בווידאו: הנאום המרגש של דוראנט אחרי הכתרתו ל-MVP
במרץ 2011 קווין דוראנט הסתובב עם חברו לקבוצה בזמנו, רויאל אייווי, בקניון בקליבלנד, כשלפתע עובר אורח עצר אותו וצעק "קווין גארנט! אתה גארנט, נכון?". הרבה שלשות נקלעו מאז, והיום מעטים מאוד האנשים שמתבלבלים בין KD ל-KG, ומעטים האנשים בכלל שלא מכירים את פועלו של קווין דוראנט. ה-MVP של עונת 2013/14. מלך הסלים של הליגה ארבע פעמים. אולסטאר שבע פעמים. חבר במועדון האקסלוסיבי של ה-50-40-90 באחוזים מהעונשין-שלוש-שדה. דוראנט הוא אחד הכוכבים הגדולים ביותר בפלנטה, וזה מוזר, כי הוא אף פעם לא התיימר להיות כזה.
כשגדל, אי שם בוושינגטון הבירה, דוראנט רק רצה לשחק כדורסל. מהרגע שאמא שלו, וונדה, לקחה אותו לאולם כדורסל בגיל 8, דוראנט התמכר למשחק. היה לו כישרון טבעי והמאמנים שלו דחפו אותו לקחת יותר זריקות, אבל האנוכיות הזו, הקובי-בריאנטיות הזו, לא באה בטבעיות לדוראנט. "לא רציתי להיות הבחור שלוקח הרבה זריקות", אמר דוראנט בראיון לפני כמה שנים ל-ESPN, "לא רציתי שהחברים שלי לקבוצה יכעסו עליי".
יש הרבה דרכים והמון זוויות להסתכל על הקריירה ועל החיים של קווין דוראנט. אפשר להסתכל על הקשר שלו עם המאמן שלו בתיכון, צ'ארלס קרייג, שהיווה עבורו דמות אב שלא הייתה לו בילדות ושנרצח בגיל 35 (דוראנט בחר את המספר הזה לזכרו). אפשר להסתכל על אמא שלו שדחפה אותו מגיל צעיר להשקיע במשחק ועל ההשפעה שלה עליו על המגרש ומחוצה לו. עם זאת, הנקודה שאני חושב ששוה להתעכב עליה כשמדברים על דוראנט, מעבר למספרים ולסטטיסטיקות לעוסות עד כאב, זו חוסר היומרה.
דוראנט כל כך שונה מכל שאר הכוכבים שאנחנו מכירים, מלברון ג'יימס או קובי בריאנט או מייקל ג'ורדן, כי הוא לא מנסה להיות כוכב. בעוד לברון וקובי הם למעשה מותגים מחוץ למגרש ומנהלים עסק לכל דבר וג'ורדן עדיין מוציא סוג חדש של נעלי אייר ג'ורדן כל שנה, דוראנט מנסה בעיקר להתרכז בכדורסל. בזמן שלברון הודיע על "ההחלטה" שלו לעבור למיאמי ב-2010, דוראנט הסתפק בציוץ בטוויטר שאומר שהוא חותם באוקלהומה סיטי לחמש שנים נוספות. בעוד לברון היה עסוק לקבל אחוזים על עסקת הענק של חברת האוזניות של ד"ר דרה, דוראנט סירב להצעה מאדידס שהייתה גבוהה יותר בכ-10 מיליון דולר מההצעה של נייקי פשוט כי הוא נהג לנעול נייקי כילד.
קווין דוראנט השחקן הוא סופר-כוכב. הוא שחקן מלהיב, ורסטילי ומוכשר כשד שאין כמעט דרך לעצור אותו. עם זאת, קווין דוראנט הבן אדם הוא הדבר הכי רחוק מכך. אולי ההוכחה הטובה ביותר לכך היא התקופה של דוראנט בתיכון. לכאורה, כוכב התיכונים הכי גדול באזור הבירה אמור להיות הנער הכי פופולרי בתיכון. זה שמסתובב עם הז'קט של הקבוצה ועם הבחורה הכי יפה ועם חבורת ניאנדרתלים שמצחקקים מכל מה שהוא אומר, כמו בכל הסרטים האמריקאים שאנחנו מכירים, אולם דוראנט לא סבל את התקופה שלו בתיכון. "שנאתי ללכת לתיכון", אמר בראיון לפני כמה שנים. להיות כוכב זה פשוט לא באופי שלו.
