הבלאגן במזרח כולל כרגע שמונה קבוצות שנאבקות על שישה מקומות בפלייאוף. הוא כולל קבוצות כמו שיקגו, אטלנטה ומיאמי שציפו להיות מחוץ למאבקים כאלה בשלב הזה של העונה ואת וושינגטון שממש לא דמיינה למצוא את עצמה במקום העשירי עמוק בתוך חודש מרץ. מי שמשקיפה על כל אלה מלמעלה היא בוסטון, שהשתלטה בשבועות האחרונים על המקום השלישי במזרח. עם 17 ניצחונות ב-22 המשחקים האחרונים נכון ליום שישי (לפני המשחק מול יוסטון, מה שנכון לכל המספרים בכתבה), בוסטון הפכה להיות, בשקט האופייני לה בשנתיים האחרונות, אחת הקבוצות החמות בליגה.
הקבוצה של בראד סטיבנס ביצעה קפיצת מדרגה גם בחצי השני של העונה שעברה, אז זה עזר לה לסיים עם מאזן כמעט מאוזן ולהשתחל לפלייאוף. עם שנה נוספת של נסיון וחיבור, הפעם לסלטיקס יש סיכוי ממשי להגיע ל-50 ניצחונות. זה כבר לא אמור להפתיע, ובכל זאת קשה שלא להתרשם מהאופן בו סגל אפרורי כל כך מוציא מעצמו את המקסימום.
בתמונה הגדולה, הסיפור של בוסטון לא השתנה יותר מדי. זאת קודם כל קבוצה של מאמן, עם סגל רחב וכמעט נטול היררכיה. לסטיבנס יש ספר תרגילים עבה, השחקנים שלו מבצעים אותם עם אמונה בשיטה ונחישות, ההגנה מתבססת על קשיחות ועבודה קשה. השחקנים יודעים שהם יכולים לתת הכל בדקות שלהם כי הם יזכו למנוחה ארוכה, אף אחד לא משחק יותר מ-33 וחצי דקות. התמונה הגדולה יותר גם היא נשארה זהה: דני איינג' צבר בחירות דראפט ומקום מתחת לתקרת השכר, הוא נמצא בעמדת הזינוק הטובה ביותר לחיזוק הקבוצה בכל מסלול אפשרי הדראפט, השוק החופשי וטריידים. אל הנקודה הזאת אחזור בהמשך.
לצד ההמשכיות, ישנם גם כמה תהליכים שמתחדדים ומתבררים בצורה טובה יותר השנה. בולטת במיוחד החלוקה שניתן לבצע בין שחקני החוץ לשחקני הפנים, חלוקה שניתן לסכם בפשטות: שחקני החוץ טובים יותר. שלושת השחקנים הבכירים בקבוצה הם הפוינט גארד איזיאה תומאס ושני שחקני הכנף אייברי בראדלי וג'יי קראודר. הם היחידים שמשחקים יותר מ-30 דקות למשחק והיחידים שקולעים יותר מ-10.5 נקודות למשחק בסגל של סטיבנס. הם חולקים בינהם 5.8 שלשות ו-4.5 חטיפות למשחק. כשהם נחים עולים לשחק מרכוס סמארט ואוון טרנר, שני מחליפים יעילים ומגוונים, כל אחד בדרכו.
תומאס הוא הדבר הקרוב ביותר שיש לכוכב בבוסטון. כשהוא משחק כל התקפה עוברת דרכו והוא מניע אותה. הזריזות היא התכונה הבולטת שלו והיא מאפשרת לו להגיע לטבעת, איזור בו הוא מסיים ביעילות מפתיעה יחסית לגודלו. אך השנה הוא מבליט לא פחות את יכולת ניהול המשחק שלו. הוא מזהה שחקנים פנויים ומוסר להם ברגע הנכון, הוא מכניס את עצמו פחות לסיטואציות מהן קשה לצאת, הוא מבין את השיטה של סטיבנס טוב מכל אחד אחר ובדקות המנוחה שלו המשחק לא שוטף באותה מידה, הכל קורה לאט יותר. טרנר הוא מנהל המשחק המרכזי בדקות האלה, הוא עושה עבודה טובה ומשתפר לאחרונה (ממוצעים של 12.3 נקודות, 5.5 ריבאונדים ו-5.4 אסיסטים ב-22 המשחקים האחרונים), אבל אצלו הכל נראה קשה ואיטי יותר.
