קשה להסביר לאדם נורמטיבי עד כמה חשובה השגרה עבור אוהד הכדורגל. איך השבוע נבנה בצורה מסוימת, קבועה ומוכרת, עד לשיא בסוף השבוע. את ההתפתחות של המתח והלחץ, שמתבשלים בהדרגתיות, עד למשחק עצמו. את רגעי השקט בשישי בצהריים, החרדה של שבת בבוקר, ההתרגשות של שבת בערב, נפילת המתח שאחרי סיום המחזור, ואז ההתעסקות בפולואים ובתגובות, ולאט לאט כבר מתכוננים למשחק הבא, וחוזר חלילה. ברגעי השיא של העונה, האוהד, שמצוי במצוקה נפשית, חייב את היציבות הזאת. הוא צריך את הסדר הקבוע, בשביל לשמור על שפיות. ואז, פתאום, ככה סתם, באמצע החיים, דוחפים לו פגרת נבחרות.
אפשר היה לראות אותם, אוהדים אומללים וחובבים מושבעים של המשחק, שבשבוע האחרון הסתובבו ברחובות בפרצוף מבולבל כי פתאום לקחו להם את הליגה. זה מה שפגרת הנבחרות עושה לאנשים, היא מוציאה מאיזון. היא לא סתם משבשת את השגרה, היא גורמת לאיבוד עשתונות. קצת מבוכה. יש שיאמרו בהלה, פרצי צחוק משוגעים לצד מריטת שיערות. כמו וורקוהוליק בחופשה, בשביל מה הוא צריך את זה? מה חופשה עכשיו? אחת לכמה דקות הוא נכנס לטלפון, מחפש עדכונים, רק כדי להיזכר שאין כלום. אפשר להשתגע.
למשל, אוהדי מכבי תל אביב ובאר שבע. בימים אלה הם וורקוהוליקס לכל דבר. ממוקדי מטרה, נחושים, מסורים עד טירוף, מבוקר עד לילה. הם כבר היו מפומפמים לגמרי. האדרנלין הציף להם את הדם. הם הסתובבו ברחובות באגרופים קמוצים, מסתערים על כל פרט מידע, כל ידיעה, כל דיווח, חיים את מאבק האליפות, משתגעים מציפייה. ופתאום, שבוע חופש. איך אפשר לשלוף ככה אדם מהמירוץ, כשהוא בשיא השוונג. כשהוא מתכנן את הריצה, מייצב את הנשימה, מתכונן לעלייה, ופתאום עצירה. כמו לשפוך עליו דלי מים קרים.
דמיינו אוהד לסטר סיטי, מה עשיתם לו עם הפגרה הזאת, איך שלפתם אותו מהחלום, החזרתם אותו למציאות, מי ביקש. אוהדי בארסה וריאל, שצריכים להסתכל על הלה רוחה המשעממת הזאת לפני הקלאסיקו, איזה סיוט. ובכלל, אוהדי כדורגל, פתאום יש להם זמן פנוי. ממתי יש להם ערבים חופשיים? פתאום הם מצליחים להרים את הראש, להביט לצדדים, להסתכל על העולם, וזה לא מחזה נעים. פתאום יש להם זמן פנוי להקדיש מחשבה בפוליטיקה, חברה, כדורסל, הבחירות בארה"ב, פרשות שחיתות בכנסת, לעזאזל, חלקם אפילו ראו ארבעה פרקים על זדורוב. היו שנשבעו שהחייל מחברון, שנייה לפני שירה למחבל בראש, מלמל לעצמו "מה פגרה עכשיו מה" ולחץ על ההדק בעצבים. איפה הליגות שלנו, לעזאזל? כמה אפשר לקרוא על מכבי נתניה?
וכל זה עבור מה? עבור הנבחרות? בדיוק עכשיו אנחנו אמורים לחבור ולהתאגד למען קבוצה אחת? כשאנחנו מסוכסכים ומתוחים, מפולגים בינינו לבין עצמנו? אוהד באר שבע אמור עכשיו ליהנות מהביצועים של בן חיים באגף או של טיבי בהגנה? דווקא עכשיו? ובדיוק בימים של ועדת האיתור, עם הפארסה של היירו וועדת האיתור בראשותו של צביקה רוזן, עם המועמדות של אוחנה ולוזון. כמו בדיחה על החיים שלנו. מעולם הנבחרת לא הרגישה כל כך קוץ בתחת. למי יש כוח לעמוד מאחוריה, רק רוצים לבעוט אותה הצדה. ובכלל, נבחרות זה קטע של קיץ. מתוך עשרות משחקי ידידות שנערכו, אולי שלושה-ארבעה באמת עניינו. רק הדרום אמריקאים עדיין בטירוף. באירופה זה רומניה נגד אלבניה, אוקראינה נגד פולין, אוסטריה נגד הונגריה. מי מבדיל, מי עוקב, למי אכפת. הרסתם גם את היורו עם ה-24 נבחרות שלכם. תעירו אותנו ברבע הגמר.
ובינתיים, בישראל, קרב אליפות. טרור עולמי, טראמפ לשלטון, דרעי איל נדלן, ובבאר שבע חושבים רק על המפשעה של וואקמה. רגעים מביכים עברו השבוע על אוהדי מכבי תל אביב אחרי מותו של יוהאן קרויף, כשכל עולם הספורט מתאבל על לכתה של אגדת כדורגל, ג'ורדי חווה טרגדיה אישית, ורק האוהדים לחוצים כיצד זה ישפיע על ההכנות למשחק מול רעננה. אין מה להתבייש, לא במרץ-אפריל. הניחו לנו מכדורגל בינלאומי, החזירו את הפרובינציאליות, ומהר.