הישורת האחרונה של עונה רגילה היסטורית נמצאת בעיצומה, וב-NBA מתמרקים לקראת המפגש המשולש בין גולדן סטייט לסן אנטוניו שיעמוד במוקד החודש האחרון והצלע הראשונה שלו תתרחש הלילה. הדיווחים האחרונים הם שגרג פופוביץ' עשוי להתייחס ברצינות לאחד מהמשחקים. הסברה הרווחת היא שמדובר בהכנה לגמר המערב ובשתי המועמדות הבכירות לאליפות. לסברה הזאת תורמת חוסר היציבות של הקבוצה שאמורה לתת פייט לשתי הגדולות של המערב אוקלהומה סיטי.
מאז פגרת האולסטאר, OKC הפסידה 8 מ-15 משחקים, כולל הפסדים לכל היריבות לצמרת וכמה התפרקויות ברבעים אחרונים. חלק מהניצחונות היו מרשימים, ראסל ווסטברוק סיפק כמה טריפל דאבלים מרהיבים, אבל התמונה הגדולה היא שהקבוצה של בילי דונובן ממשיכה לחפש את עצמה ורק נחלשת בשלב בעונה בו קונטנדרית אמורה לשייט על אוטומט.
אפשר לתקוף את הבעיות של הת'אנדר מכמה כיוונים. ניתן לפתוח מחדש את שאלת ההתאמה של ווסטברוק וקווין דוראנט, והסגנון שכנראה אין דרך להימנע ממנו עם שני שחקנים דומיננטיים כאלה, אבל לא נשאר מה לחדש בדיון הזה. ניתן לדבר על סימני השאלה סביב דונובן, שלא מצליח לשכנע שהוא עדיף על סקוט ברוקס אותו החליף וצריך להתבונן מאוד לעומק כדי לזהות שינויים לטובה שהוא הכניס. ככל שהעונה מתקדמת קל יותר לשים לב לתחום בו הקבוצה של ברוקס הייתה טובה יותר: ההגנה. אצלו המחויבות בצד הזה הייתה גבוהה יותר והוא אפשר לשחקנים להביא לידי ביטוי את שילוב הגובה והאתלטיות שלהם. דונובן משתמש בשיטה שמרנית יותר שלא מבליטה את היתרונות ההגנתיים של OKC ולא מחפה מספיק על החסרונות.
אבל לטעמי, הסיפור האמיתי הוא שהקבוצה הזאת תקועה באותו מקום, ואפילו נחלשה עם הזמן, מאז שוויתרה על ג'יימס הארדן. זו כבר העונה הרביעית מאז הטרייד שהעביר את המזוקן ליוסטון. השנתיים שבאמצע היו רוויות פציעות, באחת ווסטברוק החמיץ כמעט חצי עונה ובשנייה דוראנט החמיץ שני שלישים ו-OKC פספסה את הפלייאוף. לכן, את העונה הנוכחית יהיה נכון להשוות לעונה הראשונה ללא הארדן, עונת 2012/13. אלה שתי העונות בהן פציעות לא היוו פקטור משמעותי בעונה הרגילה.
ניתן היה לצפות לשיפור בשלוש השנים שעברו. דוראנט ובעיקר ווסטברוק רק השתדרגו מאז ונמצאים כרגע בשיא הקריירה שלהם, גם הצלע השלישית סרג' איבקה היה צעיר מאוד אז והגיע לגיל בו הקריירה אמורה להיות בשיאה. אך עוד יותר משלושת הגדולים ושיתוף הפעולה המשתכלל בינהם, זה הצוות המסייע שאמור היה לקפוץ מדרגה. הטרייד על הארדן נכפה על סם פרסטי, אך היתרון שתמיד הוזכר הוא שהטרייד הזה מאפשר לפרסטי גמישות בבניית הסגל סביב שלושת הגדולים ומספק לו כלים להתחזק.
