"הוא יכול היה להפוך לאגדה אצלנו", אמר בדיעבד בצער אולי הנס על מריו באסלר, וזה נכון ביותר ממובן אחד. באסלר, הגאון המופלא ביותר שפיאר את הבונדסליגה בשנות ה-90', זכור בבאיירן מינכן בעיקר בשל הכותרות הרבות שעשה מחוץ למגרש, אולם שלוש דקות בלבד הפרידו בינו לבין תהילה ומקום של כבוד בספרי ההיסטוריה. הוא כמעט נרשם ככובש שער הניצחון בגמר ליגת האלופות. במקום זאת, הוא נזרק מהמועדון בבושת פנים בחלוף פחות מחצי שנה.
אי אפשר לשכוח את התמונות מקאמפ נואו ב-26 במאי 1999. באיירן הרגישה פייבוריטית מול מנצ'סטר יונייטד, ובאסלר העלה אותה ליתרון בכדור חופשי מבריק הוא שלח כדור מסובב ושטוח שהקיף את החומה והותיר את פטר שמייכל חסר אונים. לאחר מכן היה המשקוף של קארסטן יאנקר, אבל לקראת הסיום נדמה היה כי ההחמצות לא ישנו את התוצאה. בדקה ה-87 החליף אוטמאר היצפלד את הכוכב, שזכה לתשואות מצד האוהדים הגרמנים ביציע.
באסלר חבש כובע מצחייה בחיוך משועשע, ועמד על הקווים ליד לותאר מתיאוס שירד לספסל דקות קודם לכן. הוא המתין לשריקת הסיום, ואז הגיעו שתי הקרנות של דייויד בקהאם. טדי שרינגהאם ואולה גונאר סולשיאר ביצעו את המהפך המדהים ביותר בתולדות המפעל, ולפתע באסלר לא היה רלוונטי. הכובע נזרק על הדשא בתסכול, אבל הקשר לא התאבל יותר מדי. כבר באותו לילה הוא רקד על השולחנות בפאב בברצלונה, כי סופר מריו מעולם לא נתן לנסיבות להשפיע על מצב רוחו. הוא גם לא אפשר לאיש לשנות את אופיו. זו הסיבה המרכזית לכך שהוא לא מוכר כאחד הכדורגלנים הגדולים בכל הזמנים וזה הרי בדיוק מה שהוא אמור היה להיות.
הקשר הקסום עם רהאגל
הפריצה הגדולה שלו הגיעה באיחור. לקייזרסלאוטרן, המועדון בו גדל, ממש לא התחשק להתמודד עם בעיות המשמעת שלו, ועד גיל 24 בילה באסלר מחוץ לבונדסליגה. כשרונו היה ברור כשמש, אבל מאמנים לא סמפטו אותו, בלשון המעטה. ברנד שטאנגה, שעבד איתו בהרטה ברלין בליגה השניה, הצהיר בזמנו: "מריו הוא כוכב על מהצוואר למטה, ושחקן חובב בראש". השינוי המיוחל התרחש בקיץ 1993, כאשר אוטו רהאגל שכנע את הנהלת ברמן לקחת את הסיכון ולשלם תמורתו 2 מיליון מארק.
על הנייר, זה היה מוזר. רהאגל היה ידוע כאחד המאמנים הקפדנים ביותר בליגה, וברמן נחשבה לקבוצה מעט הגנתית ומשעממת. ואולם, התברר כי אוטו היה היחיד שמצא את המפתחות לליבו של באסלר, ושיתוף הפעולה ביניהם היה קרוב לשלמות. בהתחלה, ניסה רהאגל להגביל את הבילויים של הכוכב וקנס אותו על איחורים לאימונים, אך במהרה הבין שצריך לשנות את הגישה. באסלר הבהיר חד משמעית שאין בכוונתו לעשות התאמות, אז רהאגל ביצע אותן בעצמו. הוא קיבל בתמורה תפוקה חלומית.
