בשם האב: השנה הקשה בחייו של עמית תמיר

על שולחן פינג פונג באולם בעפולה, שהפך בשל שיפוצים למיטת טיפולים, שכב עמית תמיר וניסה להבין לאן ממשיכים מכאן. הפיזיותרפיסט של קבוצתו, עירוני רמת גן, צדק באבחנה הראשונית שלו שמדובר בקרע בגיד אכילס - פציעה שיכולה לסיים קריירה, בוודאי בגיל 35.

הוא עצמו לא יכול היה לשער שזה רק הפרומו לשנה הקשה בחייו, שנה מלאת עליות ומורדות, על המגרש ומחוצה לו, בגוף ובעיקר בנפש.

בכדורסל - מהניתוח והשיקום הממושך, עבור בחזרה האופטימית למגרשים ועד לשלשת הניצחון שקלע לפני שבועיים, ושבעקבותיה הכל התפרץ החוצה. ובחיים האישיים - מותו הטרגי של אביו, פחות מחודש לפני שצעד בלעדיו אל החופה כשהתחתן עם בחירת ליבו רוני.

עכשיו מספר תמיר על כל מה שעבר עליו ומזהיר את עצמו: "זאת הייתה שנה מטורפת, אבל מי יכול להבטיח לי שהיא נגמרה?".

"זה היה ב-24 במארס בשנה שעברה, התארחנו בעפולה. באמצע הרבע השלישי רצתי למתפרצת, היינו שניים על אחד, באתי לעלות לצעד וחצי, ובלמתי. משהו השתבש. נשכבתי על הרצפה, וכבר ברגע הראשון הבנתי מה חומרת המצב. ידעתי מה עבר על טל בורשטיין וגיא פניני, והיה לי עוד חבר מהקולג' שזה קרה לו.

"הורידו אותי לחדר ההלבשה, ובני טננבוים, הפיזיותרפיסט, עשה לי בדיקה ראשונית וכבר העריך שקרעתי את גיד אכילס. 'יש מצב שזה היה המשחק האחרון שלך, ושהיום קלעת את הסל האחרון שלך', הוא אמר לי. מצאתי את עצמי שוכב על שולחן הפינג פונג הזה, ארוסתי רוני ישבה לידי, ובעיקר שתקנו. היה שם שקט מאוד. לא הצלחנו לעכל מה קרה. הרבה דאגות וחששות. חיכינו חצי שעה שהמשחק ייגמר כדי לנסוע לבית החולים.

"עברתי תקופה קשה, עם הרבה משברים, ועם הרבה מחשבות על פרישה, אבל אז הסתכלתי על עצמי וקיבלתי החלטה: אני לא אסיים את הקריירה כשסוחבים אותי מהמגרש. אני אסיים בתנאים שלי, כשאני אחליט. הצבתי לעצמי אתגר".

ב-29 בדצמבר, תשעה חודשים אחרי הנפילה ההיא, תמיר פתח את הקריירה שלו מחדש. וכמו במשחקו הראשון בליגת העל, כשהיה בן 18, זה קרה באולם זיסמן. אז זה היה נגד עירוני רמת גן, והפעם במדיה.

את המשחק הראשון (מול עירוני אשקלון, שאותה יפגוש גם הערב ב-17:30) סיים ללא סל, וכעבור שבוע כבר קלע 11. בינתיים, התייצב על 9.1 נקודות ו-4 ריבאונדים בממוצע, וחשוב מכל - הקבוצה, שעמדה על מאזן 7:3 לפני חזרתו, טסה ביחד איתו ל-11 ניצחונות ב-12 משחקים. הופעה אחת החמיץ, כשישב שבעה על אביו, וחבריו הפסידו.

"המשחק הראשון היה מאוד מרגש. אתה מבין שלא חזרת לעצמך ב-100 אחוז, שהתנועה והקפיצה לא כמו שהיו, ושאולי גם לא תחזור להיות שחקן כמו שהיית, אבל אתה מעריך כל רגע שאתה על המגרש, מנסה לאזן הכל בעזרת הניסיון, בעזרת קריאת מצבים. ברגעים הראשונים הייתי צריך להתמודד עם החשש להיפצע, שליווה אותי בכל תנועה, אבל עכשיו זה כבר מאחוריי. הצלחתי להוציא את זה מהסיסטם.

"לפני שבועיים, במשחק חוץ ברעננה, פיגרנו 82:80 ויצאנו להתקפה האחרונה. שחקן שלנו החטיא, אבל ג'רמיס סמית' מצא אותי בפינה בשנייה האחרונה. עליתי לשלשה, והיא צללה פנימה. ניצחנו 82:83. זה היה רגע כל כך טוב. לא חשבתי יותר מדי, כי לא היה זמן. כל השחקנים קפצו עליי, שמחנו וחגגנו. אחר כך היה לי קשה להירדם בלילה, מהאדרנלין, אבל האמת היא שזה כמעט תמיד ככה, בעיקר דווקא אחרי הפסדים. אני לוקח הכל ללב, גם אחרי כל השנים, וגם כשאני משחק בלאומית".

"רוני ואני היינו בארוחת שישי אצל ההורים שלי, הכל היה רגיל, בסדר, שגרתי. אבא שלי, אשר, שאל על הקבוצה, ועל הכדורסל, מאוד התעניין כמו תמיד. הוא היה האוהד מספר 1 שלי, וגם הפרשן הכי ביקורתי. אחרי משחקים טובים תמיד היה שואל למה לא עשית ככה ולמה לא עשית ככה. הוא הפך אותי לפרפקציוניסט. גם היום אני מנסה לגרום לו להיות גאה בי. נפרדנו אחרי הארוחה, ומי בכלל יכול היה לדמיין שזאת הארוחה האחרונה שלנו ביחד.

