ליגת העל לנשים בכדורסל דרשה לאחרונה העברה של שני מיליון שקלים וחצי מהטוטו, שהובטחו לה על ידי משרד הספורט. הכסף לא הגיע והליגה נמצאת בשביתה. בדיוק בשבוע בו חל יום האישה הבינלאומי, שחקניות הכדורסל בישראל יצאו בקמפיין מרשים ומקורי במיוחד ברשתות החברתיות הלועג למקומה של האישה בספורט המקומי. הכותרות זועקות: "חוסר צדק חלוקתי בתקציבי הספורט".
במדינת ה"מגיע לי", חץ-הפוזשן נמצא בצד שלהן. לפי השיטה הנוכחית, הפעלת לחץ היא המתכון לקבלת תקציבים. אבל דווקא כאישה, עם קריירה של למעלה מעשור בתחום הספורט שהחלה בשידורי כדורסל נשים, הנה המסר שלי במשפט אחד: עצם חלוקת תקציבי ספורט היא חוסר צדק.
שיטת המיסוי בישראל מוסווית כל כך טוב, שאנחנו לא שמים לב שמיליון פה ומיליון שם, למימון "מטרות חשובות" יוצאים למעשה מכיסנו. צדק זה כשכל אזרח יכול להחליט לאן ילך כספו. צדק זה כשכל אחד מקבל שכר בהתאם לערך היצרני של עבודתו עבור החברה, שמוכנה מרצונה החופשי לשלם לו.
וכעת, יעלה ויבוא הישראלי שמוכן לייקר את עלות גן הילדים לילדיו בכ-30 שקלים לחודש, את עלות הדלק שלו בעוד מחצית השקל, את עלות המילקי בעוד חמש אגורות ואת שכר הדירה בתוספת קלה של כ-20 שקלים לחודש. כל זאת כמובן למען כדורסל הנשים, או הספורט בישראל בכלל. חשוב לציין שמנוי חדר הכושר של אותו ישראלי וחוגי השחייה של ילדיו והפילאטיס-יוגה של אשתו אינם נכנסים תחת הכותרת "ספורט בישראל"...
אבל נגיד שמצאנו אפילו שניים או שלושה ישראלים שמוכנים לרדת ברמת חייהם על מנת לקדם ספורט. האם יש הצדקה מוסרית לכפות זאת גם יתר האזרחים שספורט כלל לא נמצא בסדר העדיפויות שלהם?
במקרה של ליגת כדורסל הנשים, הדרישה היא לחלוקה "הוגנת יותר" של תקציבי הטוטו. זה המקום להכניס כוכבית ולהוסיף שכספי ההימורים שמושקעים בספורט הם למעשה כספי מדינה כמו כל מס אחר. ככה זה אצלנו, המדינה טוענת שלהמר זה לא מוסרי, לכן החוק אוסר הימורים, אך הימורים בשם "טובת הכלל" וטובת עסקני הספורט כשרים. ידעתם שקזינו קפיטליסטי ממוצע בווגאס מחזיר כזכיות ללקוחותיו למעלה מ-92% מהכנסותיו?! המונופול הממשלתי על הימורי הספורט מחזיר לזוכים בקושי 60% מהכנסותיו. בנוסף, יש גם מס הכנסה של 25% על חלק מהזכיות.
טוטו הוא לא פתרון למימון ספורט. הוא חלק מהבעיה. המונופול הממשלתי לוקח את לקוחותיו כשבויים, ומונע מהם בחירה בחלופות הימורים הוגנות יותר. לו הימורים היו חוקיים בישראל סביר להניח שגם ליגת הנשים הייתה נהנית מזה הרבה יותר מאשר המצב הקיים.
התירוץ העיקרי המנציח את המצב הנוכחי, היא האמונה שלולא המימון הציבורי בכפייה או כספי הטוטו - לא יהיה ספורט בישראל בכלל, וספורט הרי מייצג ומקדם את המדינה בזירה הבינלאומית.
התשובה לכך היא כי לספורט טוב יימצאו נותני חסות. ספורט צריך להיות ממומן מרצון חופשי על ידי קניית כרטיס למשחק, חסות של מפרסם, תורם או מכירת זכויות שידור. כמובן שניתן גם לפנות לציבור, אבל אם אין די ישראלים שמוכנים לתרום מרצונם החופשי לקידום ספורט ישראלי בעולם אז סימן שזה לא חשוב להם כל כך. אין הצדקה לקיומו של ענף ספורט שאין לו די אוהדים ותורמים.
שחקניות הכדורסל דורשות מהמדינה תיקון במסגרת השיטה ה"חברתית" הקיימת. אך כאשר מחלקים את כספו של משלם המיסים או של הפילנתרופ התורן למונופול ההימורים, צריך לקבוע משהו בלתי אפשרי: "קריטריונים" לחלוקה. הבעיה היא שאין חיה כזאת "קריטריונים אוביקטיביים". מי קובע אותם? פוליטיקאים ועסקנים. אין דרך אחרת. אז איך מחלקים את הכסף? הכוח קובע. ה"הישגים" שישיגו שחקניות הכדורסל בשביתתן מבטאים את כוחן היחסי מול ענפים אחרים בפני סובייט הספורט. לכולם ולכולן הרי מגיע במדינת ה"מגיע לי".