אז זהו, שלא. בשלוש השנים האלה פרסטי הצליח לשים יד בדיוק על שחקן אחד שניתן לומר בביטחון שאפשר לצאת איתו למלחמה, שהוא יכול לשחק במאני טיים של סדרת פלייאוף מול קבוצה בכירה: סטיבן אדמס. הסנטר הניו זילנדי ביצע התקדמות יפה השנה, בעיקר בהתקפה. הוא הפך לשחקן פיק נ' רול איכותי, עם תזמון נהדר של תנועה לטבעת ותיאום מצוין עם ווסטברוק. גם החסימות שלו רחוק מהכדור הן מהטובות בנמצא, הוא עוזר לסקוררים להשיג את היתרונות הקטנים שהם זקוקים להם. בהתקפה הפשוטה של OKC, רמת הביצוע של אדמס של חסימות, תנועה וסיומת ליד הטבעת הן נכס משמעותי. ההגנה היא הצד החזק שלו, וכשהוא משחק יחד עם איבקה קשה הרבה יותר לחדור לצבע של הת'אנדר.
את הקו הקדמי משלים אנס קאנטר, שפרסטי נאלץ לשלם לו חוזה מוגזם של 70 מיליון דולר ל-4 שנים, כי לא הייתה לו דרך להחתים שחקן טוב יותר בגלל מגבלות תקרת השכר. קאנטר מוסיף את מימד משחק הפוסט שחסר לאיבקה ואדמס, הוא מכונת נקודות וריבאונד התקפה והופך במו ידיו את OKC לקבוצת ריבאונד ההתקפה הטובה בליגה. אבל דונובן נמנע משימוש בו במאני טיים כי הוא ממשיך להיות בעיה לא פתירה בהגנה. בדקות בהן קאנטר משחק אוקלהומה סיטי סופגת 106.5 נקודות ל-100 פוזשנים, שווה ערך להגנה ה-25 באיכותה בליגה, מקום בו נמצאת לא אחרת מאשר פילדלפיה. מה שלא עובד במאני טיים של העונה הרגילה יהיה בעייתי בכל שלב בפלייאוף, קבוצות שיתכוננו לכך מראש פשוט יתקפו את קאנטר בפיק נ' רול וישיגו נקודות קלות.
גזרת שחקני הפנים, בסך הכול, מסודרת. איבקה, אדמס וקאנטר זו שלישייה ראויה של שחקנים שמשלימים אחד את השני. אוקלהומה סיטי לא הייתה אמורה להזדקק ליותר מהשלושה האלה (וניק קוליסון המנוסה כגיבוי), כי היא בכלל הייתה אמורה להתפתח לקבוצת סמול בול שמרבה להשתמש בדוראנט כפאוור פורוורד. זה לא קורה, כי בגזרת שחקני הכנף פרסטי נכשל בנסיון למצוא אפילו שחקן אמין ושלם אחד. יהיה חבל לבזבז יותר מדי מקום כדי לדבר על חד המימדיות של אנדרה רוברסון, אנתוני מורו ורנדי פוי, חוסר האחריות של דיון וויטרס והאנמיות של קייל סינגלר.
פרסטי נחשב לג'נרל מנג'ר מוערך מאוד. העובדה שאלה שחקני הכנף שהוא הצליח להשיג בשלוש וחצי שנים - בהן היו לו בחירות דראפט די גבוהות, חומרים טובים לטרייד (כולל רג'י ג'קסון), יכולת להשתמש בחריגות השונות ואת האפיל של לשחק לצד דוראנט וראסל - היא הכתם הגדול ביותר על הרזומה שלו. היו חייבים להיות כרגע בת'אנדר שלושה שחקני כנף שניתן להשתמש בהם בסדרה מול גולדן סטייט וסן אנטוניו, כאלה שמסוגלים לשמור, לקלוע מבחוץ ולהניע כדור ברמה סבירה. מספיק להזכיר שבטרייד בו OKC קיבלה את וויטרס, קליבלנד קיבלה את אימן שאמפרט וג'יי אר סמית' במחיר מבצע. השניים האלה היו יכולים לשדרג מאוד את הת'אנדר.