"למחרת בבוקר, במסגרת העבודה שלו כחשמלאי, אבא נפל מסולם שקרס ונחבל בראש. הוא חזר הביתה. דיברתי עם אמא שסיפרה לי מה קרה, אמרה שקצת כואב לו הראש. לא חשבנו שזה משהו רציני. אחר כך, בלילה, התחיל לו דימום, ואמא שוב התקשרה. לקחו אותו למיון, ומהר מאוד ניתחו אותו. ברגע אחד החיים שלך משתנים, ואתה כבר מבין ששום דבר לא יחזור להיות כמו שהיה.

"במשך קרוב לשבועיים אבא היה מורדם ומונשם. אחר כך דווקא חל מעט שיפור, הוא נקלע למין מצב ביניים, פקח עיניים, לחץ טיפה את היד, הסתכל, הצליח לעקוב מעט עם העיניים. אבל הרופאים לא ידעו להגיד אם הוא בהכרה חלקית, אם הוא מתחיל לחזור לעצמו.

"ידענו שהתקופה הזאת קריטית. שאם הוא לא יתעורר מהר, הוא כבר לא יחזור לעצמו. חששנו שהוא יהפוך לצמח, הסיפור של אריק שרון עמד כל הזמן לנגד עינינו. אני זוכר את הפעם האחרונה שדיברתי איתו. אני לא יודע אם הוא שמע אותי. הוא הסתכל עליי ואמרתי לו שאנחנו נתמודד יחד, שהוא יעבור את זה ויתאושש, וברגע שיתעורר נטוס יחד לארץ הולדתו, הונגריה.

"כבר השלמתי עם זה שבמצבו הוא לא יהיה בחתונה שלי, אבל אז, ביום שישי בבוקר, התעוררתי ושוב אמא שלי התקשרה עם בשורה קשה. היא אמרה שהוא נפטר. הרבה פעמים אומרים על אנשים במצבו שאולי עדיף להם לא לחיות. לא יודע, יכול להיות שלפחות זה נחסך ממנו. אבא לא היה רוצה להיות במצב סיעודי. הוא היה אדם חזק וגאה, תמיד פירנס את המשפחה ודאג לכולם.

"הרשיתי לעצמי להתפרק רק אחרי השבעה. בסעודה של סיום השבעה נפל לי האסימון, ולמחרת, ביום הראשון שחזרתי הביתה, היה לי מאוד קשה. פתאום לא באים לנחם אותך המון אנשים, אתה לא נמצא עם כל המשפחה, לא מנסה לחזק את האחרים, ואתה צריך להתחיל להתמודד עם העצב של עצמך.

"קצת לפני השלושים, התחתנתי עם רוני. זאת הייתה שמחה גדולה מהולה בעצב גדול. אמא שלי ליוותה אותי לבדה לחופה. לא יכולתי להרשות לעצמי להתפרק שם. כשראיתי כמה קשה לאמא ולרוני, הבנתי שאני צריך להיות החזק בשבילן".

תמיר, בוגר אוניברסיטת קליפורניה בברקלי ב-2004, גדל בהפועל ירושלים ועבר במהלך הקריירה ב-12 קבוצות שונות, שלוש מהן בליגה היוונית (פאוק סלוניקי, אולימפיה לאריסה וא.א.ק אתונה, שעמה שיחק ביורוליג) ועוד שתיים בבלגיה ובאוקראינה (שרלרואה וצ'רקאסי). להישג השיא שלו הגיע ב-2008, עת זכה עם הפועל חולון באליפות המדינה; הוא עמד באותה עונה על 5.8 נקודות ב-13 דקות בממוצע, ובגמר מול מכבי תל אביב קלע סל שדה אחד.

- סימנת וי על המטרה שהצבת לעצמך וחזרת מהפציעה, אבל אתה כבר רואה את הסוף?

"בגילי, ואחרי הפציעה שעברתי, אני צריך להקשיב לגוף שלי. אם הוא יחליט שזהו, חצי השנה הזאת מספיקה, אולי אפרוש בתום העונה. אני נותן הכל על המגרש, אבל אני מפוכח, אני מבין שאני יותר קרוב לסוף הקריירה מאשר לתחילתה. אני עובד כבר על העתיד שלי: אני עובד כסוכן ביטוח עצמאי ומאמן ילדים בכיתות ז' בהפועל תל אביב".

- אתה מצליח למצוא אתגר בלאומית, אחרי כל מה שעברת?

"האתגר שלי הוא לנצח ולנצח ולנצח, להעלות את רמת גן בחזרה לליגת העל. התחרותיות הזאת מחזיקה אותי, עוזרת לי לשרוד את הקשיים ואת הכאבים. וזה בכלל לא משנה לי אם ניצחתי עכשיו משחק בליגה הלאומית. בשבילי זאת אותה הרגשה כמו שניצחתי עם כל קבוצה אחרת בכל ליגה אחרת שעברתי בה".

- יכולת להשיג יותר במהלך הקריירה?

"אם אני מביט לאחור, אז ברור שרציתי יותר, כיוונתי גבוה יותר, אבל אם הייתי יודע מראש שככה תיראה הקריירה שלי - הייתי מתגאה. אני מצטער על דברים נקודתיים, על החלטות לא טובות שקיבלתי, אבל אני לא מעוניין לפרט, כי אני אחד שמשתדל לא להתעסק בדברים שיכלו לקרות ויכלו להיות".