ב-22 בפברואר בשנה שעברה נפל דבר: פלורנטינו פרס, האיש החזק בריאל מדריד, העדיף לעשות את כל הדרך לאיים הקנאריים כדי לצפות בסרחיו רודריגס מלהטט בגמר גביע המלך, במקום ליהנות מביצועיו של כריסטיאנו רונאלדו במשחק ליגה חשוב מול אלצ'ה. זו הייתה חתיכת הצהרת כוונות ממי שעד אז, כך מספרים, לא החמיץ ולו דקה ממשחקי קבוצת הכדורגל של ריאל במשך שנים. בעבר, משחק בסנטיאגו ברנבאו נחשב עבורו לקודש הקודשים, וכל מה שמחוצה לו לזוטות, הבלים ממש, אפילו אם מדובר בקלאסיקו על תואר. התקשורת במדריד הזדעקה. "הייתכן שסדרי העדיפויות של פרס השתנו? יכול להיות שזה סימן לבאות? שמעכשיו הוא ישתלט גם על מחלקת הכדורסל?", תהו ב'מארקה'.
תשעה חודשים אחר כך, פרס נפגש עם אדם סילבר והגיש לו תוכנית חומש שמטרתה הסופית היא השתלבות של ריאל מדריד כחברת קבע ב-NBA. "אנחנו רוצים להיות החלוצים. להיות האנשים שיביאו את המהפכה", אמר לקומישינר ה-NBA. במקביל, בנקודה כלשהי על הגלובוס, התכוננה ריאל לפתיחת העונה. המאמן פבלו לאסו תדרך את שחקניו בספרדית שוטפת. השחקנים שוחחו ביניהם בשפה המוכרת. אפילו הדובר חיבר משפטים באנגלית רצוצה.
בנקודה הזו, פחות או יותר, טריי תומפקינס הבין לאן הגיע. או ככה הוא חשב לפחות. "ריאל זה לא מועדון רגיל. חוץ מלהסתגל לקבוצה חדשה, לחברים חדשים לקבוצה, לסגנון משחק אחר, יש גם קשיי שפה. זה לא דומה לשום דבר שהכרתי", סיפר בפליאה.
וכך, בין חלומות על אמריקה למציאות מקומית מפומפמת, הוא וגם ריאל עדיין מנסים להבין לאן כל זה בכלל הולך.
תומפקינס הוא לא היחיד שסובל מקשיי התאקלמות בריאל מדריד. הוא וג'ף טיילור הגיעו על תקן שחקני רכש מבטיחים, אך מתקשים להשתלב בסגל עמוס הכישרון של פאבלו לאסו. תומפקינס, שהובא על תקן יורשו של מרכוס סלוטר, מקבל 15 דקות בלבד בממוצע למשחק ומנפק בהן 6 נקודות ו-3 ריבאונדים בלבד לערב, כשבטופ 16 הוא צונח ל-3.3 נקודות ו-2.2 ריבאונדים; טיילור, שהונחת במדריד כדי להוות תחליף איכותי ושלם יותר לקיי.סי ריברס, נותן תפוקה עוד יותר נמוכה, עם 4.6 נקודות ו-2.2 ריבאונדים (ו-3 ו-1.5 בטופ 16). שניהם סבלו מפציעות טורדניות שהשביתו אותם לפרק זמן ממושך יחסית העונה, שניהם מתקשים להתרגל לתפקידם החדש כשחקנים משלימים. אה, ויש עוד מכנה משותף בולט: שניהם לא היו רחוקים מלהיות שחקני מכבי תל אביב העונה.
טיילור, כישרון גדול שזנח את קריירת ה-NBA בשל רצף של בעיות משמעות ופציעות, כבר סיכם עקרונית אצל הצהובים, אך ברח בדקה ה-90 לטובת חוזה פחות או יותר באותו סדר גודל אצל אלופת אירופה (כ-950 אלף דולר לעונה). תומפקינס, שרשם עונת רוקי מרשימה בכדורסל האירופי אצל ניז'ני נובגורוד, אמור היה לנחות בהיכל ולהגיע כעסקת חבילה עם טיילור רוצ'סטי, אך החליט בסופו לצאת לדרך עצמאית. הם קיוו להפוך לחלק משמעותי, אבל לא ניחשו שימצאו את עצמם בנישה בלתי יציבה, ועוד יותר הופתעו לגלות שכעבור כמה חודשים יוחתמו בריאל זרים אחרים שאמורים למלא את התפקיד אליו הם עצמם לא נכנסו בצורה חלקה. אוגוסטו לימה הובא במהלך העונה כדי לחפות על היעדר הסנטימטרים וההגנה של תומפקינס, בעוד שלטיילור הפצוע אף אחד לא חיכה לפני שהחתימו לו מתחת לאף את אותו ריברס אותו הוא התעתד לרשת בעמדת הסמול פורוורד המחליף.
