בווידאו: משדר הספורט היומי
כבר אמרו חכמינו שאם אתה לא חלק מזה, אתה לעולם לא תבין. אוהדים הולכים ברחוב, מחשבתם נודדת לפלייאוף, ופתאום כאב חד תוקף אותם בצלעות. רואים את זה על הפרצופים המודאגים בבלומפילד ובטרנר, כאילו אנשים מביטים לעבר האופק ורואים סופה מתקרבת. שומעים את זה בקריאות העצבניות מהיציעים, כאילו כל איבוד כדור עולה באיבוד אליפות. מזהים את הפאניקה בהתעסקות המוגברת בניחוסים, יש חשש אמיתי מכוחות שחור שיטו את הכף. הפעם נראה שזה הדבר האמיתי. פלייאוף, כמו שצריך להיות. תקופת משחקים שמנוגדת לגמרי לעונה הרגילה. שום דבר פה לא רגיל. להפך. יכול להיות שהיו בעבר סיומות דרמטיות יותר לליגה, אולי היו מירוצים צמודים יותר לתואר, אבל אם תשאלו את אוהדי מכבי תל אביב ובאר שבע, זו התקופה המלחיצה בתולדות הספורט העולמי. להלן הסיבות מדוע.
1) האיבה. יריבות ספורטיבית היא משהו עמוק, שנבנה ומתעצם, זו מסורת ארוכה של מפגשים טעונים, משחקים גדולים, והיא מתפתחת וגוברת עם השנים. אין ספק שהיריבות בין מכבי תל אביב לבאר שבע היא לא קלאסית, עתיקת יומין, כמו שיש לתל אביביות עם מכבי חיפה ובית"ר ירושלים, ועדיין, כבר שנתיים שמכבי תל אביב ובאר שבע הולכות ראש בראש, וזה לא מעט. שנתיים זה חתיכת תקופה. היו בדרך ניצחונות, הפסדים, שערוריות, 2:6. בשנתיים מתחילים לפתח טינה, איבה אמיתית. בשנתיים מתחילים כבר לאבד את הסבלנות. על פניו יש כבוד הדדי והערכה בין שתי קבוצות שעושות יופי של עונה, אבל מתחת לפני השטח הן כבר ממש עולות אחת לשנייה על העצבים. מתות לברוח, לנסוק מעלה, אבל בכל פעם הניג'סית הזאת מתעקשת להיאחז בה ולהישאר צמודה, לא משחררת. הן כמו שכנות, עם יחסים מתוחים, שכבר לא יכולות לראות אחת את השנייה, מהנהנות לשלום בנימוס, אבל מיד מסננות קללה. ואם לוקחים בחשבון שבשני הצדדים יש לא מעט טיפוסים אמוציונליים, כאלה שקל להתרגז מהם, אפשר להעריך שעם הזמן המתיחות עוד תגדל. עתידות: צפו לעלייה ניכרת במלחמה הפסיכולוגית ובעקיצות בעילום שם. ככה זה כשכל אחת בטוחה שהשנייה היא גם שחצנית וגם בכיינית.
2) המוטיבציה. יש תחושה של פלייאוף מיוחד. הפעם, בניגוד לשנים קודמות, נראה שהכל הסתדר כמו שצריך. חוץ משתי הראשונות, בית"ר מדהימה בכל שבוע מחדש ונראית לוהטת. מכבי חיפה מגיעה חמה ובפול מוטיבציה ותשמח לדפוק את כולם. רעננה וסכנין נראות נחושות ורעבות, כאלה שקשה להכניע, שתי קבוצות שנהנות מהמעמד ומתגאות להיות בו. ההיעדרות של הפועל תל אביב רק מוסיפה חן ושעשוע, וכמובן פיקנטריה לפלייאוף התחתון. האוהד מביט על לוח המשחקים, וכל משחק נראה לו מוקש. אנשים בהיסטריה לקראת משחק מול רעננה, תוהים איך אפשר לפרוץ לה את ההגנה. גם ההיערכות הטלוויזיונית המיוחדת משדרת אווירת חג. כמו הפלייאוף ב-NBA, כשממש משנים פאזה. מעלים את הדריכות. אין סלים קלים, זורקים את הגוף על הפרקט. דיפנס!
ספק אם המתח מצליח לחצות את גבולות הכדורגל הישראלי. ספק אם הדודה מרים יודעת שיש פלייאוף. אבל מה זה משנה. בבועה הקטנה הזאת, זו חגיגה. כל שחקן יודע שהוא יכול להכריע את האליפות. זה לא כבוד כזה גדול, לא מדובר בעניינים שברומו של עולם, אבל בעולמנו הקטן זה הכל. בשנים האחרונות היו לא מעט נמושות בפלייאופים, לא מעט מקרים של קבוצות שוויתרו והלכו לים מוקדם מדי, יותר מדי מקרים של חוסר ספורטיביות מביכה. השנה יש תחושה שמישהו פה הולך להפוך לגיבור.
3) הלו"ז. כמה דרמטי הוא לוח המשחקים? מספיק רק לחוש את התגובות בתקשורת בשבוע האחרון, כדי להבין איך הלך הרוח משתנה פה משבת לשבת. באר שבע עושה תיקו נדיר אחרי מאה ניצחונות, מכבי תל אביב מנצחת 0:5 קבוצת תחתית משועממת, ופתאום כולם מדברים על מהפך. פתאום מכבי פייבוריטית. עוד יהיו פה עליות וירידות, הספדים והכתרות. עוד יהיה פה משחק עונה דרמטי, אחריו עוד משחק עונה דרמטי, ואחריו רגע האמת שממנו אין חזרה. ככה זה יהיה כל שבוע.
ואז יגיע המחזור ה-35, הלפני אחרון. באר שבע בחוץ מול חיפה, מכבי תל אביב בחוץ מול בית"ר. איזו חגיגה. ואז במחזור האחרון מכבי חיפה מגיעה לבלומפילד, ורמוט ועטר באים לעקוץ, זה או אסון או קרנבל. אז בבקשה, זה הזמן להתחנן: קבוצות יקרות, אנא, סיימו את זה קודם, מישהי חייבת להיכנע, בואו נגיע למחזורים האחרונים כשהכל כבר סגור, הלב יתקשה לעמוד בלחץ הזה, תודה. ואתם, אוהדים יקרים, אנא, שמרו על המצתים בכיס, שמרו על הכוסות מתחת לכיסא, שמרו על האבוקות מחוץ לאצטדיון, אל תתנו לבית הדין הזדמנות נוספת להוכיח כמה הוא שנוא. תודה.
4) שחקן העונה. די מוזר שהדיון על מיהו שחקן העונה התחיל בשלב כל כך מוקדם. אז זהבי וברדה, יש לנו בשורות בשבילכם. כל מה שעשיתם עד עכשיו עומד להישכח. דמיינו את שיטת הקיזוז. את כל המאזן קצצו בחצי. מעכשיו כל שער שווה כפליים. הווינריות, המנהיגות, השערים, האופי, מעכשיו כל משחק מכריע, כל נקודה קובעת, כל שבת היא מוקש, אין גארבג' טיים, אין משחקים קלים, אין שחיקה או חוסר מוטיבציה, אלה הימים שמבדילים בין הילדים לגברים. זהו הפלייאוף, הימים שבהם גם הקלישאות הן קלאסיות.