לכן הקיץ הקרוב הולך להיות כל כך מעניין, כי דוראנט הולך להישאב בעל כורחו אל סיטואציה שתייצג בצורה הטובה ביותר את הניגודיות בין הכוכבות שלו על המגרש לאנטי-כוכבות שלו מחוץ לפרקט.
דוראנט הולך לסיים את החוזה שלו באוקלהומה סיטי בקיץ הקרוב ולהפוך לשחקן חופשי. מאז לברון ב-2010 לא היה כוכב בסדר הגודל הזה שהפך לשחקן חופשי, וזה משגע את השוק. לא מעט קבוצות מפנטזות כבר הרבה מאוד זמן על איך הן ילכדו את דוראנט ברשת ויהפכו לקונטנדריות בין רגע. וושינגטון פצחה בקמפיין כבר בקיץ האחרון עם השם המאוד גנרי "KD To DC". טורונטו כבר נקנסה ב-25,000 דולר אחרי שהראפר דרייק, שהוא גם השגריר העולמי של הראפטורס או משהו כזה, דיבר על מה יקרה אם דוראנט יגיע לקנדה. מג'יק ג'ונסון צייץ שג'ים באס, הבעלים של הלייקרס, חייב לנסות להביא את דוראנט בקיץ לעיר המלאכים.
אלו רק שלוש דוגמאות, אבל האמת היא שבעקבות הקפיצה המטורפת בתקרת השכר שצפויה בקיץ הקרוב, יותר מחצי מקבוצות הליגה יכולות להרשות לעצמן להחתים את דוראנט, וכתוצאה מכך הן יכולות להרשות לעצמן לפנטז על כך שהוא יחתום אצלן ובכך ישנה את פני הפרנצ'ייז. לא משנה מה הוא יחליט בקיץ, דוראנט ישנה לחלוטין את המסלול של כמה קבוצות NBA.
איך זה קורה בעצם? איך זה ששחקן שאפילו לא מתיימר להיות בעמדת כח כזו מוצא את עצמו בסיטואציה כזו? הרי אם דוראנט מחליט להישאר באוקלהומה סיטי בקיץ, זה משפיע לחלוטין על העתיד של אוקלהומה סיטי ועל העתיד של הקבוצות שלא יצליחו להחתים אותו. אם הוא מחליט לעזוב לטובת הווריורס (זה דיון אחר לגמרי שמנוהל במרחבי הרשת כאן וכאן וכאן) או לטובת קבוצה אחרת, זה כמובן משפיע על העתיד של הקבוצה שמחתימה אותו ועל העתיד של הת'אנדר. מעבר לכך, אפילו האורך של החוזה הבא שלו ישפיע על העתיד של הקבוצות הללו. אם דוראנט יחתום לעונה אחת (סיכוי לא רע שזה מה שיקרה מכיוון שדוראנט מסיים את עונתו התשיעית העונה, מה שיאפשר לו לקבל 30% מתקרת השכר בחוזה מקסימום. אחרי עשר עונות, כלומר אם יהפוך לשחקן חופשי שוב ב-2017, הוא יוכל לקבל 35% מהתקרה. עכשיו מה עדיף, 30% מ-110 מיליון דולר או 35% מ-110 מיליון דולר?) תהיה לזה השפעה אדירה על איך תיראה העונה הבאה של הת'אנדר. עד כדי כך הכוח וההשפעה של דוראנט הם חזקים.
