס אתלטיקו שיחקה נהדר, חכם, כמו שצריך, כך שהאדום המיותר היה זה שהגביר את ההזדהות עם אתלטיקו הלוחמנית, שנאלצה להתמודד גם מול הקבוצה הטובה בעולם וגם מול שיפוט עוין. מאותו רגע רבים מאיתנו הפכו לקולצ'ונרוס בנשמה, אוהדים שרופים של קבוצה משעממת, מעורבים רגשית במפעל דועך. כך טעות שופט הופכת משחק בנאלי לקרב סוער.