בווידאו: הכי טוב שיש - הבחירות של נייט רובינסון
"מה שקרה לי עם המאמן ד'אנטוני היה פחות או יותר הסוף של החיים שלי. הוא ניסה להרוס לי את החיים, ניסה להפוך אותי למשהו שאני לא. הוא סיפר לאנשים אחרים ולמאמנים אחרים דברים לא נכונים עליי, אבל למדתי לקבל את זה. המסע שלי היה צריך להמשיך כנראה, אני לא רוצה להאשים אף אחד, יכולתי לטפל בדברים אחרת כשגדלתי והפכתי לאיש צעיר, נהניתי מהזמן שלי ולא הייתי משנה שום דבר. אני לא כועס עליו בכלל, הוא הפך אותי לשחקן טוב יותר, גרם לי לעבוד קשה יותר ולהיות רעב יותר באיך שהוא התנהג אליי, זה הפך אותי לשחקן חזק יותר מנטאלית. זה משהו שהיה לי, אבל הייתי צריך למצוא את הדרך לשחרר את זה, להפוך להיות חזק יותר".
נייט רובינסון הוא כנראה שחקן ה-NBA האידיאלי עבור הפועל תל אביב והכדורסל הישראלי. הוא פצצת אנרגיה, לא רק על המגרש, וגם כשהוא יושב לדקה לפני הראיון איתנו הוא לא מפסיק לדבר. הוא יודע להראות רגשות, מה שכל חובב ספורט יודע להעריך, ובעיקר, הוא מגיע בגיל ובכושר מצוין ומשתוקק להראות לכולם שעוד יש לו את זה. וכן, הוא מודה בראיון לוואלה! ספורט, הוא לא בונה על לחזור לליגה ההיא: "היו שתי קבוצות שרצו שאני אחתום ואלך לשחק בדי ליג, אבל אמרתי להם 'לא, נייט רובינסון לא צריך לשחק בדי ליג, אף פעם'. אף קבוצה לא הייתה סגורה עליי. אמרו עליי שאני סרטן לקבוצות, הם פשוט לא אוהבים אותי ב-NBA. אבל פה הם אוהבים אותי, אז אני משחק איפה שאני נאהב".
חיכינו לו חצי שעה עד שהוא יסכים לרדת מהמגרש בסיום האימון ויילך למקלחת. בגיל 31, אין לו מניירות כשהוא עולה לפרקט. רובינסון נשאר לזרוק שלשות עם הילדים של הפועל בשעה שכל השחקנים כבר מזמן לא שם. רק כשאנשי הפועל תל אביב מפצירים בו שלא נעים ועוד יסגרו עלינו את האורות, הוא יורד מהפרקט. אחרי זה הרבה יותר קל להבין מה הוא עושה פה.
"באתי לשחק כדורסל, זאת האהבה שלי, ולשחק לצד טרה סימונס שהוא אחד החברים הכי טובים שלי. הייתה לי הזדמנות לשחק בסין, אבל זה לא הסתדר. ישבתי בבית והייתי עם המשפחה שלי, ואז טרה התקשר ואמר לי שאם אני ממילא בבית ושומר על כושר, אז עדיף שאני אבוא לכאן, אשחק איתו ועל הדרך גם אראה עולם. אם לא הייתי נפצע (רובינסון קרע את הרצועה הצולבת בינואר 2014, א.ש) כנראה שעדיין הייתי ב-NBA, אבל מי יודע. כנראה שזאת התוכנית של אלוהים. אני כאן כדי לעזור לקבוצה הזאת לנצח, ולשחק עם טרה, ליהנות, לראות את העולם ובעיקר לכייף".
- אתה יושב בבית כמה חודשים, לא התחלת לחשוב שאולי אתה כבר לא מספיק טוב?
"אף פעם לא פקפקתי בעצמי. אני יודע מי אני, אני יודע כמה חזק אני עובד, אני יודע איך אני יכול לשחק. יש אנשים שאוהבים אותי, יש אנשים ששונאים אותי, אין שום דבר באמצע, אחרת עדיין הייתי ב-NBA".
- אנשים כאן מתחילים להאמין שאפשר לעשות משהו גדול מהרגע שהגעת.
"הכל אפשרי. אם אתה חושב על משהו, זה יקרה. אתה חייב להכניס מחשבות חיוביות. אנחנו צריכים לחשוב על זה שנגיע לפלייאוף, ואנחנו נגיע לשם. אחרי זה נחשוב על זה שאנחנו רוצים לזכות באליפות, ואנחנו נזכה באליפות. ככה עושים את זה. אם תשאל את לברון ג'יימס הוא יגיד לך שהוא יחזור לגמר ה-NBA ויזכה בו. אני מתייחס לכל משחק פה כאילו הוא משחק NBA, אני משחק כל משחק כדי לנצח".