אין מה להיות מופתעים מתופעת הכוח של שהחקנים. היא קיימת כבר שנים, עוד מהימים שצ'ארלס בארקלי דרש טרייד מפילדלפיה או כשווינס קארטר עשה קולות של מרמור בטורונטו שהובילו לטרייד שלו לנטס. אולם בשנים האחרונות התופעה הזו הפכה לעוצמתית יותר ולשכיחה יותר, כשנקודת המפנה הייתה כמובן ההחלטה של לברון ג'יימס. האירוע המוזר ההוא בקיץ 2010 היה רגע מכונן בהיסטוריה של הליגה בכך שהוא סימל יותר מכל את שלטון השחקנים בליגה. לברון בעצם שיתק את הליגה עד שהוא הודיע על כך שהוא לוקח את הכישורים שלו לסאות' ביץ', ומאותו רגע הליגה השתנתה. מאותו רגע היה ברור ששחקן טוב יכול להחליט איפה הוא ישחק ואיך הוא יעשה זאת, והקבוצות הן אלו שצריכות להתגמש.
בשנים שלאחר מכן ראינו סממנים של התופעה הזו עם הטרייד של כרמלו אנתוני לניקס, הסאגה של דוויט הווארד באורלנדו, המהלכים הנמהרים שברוקלין (אז ניו ג'רזי) ביצעה כדי לרצות את דרון וויליאמס ויש עוד שלל דוגמאות. בליגה שיש בה יותר פרנצ'ייזים מפרנצ'ייז פליירס לשחקנים תמיד יהיה יותר כח מיקוח, ואם לגבי דוראנט עוד אפשר להבין את כל הבאזז, בשנה האחרונה אנחנו רואים את התופעה הזו הולכת לקיצוניות מדאיגה.
דוגמא אחת היא דמרכוס קאזינס בסקרמנטו. למרות שקאזינס מעולם לא הוביל את הקבוצה שלו אפילו לאזור החיוג של הפלייאוף, לפי הדיווחים, הבעלים של הקינגס התייעץ עמו בעונה שעברה לפני שהחתים את ג'ורג' קארל כמאמן. על פי הדיווחים הללו, המינוי של קארל התעכב בגלל חוסר שביעות רצון מצדו של קאזינס. אמנם בסופו של דבר קארל הוחתם, אבל עצם העובדה ששחקן עם רזומה בעייתי כמו של קאזינס, מוכשר ככל שיהיה, יכול לעכב מינוי של מאמן עם קבלות כמו של קארל הוא בעייתי לכשעצמו.
יש שיגידו שסקרמנטו היא הכיתה הטיפולית של ה-NBA ושלא צריך להשליך ממה שקורה בבירת קליפורניה על שאר הליגה, אבל גם בפיניקס העונה ראינו מקרה דומה. מרקיף מוריס, שחקן שכל קשר בינו ובין ההגדרה של פרנצ'ייז פלייר הוא מקרי בהחלט, עשה שביתה איטלקית במשך רוב העונה כי הוא לא הסתדר עם ג'ף הורנסק ועם הארגון כולו. בסופו של דבר הורנסק, בין היתר בגלל חוסר היכולת שלו לתקשר עם מוריס, שילם את המחיר ומוריס היום משחק לא רע בכלל בוושינגטון.
אפשר כמובן להמשיך עם דוגמאות נוספות כמו הטרייד של גוראן דראגיץ' בעונה שעברה מפיניקס, הסיקור סביב ההתהפכות של דאנדרה ג'ורדן בקיץ, הראיון של קווין לאב לאדריאן ווז'רנובסקי לפני שלוש שנים וכמובן הפיטורים של דייוויד בלאט מקליבלנד, אבל הבנתם את הרעיון.
כוח הוא דבר טוב, כאשר נותנים אותו לאנשים שיודעים מה לעשות איתו. אבל כאשר נותנים יותר מדי כוח לאנשים שלא ממש יודעים איך להשתמש בו, התוצאות יכולות להיות הרסניות. במובן הזה, הסיטואציה של קווין דוראנט בקיץ הקרוב היא רק סימפטום לתופעה גדולה יותר, שבה קבוצות הליגה מתרפסות בפני השחקנים. עדיין לא ברור אם מדובר בבעיה של ממש או סתם במודרניזציה של ה-NBA, אבל כדאי מאוד לשים לב לתופעה הזו.