ניתן לראות בתומאס את האחראי המרכזי לתכונה המרשימה ביותר של בוסטון השנה: היא זורקת הכי מעט בליגה בשבע השניות האחרונות של שעון הזריקות (9.3 זריקות). הנתון הזה מרשים במיוחד מכיוון שבוסטון זורקת הכי הרבה זריקות שדה באופן כללי. זו הדרך הנכונה להבין את קצב המשחק המהיר של הסלטיקס (השלישי בליגה): הקצב נובע פחות ממשחק ריצה טהור ויותר מהיכולת להתחיל התקפות מהר ולהגיע למצבי זריקה טובים מוקדם, התרגילים עובדים אז לא צריך להגיע לזריקות קשות בסוף שעון.
בוסטון נכנסת לתרגיל מיד כשהשחקנים עוברים את החצי, התרגילים של סטיבנס תמיד כוללים מספר אפשרויות והשחקנים שלו לוקחים ברצינות את כולן. אך ההתקפה זורמת באמת רק כאשר איזיאה מנהל אותה. הוא מבצע את התרגיל בתכליתיות, קורא את ההגנה ומזהה את אפשרות הזריקה, חדירה או מסירה הנכונה. גם אם המהלך שלו לא מוביל ישירות לזריקה הוא יוצר יתרון לשחקנים אחרים, כשכל אחד מארבעת שחקני החוץ הנוספים מסוגל ליצור לעצמו ולאחרים מצבי זריקה כשיש לו יתרון התחלתי קטן.
עד לקפיצת המדרגה האחרונה בוסטון נחשבה לקבוצה שמשחק ההתקפה שלה נראה יפה אבל לא מספיק יעיל, בעיקר בגלל המחסור בכישרון. זו הייתה קודם כל קבוצת הגנה איכותית, בזכות שחקנים כמו ברדאלי, קראודר, סמארט ואמיר ג'ונסון הסולידי. השינוי ב-22 המשחקים המוצלחים האחרונים היה בהתקפה, הסלטיקס זינקו ממקום 19 ביעילות התקפית למקום עשירי בתקופה הזאת.
השיפור בא לידי ביטוי בתיאום מוגבר ובמספר שחקנים שביצעו קפיצת מדרגה (בעיקר טרנר וג'ארד סאלינג'ר שהוריד מאוד את מינון הזריקות מבחוץ והתחיל לחפור בצבע כמו שהוא אמור). אך לא פחות מכך, הוא נבע מהחלטה של סטיבנס להשתמש יותר בהרכבים התקפיים. הוא נתן יותר דקות להרכבים עם ארבעה נמוכים ולהרכב בו שני הגבוהים הם שני קלעי החוץ שלו: יונאס ג'רבקו וקלי אוליניק. ההרכבים האלה סיפקו נתונים התקפיים מצוינים, וסטיבנס היה מוכן לשלם מחיר קטן בהגנה, שנחלשה רק במעט בתקופה הזאת ועדיין מדורגת רביעית בליגה.
ההגנה מבליטה עוד יותר את הפער בין שני חלקי הקבוצה. בוסטון היא קבוצת הגנה שטובה יותר ככל שהיא מתרחקת מהטבעת, כי רוב שחקני ההגנה הבכירים שלה הם שחקני החוץ. יחס האסיסטים/איבודים של היריבות הוא הגרוע בליגה והן קולעות באחוזים רעים משלוש (וגם לא זורקות משם הרבה), אך הן קולעות באחוזים טובים מתחת לטבעת וסוחטות הרבה זריקות עונשין. מבין שחקני הפנים, אמיר ג'ונסון הוא היחיד שנחשב לשחקן הגנה טוב והוא לא תורם כמעט כלום בהתקפה. הוא היחיד ששומר את היריבים על פחות מ-50 אחוזים מהשדה כשהוא בינם לבין הטבעת, השחקנים שמתפקדים כסנטרים לא עושים עבודה מספיק טובה בהגנה על הטבעת.