אבל תומפקינס וטיילור הם רק חלק מהסימפטום. הם האחרונים בשרשרת הזרים שריאל שגתה לגביהם, או שלא הצליחה להפיק מהם את המיטב. לא צריך ללכת הרבה אחורה. הנה הדוגמאות הטריות מהעונה: יאניס בורוסיס, ששוחרר בקיץ ביוזמת הבלאנקוס, נותן את עונת חייו בלבוראל קוצ'ה ומוביל אותה להישגים מרשימים; סלאח מג'רי, בקושי הסנטר השלישי ברוטציה בתקופתו בבירת ספרד, מראה ניצוצות בדאלאס ועושה רושם שיישאר ב-NBA בשנים הקרובות; בעבר, ריאל השכילה לתת לברצלונה את אנטה טומיץ' במתנה כדי שיהפוך במדיה לסנטר הטוב באירופה.
עם שחקני רכש אמריקאים ריאל רשמה חוסר הצלחה עוד יותר בולט. דונטיי דרייפר, דיאור פישר, טרמל דארדן, קליי טאקר, ג'רמיה מאסי וקנדי ווינסטון הם חלק ממעט האמריקאים שעברו שם בשנים האחרונות מבלי להותיר שום חותם. ככלל, היו מעט מאוד זרים שהצליחו בריאל מדריד בשנים האחרונות. בהכללה גסה ניתן לסווג את סוגי שחקני הרכש של ריאל לשניים: אלו שהתגלו על ידי קבוצות ספרדיות אחרות, הובאו לריאל בכסף גדול ולעתים רחוקות הצליחו; ואלו שהובאו כמציאות ממקום אחר, וכמעט תמיד התגלו ככישלון מהדהד.
הנה זרים שכן הצליחו לאחרונה: ג'ייסי קארול הובא מגראן קנאריה והפך לסיפור הצלחה, אם כי ניתן להתווכח על מידת מיצוי היכולות שלו בקדנציה בריאל; גוסטבו איון שב לספרד אחרי אפיזודה לא מוצלחת ב-NBA, והתאקלם בקלות בזכות הניסיון הקודם בקבוצה אחרת ממדריד, פואנלברדה. ויש גם מעט זרים שסיפקו את הסחורה למרות שבאו בתור הימור: מרכוס סלוטר נטמע ובמשך שתי עונות היווה עוגן הגנתי חשוב; קיי.סי ריברס נחשב להצלחה חלקית, ולו בזכות הפיינל פור הפנטסטי שלו שסייע רבות לזכייה ביורוליג אשתקד; וזהו, פחות או יותר.
"במשך שנים זנחו את הסוגיה הזו. כל עוד ריאל ניצחה, לקחה תארים וחזרה להיות מעצמה, לאף אחד לא היה אכפת ששנה אחרי שנה הגיעו זרים שלא התאימו", אומר העיתונאי פראן מרטינס ('סולובאסקט'). "עכשיו פתאום צפים סימני שאלה. אולי אלברטו הררוס לא מספיק בקי בשוק? אולי הוא זקוק לעוד אנשים שמכירים טוב יותר את הכדורסל שמחוץ לספרד? ואיך זה שהיו בסגל שחקנים מצוינים ששולטים עכשיו באירופה, ובריאל לא הראו כמעט שום דבר?".
נדיר לראות בימינו מעצמת ספורט שנטועה כל כך עמוק בשורשיה. בעידן שבו הזהות המקומית כמעט מאבדת כל ערך וקבוצות רבות, בעיקר העשירות שבהן, הופכות לערב רב של אזרחויות, ריאל מדריד בגרסת הכדורסל היא תופעה משונה ומיוחדת במינה. המאמן הוא ספרדי ששיחק בעבר בריאל. הג'נרל מנג'ר הוא כוכב עבר מיתולוגי במועדון. ומעל כל זה ישנם סרחיו רודריגס, סרחיו יוי, רודי פרננדס ופליפה רייס, שלא רק מהווים את השלד, אלא גם הלב והכליות של הקבוצה. במצב הנוכחי, המאסטר-פלאן של פלורנטינו פרס להצרף ל-NBA ולהתמזג עם הגלובליזציה שהליגה מייצגת מסתמן כמהלך מנותק מהמציאות. בגרסתה הנוכחית, ריאל היא אולי קבוצת-העל הכי אותנטית בעולם כולו. אבל כשמתרגמים את זה לפרקט, לעתים יש לכך גם השלכות שליליות.
"הזרים של ריאל מלכתחילה מגיעים כדי למלא תפקידים שוליים. הם לא ההצגה המרכזית, ולכן צריך לשפוט אותם בהקשר אחר", אומר פראן מרטינס. "בגלל שהקבוצה כל כך ספרדית לפעמים לוקח להם יותר זמן להתאקלם, והעונה זה יצר בעיה קשה של חוסר עומק. יש לריאל כיום שבעה שחקנים מתפקדים במקרה הטוב. תומפקינס וטיילור או פצועים, או לא מספיק טובים. זו אולי הסיבה המרכזית לכך שריאל פשוט לא נשארה באותה רמה ביחס לעונה שעברה".
הערב (חמישי) כבר אין דרך חזרה. הפסד ביתי לחימקי ישלח את הבלאנקוס הביתה מוקדם מהצפוי, וייתן את האות לסיבוב נוסף של רכש בקיץ. אולי הפעם, תומפקינס וטיילור?