גם במשחק הראשון שלו בהפועל הוא כבר הצליח להיכנס למומנטום, להתפוצץ לכמה דקות, כמו בימים הגדולים שלו ב-NBA. "ההרגשה של להתפוצץ, להיות בזון, קשה להסביר אותה", הוא מנסה לתת תשובות על מה קורה לו באותן דקות, "אתה מוצא את עצמך בתוך משחק, וכל מה שמעניין אותך זה הזריקה הבאה. אתה חושב צעד אחד קדימה, ורואה כמה מהלכים אחרי זה, ממש כמו משחק שחמט. אתה רוצה להכניס את הזריקה הבאה כבר, ונותן למשחק להגיע אליך. אני אף פעם לא רוצה להכריח כשאני נכנס לקצב. אתה תראה אותי הרבה פעמים אחרי החטאה אחת נותן למישהו אחר את הצ'אנס לעשות את הדברים שלו, כי כדורסל זה משחק של אנרגיות. תמיד למצוא את האנרגיה הטובה להיות מוזן ממנה, כי אם אין לך אנרגיות, זה עובר בקלות בתוך הקבוצה והכל נהרס. אבל אם אתה מוצא דברים חיוביים להיות מוזן מהם, אז זה שונה".
עשר עונות ושני משחקים העונה, שמונה קבוצות שונות - זה ההספק של רובינסון, שממש לא העביר את הזמן בליגה הטובה בעולם, והפך לכוכב אמיתי ב-NBA. אבל אין ספק שהזיכרונות החזקים ביותר מגיעים מהימים בניו יורק, אליה הגיע בתור רוקי. "התקופה שלי בניקס הייתה טובה ומאתגרת כי שיחקתי מאחורי שחקנים ענקיים - סטפון מרבורי וג'מאל קרופורד ששיחק איתי בתיכונים. לשחק בקבוצה הזאת היה כיף. זכיתי לראות את אייזיאה תומאס, שעקבתי אחריו בתור ילד. זה היה קשה כי לארי בראון, המאמן שלי שגם היה קשה עם אלן אייברסון, היה נוקשה עם שחקני שנה ראשונה, והקשה עליי. חוץ מזה היה בעיקר כיף. נהניתי מהזמן שלי כרוקי, עם כל המשימות הטיפשיות של ללכת עם תיקים, לפתוח דלתות ולעשות הכל, כי שמחתי להיות ב-NBA, לא היה אכפת לי שהמאמנים צעקו עליי וכולם אומרים לי מה לעשות. רציתי להראות לי שאני טוב כמו כולם, והראיתי להם".
עד שהגיע מייק ד'אנטוני וזרק אותו מהניקס הוא היה הגיבור של ניו יורק, הפנים של הקבוצה. "התחברתי לאוהדים של הניקס, כי תמיד הייתי בעיר. הייתי מסתובב בהארלם, בברונקס, בברוקלין, תמיד הייתי עם הקהילה, הייתי חלק מהשכונה. העיר הזאת היא בלתי תיאמן, מראה לך כל כך הרבה אהבה. שיחקתי בטורניר ראקר (טורניר מפורסם של רחובות ניו יורק, א.ש), כל הדברים שניו יורקר צריך לעשות כשאתה שם, האנשים והאוהדים אהבו אותי, נתתי את הכל בכל ערב נתון. הם היו צועקים 'תכניסו את נייט, תכניסו את נייט' גם כשלא הייתי משחק, כי נתתי את הלב שלי בניו יורק, והקהל של הניקס אוהב את זה. אומרים שאם אתה מצליח בניו יורק אתה יכול להצליח בכל מקום, וזה היה כיף".
בעונה לאחר מכן הוא הגיע לבוסטון הגדולה, וזכה לשחק ולהיות לא רע גם בגמר ה-NBA. "היה ממש כיף להיות בקבוצה הזאת עם כל כך הרבה שחקנים שהם בין הגדולים שאי פעם שיחקו את המשחק - פול פירס, ריי אלן, רייג'ון רונדו, קווין גארנט. דוק ריברס גרם לקבוצה הזאת לרוץ ואני התאמתי בדיוק לתפקיד שרצו שאני אהיה בו, ועשיתי את מה שרצו - לשחק אגרסיבי ולשחק הגנה. אני וביג בייבי היינו לזמן מסוים שרק ודונקי - זרמנו עם זה והגענו עד הגמר. לא זכינו אבל עדיין נהניתי".
- בעקבות העונה הזאת הגעת לגולדן סטייט והיית המחליף של סטף קרי. היה לך מושג למה הוא הולך להפוך?
"באימונים בכל יום הוא היה עובד על הזריקה שלו, כמו שהוא זורק במשחקים, ממרחקים מדהימים. הוא וקליי תומפסון היו מתחרים כל הזמן, הם היו קולעים זריקה אחרי זריקה - לפעמים היה עובר אימון שלם בלי ששניהם החטיאו, ואני עומד שם ואומר לאנשים 'זה מטורף, הם לא מחטיאים החבר'ה האלה'. כבר אז אמרתי שהם הקלעים הכי טובים שראיתי, הם תחרותיים מאוד. כל הזמן הלכו ראש בראש באימונים, הם היו מתחרים מי קולע הכי הרבה זריקות מבלי לגעת ברשת. ידעתי שסטף יהיה מיוחד, וגם קליי, כי הם ידעו שהם יהיו כוכבים ושהם הקלעים הכי טובים בעולם והקלעים הכי טובים שה-NBA אי פעם ראה. לשים שני שחקנים כאלה בקבוצה זה נדיר".