באסלר לא סתם הפר את כל החוקים הוא כלל לא ניסה להסתיר זאת. הוא שתה בירה לפני האימונים, בילה במועדונים לפני המשחקים ועישן שתי קופסאות ביום באופן גלוי. הוא אפילו הצהיר פעם: "אל תביאו פרחים לקברי כאשר אמות. עדיף לשים קופסת סיגריות בתוך הארון כי אני לא רוצה להיפרד מהן". כל זה לא הפריע לו להציג יכולת עילאית על הדשא. אחרי שסיים את הקריירה, שאלו אותו מי היה היריב ממנו פחד יותר מכל. "לא היה כזה. היריבים פחדו ממני", הוא השיב.
מחליף מספרים, מחליף עמדות
והיה ממה לפחד. באסלר היה השחקן הכי רב גוני שאפשר להעלות על הדעת. איש לא יכול היה להתחרות במהירות המסחררת שלו. יכולת הכדרור תוך כדי ריצה היתה עוצרת נשימה. הוא היה מסוגל לשלוח כדור לכל טווח בדיוק של מילימטר, והחל לא פעם מתפרצות במסירות אמן ארוכות במיוחד. ראיית המשחק הנדירה שלו אפשרה לאתר מהלכים לא צפויים לחלוטין. בזכות הבעיטות האדירות הוא איים על השער גם ממרחקים הזויים, והדבר בא לידי ביטוי במיוחד בכדורים הנייחים המומחיות האולטימטיבית שלו בכל הסגנונות.
באסלר גם שם כדורים עדינים לחיבורים וגם שיחרר טילים בלתי ניתנים לעצירה. הוא ידע לסובב את הכדור לא רק מעל החומה, אלא גם מהצד החיצוני שלה. גם כדורי הקרן שלו היוו סכנה, כי הם הסתובבו פנימה בערמומיות. יום אחד איחר באסלר לאימון ונראה מעט עייף, ורהאגל אמר לו: "אשחרר אותך אם תבקיע מנקודת הקרן". סופר מריו שם את הכדור בפנים והלך להתקלח.
רהאגל נתן לו יד חופשית והרבה להחליף את תפקידיו במגרש, גם תוך כדי משחק. קשר ימני, קשר שמאלי, פליימיקר, חלוץ שני, חלוץ מרכזי, מגן ימני באסלר בילה בכל פינה במגרש ברצון. במספר הזדמנויות אפילו שילב אותו המאמן כבלם אחורי, אם כי בהצלחה פחותה מבחינה הגנתית. וגם במספרי החולצות הוא אהב לגוון. בשנות ה-90' עדיין לא היו לשחקנים מספרים קבועים, וההרכב עלה לדשא עם מספרים בין 1 ל-11. רוב הכוכבים הקפידו לבחור מספר שזוהה איתם, אבל באסלר עבר את כולם ללא יוצא מהכלל.
שלושה שערים מנקודת הקרן
בעונת הבכורה בבונדסליגה, החליט סופר מריו לא לחגוג את השערים, ואפילו לא חייך כאשר שם את הכדור ברשת. הוא סיים אותה עם זכיה בגביע, אך כעס על רהאגל שהחליף אותו רבע שעה לסיום הגמר, והיה צורך לשכנע אותו להצטרף לחבריו להנפה. לעומת זאת, בעונתו השניה הוא שינה את הגישה ב-180 מעלות ושחרר המון אמוציות אחרי כל כיבוש. היו לו הזדמנויות רבות לעשות זאת, כי 1994/95 היתה עונתו הגדולה ביותר. לא היה שחקן דומיננטי ממנו בבונדסליגה, וברמן ניהלה קרב איתנים מול דורטמונד של מתיאס זאמר על האליפות.
20 שערים ו-12 בישולים היו לבאסלר בעונה החלומית ההיא, רובם מרהיבים, מכל הסוגים האפשריים. הוא הכריע משחקים רבים כמעט לבדו. כך היה, למשל, בקרב בלברקוזן. המארחת היתה עדיפה, אבל בדקה ה-82 יצא באסלר למתפרצת לאורך כל המגרש, דהר 70 מטרים, עבר את כל מי שהיה בדרכו ושלח כדור מסובב לפינה הרחוקה כדי להשלים צמד ולנצח 1:2. היו לו גם שלושה שערים הישר מנקודת הקרן תוך חצי שנה שניים בליגה מול דואיסבורג ופרייבורג, ואחד בגביע המחזיקות נגד מכבי תל אביב.