בקיצור, אין ספק היכן דני איינג' מחפש חיזוק. תומאס, ברדאלי וקראודר יכולים להיות שחקני החוץ הפותחים בקבוצה איכותית, שלושתם גם חתומים לשנתיים נוספות על חוזים שכל אחד מהם נאבק על תואר החוזה הנוח בליגה. ביחד שלושתם ירוויחו בעונה הבאה פחות מ-21.5 מליון דולר, סכום מגוחך לשלושת השחקנים הבכירים בקבוצה שעשויה להיות בדרך ל-50 ניצחונות (ואף אחד מהם לא בחוזה רוקי). מבין שחקני הפנים אין אף אחד שנראה כמו שחקן חמישייה בקבוצה גדולה ואין גם אף אחד שחתום ליותר משנה. ג'ונסון, סאלינג'ר ואוליניק יכולים להיות שחקני רוטציה (יכול להיות שאיינג' יעדיף להשאיר רק אחד משני האחרונים), אבל בוסטון זקוקה לשחקן פנים איכותי יותר, לעוגן התקפי או הגנתי.
מה שמחזיר אותנו לאפשרויות החיזוק השונות של הסלטיקס. השילוב של מסורת, מאמן מבטיח, הצלחה עכשווית ואווירה טובה הופך את בוסטון ליעד אטרקטיבי במיוחד לשחקנים חופשיים, ולאיינג' צפוי להיות מקום להחתים כל שחקן שירצה בשנתיים הקרובות. בדראפט הקרוב כנראה יהיו לבוסטון שמונה בחירות, מתוכן שלוש בסיבוב הראשון. הדובדבן שבקצפת הוא שלוש הבחירות הבאות של ברוקלין, שכרגע מדורגת במקום הרביעי מהסוף וככל הנראה תספק לאיינג' בחירת טופ 5 השנה ועוד בחירות גבוהות בשנתיים הבאות.
אך יותר מכל אפשרות אחרת, בוסטון נמצאת בעמדה אידיאלית לטרייד על הכוכב הבא שמתפנה. אלה חדשות ישנות, אך זה עדיין הנתון החשוב ביותר שקשור לעתיד המבטיח של הקבוצה הזאת. בחירות הדראפט הלא נגמרות וכמה צעירים מעניינים מאפשרים לאיינג' לבנות חבילות בכל מיני רמות ומכריחים כל קבוצה שמחפשת טרייד לבדוק איתו מה הוא מוכן להציע לפני כל קבוצה אחרת. בשוק החופשי יהיו הרבה קבוצות פעילות ובדראפט צריך מזל, אך בכל הקשור לכוכב שמתפנה לטרייד בוסטון תוכל להציע יותר מכל קבוצה אחרת וקשה לחשוב על שחקן שלא ירצה לעבור אליה.
כל פעם שאני כותב על בוסטון או סקרמנטו אני מזכיר את אופציית הטרייד על דמרכוס קאזינס. לכבוד הכתבה, קאזינס רב פעם נוספת עם ג'ורג' קארל וגרם לתהייה מחודשת לגבי העתיד שלו בסקרמנטו. טרייד סביב הבחירה של ברוקלין, במידה וזו לא תהיה הבחירה הראשונה (בוסטון לא תיתן אותה), נראה כמו אופציה סבירה ביותר. זאת ממש לא אפשרות מופרכת שבוסטון תסיים את הקיץ הקרוב כששחקני הפנים שלה הם, למשל, קאזינס ואל הורפורד. כשמדובר בקבוצה שכבר עכשיו נמצאת בקצב של 50 ניצחונות, אפשרויות החיזוק שלה בהחלט צריכות להטריד את שאר הליגה.