דונובן לא מצא הרכבים נמוכים שעובדים, רובם קורסים בהגנה, לכן הוא נאלץ לחזור לשחק עם שני גבוהים. היריבות, מצידן, לא מפחדות לעבור להרכבים נמוכים כי לאיבקה ואדמס אין יכולת לנצל מיס מאצ'ים בפוסט. כך איבקה מוצא את עצמו, פעמים רבות, שומר על שחקנים באיזור קו השלוש ולא יכול להביא לידי ביטוי את הנוכחות יוצאת הדופן שלו בצבע. באופן כללי איבקה העונה לא נראה אימתני בהגנה כמו בשנים קודמות. באופן בו הליגה מתפתחת הוא כבר מזמן היה צריך להיות סנטר במשרה כמעט מלאה. הסיבה העיקרית שזה לא קורה היא שאדמס וקאנטר הם שני השחקנים הבכירים בצוות המסייע, שני היחידים שבאמת מתאימים לרמה של קונטנדרית.
חשוב להבהיר שלמרות הבעיות האחרות, כאשר השחקנים הבכירים של OKC משחקים זו קבוצה שיכולה להיות מפחידה. החמישייה של ווסטברוק, רוברסון, דוראנט, איבקה ואדמס נמצאת בפלוס עצום של 18.6 נקודות ל-100 פוזשנים. כאשר רוברסון היה פצוע ודיון וויטרס פתח במקומו, החמישייה הזו השיגה פער של 11.5 נקודות ל-100 פוזשנים וכשקאנטר משחק במקום אדמס הפער הוא של 13.9 נקודות. אלה שלוש החמישיות הנפוצות ביותר של הת'אנדר. הבעיה היא שאף חמישייה אחרת לא עובדת. דונובן ניסה שלל קומבינציות, וכתוצאה מכך אף חמישייה אחרת לא שיחקה יותר מ-76 דקות מצטברות העונה. רובן משיגות מאזן שלילי. דונובן מתחיל להשתכנע לחלק את הדקות כך שדוראנט או ראסל תמיד יהיו על הפרקט, אך גם חלק גדול מהחמישיות עם אחד מהם לא עובדות.
לכן, ניתן להסיק שהסיבה העיקרית לכך ש-OKC כיום פחות טובה מאשר ב-2013 היא שהצוות המסייע פחות טוב. ההבדל משמעותי: 22 ההפסדים של הת'אנדר כרגע שווים לכמות ההפסדים בכל עונת 2012/13. ההתקפה אז הייתה קצת יותר טובה, ההגנה הרבה יותר טובה (ספגו 99.2 נקודות ל-100 פוזשנים אז ו-102.8 כיום, מקום 12 ביעילות הגנתית), אחוזי הקליעה היו משופרים, היריבות קלעו פחות טוב ואיבדו יותר. בכל פרמטר סטטיסטי פרט לריבאונד OKC פחות טובה או זהה כיום למצב בו הייתה לפני שלוש שנים.
הצוות המסייע אז לא היה יוצא דופן באיכותו, אך כלל כמה שחקנים שמישים. תאבו ספולושה היה שומר נהדר עם איכויות התקפיות, קווין מרטין היה סקורר יעיל יותר מכל שחקני הכנף כיום, קוליסון עוד היה יעיל מאוד. לא צריך הרבה יותר משלושה כאלה וכמה וותיקים כמו קנדריק פרקינס ודרק פישר כדי לבנות קבוצה של 60 ניצחונות סביב דוראנט, ווסטברוק ואיבקה. היו לפרסטי כמה שנים טובות לשדרג את הצוות המסייע, במבחן התוצאה התברר שהוא לקח את הקבוצה צעד אחורה. אם לא יתרחש שיפור עצום בפלייאוף, קווין דוראנט יצטרך להחליט בקיץ אם הוא נותן לו צ'אנס נוסף.
