הפועל באר שבע נגד מכבי תל אביב: לאיזו קבוצה בעלים טוב יותר?

כמה שזה לא מפתיע, זה אולי בעצם כן – יש דמיון רב בין אלונה ברקת ומיטש גולדהאר. לפחות בכל הקשור לטיפול בכישלונות, או אכזבות. שניהם לא נותנים לכישלון להוביל אותם לעוד כישלון. שניהם לא מפחדים מהכישלון. שניהם לוקחים כישלון והופכים אותו להצלחה. ללקח. מביטים באומץ במסקנות ולא מפחדים לצאת מהן להחלטות לא פופולאריות.

אצל גולדהאר היתה זו הבחירה בקרויף, והאומץ ללכת נגד הזרם. להוכיח לישראלים שאפשר לבנות מערכת לא ישראלית. כמו ברקת, ההתחלה שלו היתה קשה, אבל להבדיל מכאלה שרק מדברים על זה – הוא באמת לא חשש מהדרך הארוכה. למזלו, היא התקצרה.

אצל ברקת הסיפור שונה אבל גם מאוד דומה. היא היתה צריכה לוותר על הצלחה חלקית עם אלישע לוי לטובת השאיפה להצלחה מלאה עם מאמן אחר. גם היא נראתה לא מובנת אבל היושר הפנימי שלה, וחוסר ההתפשרות על הרף הכי גבוה, הובילו אותה לקחת החלטות לא פופולאריות שהפכו לאט לאט לכן. נכון לעכשיו, עד הפלייאוף, ברק בכר הוא עוד פרס מצליח לאומץ של ברקת.

אז נכון, יש המון הבדלים. קטנים וגדולים. גולדהאר מנהל את הדברים בשלט רחוק, ברקת חיה את הכדורגל מקרוב. גולדהאר עובד בעיקר מול קרויף וביין, ברקת אוהבת את הקשר עם הסוכנים והשחקנים. אבל בסופה של הפירמידה שניהם אנשי חזון עם המון אומץ ומספיק שכל ללכת נגד הזרם ועדיין לא לטבוע.

שורה תחתונה: תיקו

לא סתם שתי הקבוצות שולטות בכדורגל הישראלי כבר שלוש שנים. ברקת וגולדהאר שולטים קודם כל בשוק השחקנים. הישראלים וגם הזרים. ברקת, ייאמר לזכותה, הצליחה בקצת יותר משליש מתקציבו של גולדהאר לטשטש את היתרון הזה. להראות שאין ממש הבדל ממשי בכל הנוגע לשוק השחקנים בין 45-50 מיליון שקל לאזור ה-140 (אחרי הצ'מפיונס). ברקת עושה זאת לבד, גולדהאר דרך מתווך שקוראים לו קרויף, אבל בכל הנוגע לרכש זה לא ממש משנה.

הרעב הבלתי נגמר של ברקת, פלוס האובססיה שלה למשחק ולהתעסקות בו, פלוס אומץ וחדות, צמצמו את הפער מהסגל הנוצץ של מכבי תל אביב. התקציב הגדול יותר של מכבי תל אביב לא מבטיח לה זרים יותר טובים ממה שהפועל באר שבע מביאה, ומי שרעב יותר זוכה גם בישראלים הטובים יותר. העונה, בלא מעט מקרים, זו היתה הפועל באר שבע.

שורה תחתונה: עדיין תיקו

כאן אנחנו מגיעים לשם הנרדף למערכת של גולדהאר – ג'ורדי קרויף. המנג'ר של גולדהאר מביא, פחות או יותר, שחקנים ברמה שיש להפועל באר שבע. פעם זה יותר טוב, פעם זה פחות טוב, אבל לא כאן בא לידי ביטוי היתרון המרכזי של בעלי מכבי תל אביב.

היתרון הוא השקעה במעטפת, בפרטים הקטנים. או בשתי מילים – ג'ורדי קרויף. מנג'ר מכבי תל אביב בנה מערכת שהיא חזקה מספיק גם בימים קשים. גם בתקופות שלא הולך, גם כשלא תמיד מצליחים בהחתמות, מכבי תל אביב מאבדת כמות נקודות מזערית, ולא רק בגלל הליגה החלשה. העוצמה של המערכת הגולדהארית-קרויפית היא קודם דרך העברת המסר לשחקנים. כל שחקן ושחקן במכבי תל אביב מדקלם דרך התנהגותו את הא'-ב' של הבעלים מקנדה והמנג'ר מקטלוניה: אנחנו מערכת. גולדהאר-קרויף שכנעו אותם למרוד בכל מה שחינכו אותם ולהאמין בצדקת הדרך של המועדון.

ברקת, לעומת זאת, מעדיפה להשקיע את רוב הכסף שלה בשחקנים ומאמנים. עדיין, למרות העונה המופלאה של הפועל באר שבע, צצים סיפורים על אחד החסרונות הכי גדולים שלה: השקעה מאסיבית בדברים הגדולים, והשקעה הרבה פחות רצינית בדברים הקטנים.

לבאר שבע אין עדיין מעטפת כמו שיש במכבי תל אביב, ויש שיקשרו זאת לתגובה של הקבוצה בעתות לחץ או משבר כמו עכשיו. גם השנה הפועל באר שבע עדיין פחות חזקה ממכבי תל אביב מבחינה מנטלית, למרות שעשתה כמה צעדים משמעותיים מאוד בנושא. הסיבה: רמת האירגון.

שורה תחתונה: יתרון למכבי תל אביב

בהרבה מאוד תחומים, ברקת היא כבר גולדהאר. אבל היא חייבת להבין שזה תהליך. שזה עדיין תהליך. שהתהליך הוא רק באמצע הדרך. עוצמתה תימדד אם גם השנה הפועל באר שבע תסיים בלי כלום. וזה בכלל לא בטוח, כן? אבל אם אכן תתחרש קריסה בהפועל באר שבע, תימדד ברקת ביכולת שלה להמשיך קדימה למרות הכול. להגיע למסקנה המתבקשת הבאה ולא לפחד להמשיך הלאה, למרות שעוצמת האכזבה תהיה גדולה יותר מכל שנה קודמת.

אבל גם אם תזכה באליפות (או רק בגביע), לברקת עוד מצפים מבחנים בדרך כדי להשלים את הפער מגולדהאר, ובעיקר בהבנה שאת הפער במעטפת הארגונית צריך לצמצם בדיוק כמו ברמת השחקנים. כרגע הפער הזה מצטמצם בזכות רעב ותשוקה, אבל לאורך זמן צריך יותר מזה. ברקת הוכיחה לאורך הדרך שיש לה את האומץ לקחת החלטות קשות, אלא שעכשיו זו אולי ההחלטה הקשה מכולן. החלטה שנוגעת קודם כל אליה. להכיר בכך שהיא צריכה עוד עזרה, ולא רק השחקנים שלה.