העונה הגדולה האחרונה שלו הייתה 2012/13. הוא הגיע לשיקגו כרכז שני אחרי הפציעה של דרק רוז, ופרח בפלייאוף בעיקר באותו משחק בלתי נשכח נגד ברוקלין שקלע בו 23 נקודות ברבע האחרון. "היו לי משחקים טובים יותר מהמשחק ההוא נגד ברוקלין, אבל בשבילי היה חשוב יותר מה שהוביל לאותו משחק. לשחק בקבוצה בפלייאוף, בקבוצה שאני משחק בה מתחילת ההכנה לעונה, להתאמן בכל אימון, כשסוף סוף הייתה לי הזדמנות לשחק בסיום העונה, והמשחק ההוא בשביל העיר היה מדהים. הרבה אנשים משיקגו התאהבו בי ובסגנון שלי, זה היה קסום כי מייקל ג'ורדן וסקוטי פיפן שיחקו בקבוצה הזאת וגדלתי כאוהד של הבולס, והנה פתאום אני משחק בשביל שיקגו בולס. קשה לי להסביר את זה, אבל הקבוצה ההיא ללא ספק הקבוצה שהכי אהבתי לשחק בה".
אי אפשר להעביר ראיון עם רובינסון בלי לדבר על תחרות ההטבעות. הוא רק 1.75 מ', והשתתף ארבע פעמים בתחרות, כשהוא היחיד בהיסטוריה שזכה שלוש פעמים בתואר. "כשהייתי צעיר ראיתי את מייקל ג'ורדן, דומיניק ווילקינס, ספאד ווב ודוקטור ג'יי בתחרות ההטבעות, ואז וינס קרטר וסטיב פרנסיס, ואמרתי שאני רוצה גם להתחרות. אמרתי שברגע שאני אוכל להטביע, ארצה להשתתף בתחרות וגם לזכות בה. המשכתי להתאמן וקיוויתי שתגיע ההזדמנות, וזה היה ממש גדול. אם ב-NBA לא היו באים אליי ואומרים לי להתחרות שוב, כנראה שהייתי מפסיק אחרי התחרות הראשונה. אבל הם כל הזמן קראו לי".
- אנחנו רואים היום לא מעט שחקנים שנמנעים מהתחרות הזאת. אתה יכול להבין את זה?
"יש שחקנים שהם כנראה יותר מדי 'מגניבים' בשביל להתחרות בתחרות הטבעות. לברון ג'יימס יותר מדי מגניב כדי להתחרות בתחרות הטבעות, בעיקר כי הוא מפחד להפסיד. לא חושב שכיום אני יכול לנצח אותו בתחרות הטבעות, כנראה שהייתי מנצח אותו בימים שהייתי צעיר יותר, אבל עכשיו בטוח שלא".
בתקופה האחרונה הוא עלה שוב לכותרות בארצות הברית לאחר שהודיע שינסה להתקבל ל-NFL. ההחלטה הזאת לא הגיעה משום מקום. בימיו באוניברסיטת וושינגטון הוא נחשב לשחקן פוטבול מצוין. "אחרי תקופה מסוימת בוושינגטון החלטתי שאני רוצה להתמקד בכדורסל בעיקר כי כולם אמרו שלא אצליח להגיע ל-NBA", הוא משחזר, "רציתי להוכיח להם שהם טועים. כל החיים שלי שיחקתי בשלושה ענפי ספורט, ורציתי להראות להם כמה טוב אני יכול להיות כשאני מתמקד בענף אחד. אם הייתי בוחר לשחק בפוטבול הייתי מגיע בטוח ל-NFL".
- איפה עומד חלום ה-NFL שלך עכשיו?
"אין לי עדיין הצעות, אבל כשאחזור הביתה ביוני, אתחיל להתאמן ולעשות הכל כדי להגיע ל-NFL, אני ממש רוצה לעשות את זה. רוצה לעשות משהו שאף אחד לא עשה עד היום. אני מעדיף לשחק פוטבול, הייתי כבר ב-NBA, ואם לא יציעו לי חוזה גדול אז אני רוצה לעשות משהו שעדיין לא עשיתי, משהו שאף אחד עדיין לא עשה, להיות הראשון שמשחק בשתי הליגות הללו. אני רוצה לתת נאומי מוטיבציה, להפיץ את המילה הטובה, להפיץ את האהבה ואת הסיפור שלי ולאן שאלוהים לקח אותי. ללמד ילדים שאתה יכול לעשות כל מה שאתה רוצה ולא לתת לאף אחד לומר לך שאתה לא יכול לעשות משהו. אם אני לא אגיע ל-NFL, סביר להניח שאני אצא מחוץ לגבולות ארצות הברית ואשחק בכמה מדינות. יש לי לפחות עוד חמש שנים לשחק לפני שאפרוש".