למחזור הנעילה הגיעה ברמן במקום הראשון, נקודה לפני דורטמונד, אך נאלצה לשחק במינכן מול באיירן. שער של באסלר בפנדל לא עזר בהפסד 3:1, והצהובים-שחורים עקפו את ורדר בדרך לפסגה. לפחות הוא אפשר לכוכב הגדול לסיים כמלך השערים, ולצד הייקו הרליך ממנשנגלדבאך, ולהיות הקשר הראשון בתולדות הבונדסליגה שרשם הישג זה (הוא שוחזר מאז רק פעם אחת, על ידי מארק מינטל הסלובקי מנירנברג ב-2005).
בלש פרטי וקטטה בפיצריה
באיירן, שסיימה ב-1995 במקום השישי המביך, התלהבה ושכנעה את רהאגל לעבור לשורותיה אחרי 14 שנה בברמן. לו היתה מביאה את באסלר יחד איתו, התוצאה עשויה היתה להיות פנומנלית. בפועל, נותר הקשר בברמן לעונה נוספת, ובינתיים נכשל המאמן במינכן הוא מעולם לא הרגיש שייך בעיר הגדולה, לא השתלט על חדר ההלבשה ופוטר עוד לפני סיום העונה. דווקא אז, בקיץ 1996, רכשה באיירן את באסלר שלא אהב את החיים בברמן ללא רהאגל, הסתכסך עם רוב שחקני הסגל והצהיר: "כמעט כולם מאושרים שעזבתי". לרוע המזל, גם בבאיירן זה לא הלך בלי מאמנו האהוב, כי לאחרים לא היתה סבלנות להבליג על מעלליו.
רשימת התקריות של באסלר בשלוש שנותיו בבאיירן ארוכה במיוחד, ובשלב מסוים אף שכר המועדון חוקר פרטי על מנת לעקוב אחריו. המאמן האיטלקי ג'ובאני טרפאטוני לא הסתדר אתו, ובנאום המפורסם ביותר שלו כינה את באסלר וחבריו "בקבוקים ריקים". התקרית עם מאמן מינכן 1860 ורנר לוראנט, אותו תקף על הקווים, נכנסה לקאלט של הכדורגל הגרמני. ובכל זאת, זכה באסלר באליפות ראשונה בחייו ב-1997, כבש שער ניצחון בגמר הגביע ב-1998, וכאשר הגיע היצפלד במקומו של טרפאטוני גם סיפק את העונה הטובה ביותר שלו במינכן, כולל טיל אדיר לרשת דינאמו קייב בחצי גמר ליגת האלופות. השער בגמר היה קרוב מאוד להכתיר אותו ליקיר המועדון לנצח נצחים, אך הגורל רצה אחרת.
ואז, בנובמבר 1999, נזרק באסלר מבאיירן אחרי קטטה ביזארית בפיצריה. זה היה הקש ששבר את גב הגמל מבחינת המועדון, והכוכב חזר הביתה בכל המובנים האפשריים. הוא חתם במועדון נעוריו קייזרסלאוטרן והתאחד עם רהאגל. לו רק היה נשאר צמוד אליו במשך כל הקריירה, התסריט יכול היה להיות אופטימי הרבה יותר.
התקרית עם מאמן מינכן 1860 ורנר לוראנט
פוגטס, ריבק והפציעות
יכולתו של סופר מריו בלאוטרן היתה מצוינת, והוא חלם לנסוע לאליפות אירופה, אבל המאמן אריך ריבק לא רצה לשמוע על כך. הרי הוא זרק אותו מהסגל ולא התייחס אליו עוד מנובמבר 1998, כאשר הקשר שתה ושיחק קלפים עד שש בבוקר לפני משחק הידידות מול הולנד, והפגין משחק מחפיר ב-45 הדקות שקיבל. זה היה הרגע בו הסתיימה דרכו במדים הלאומיים, שהבטיחה פי מיליון בתחילתה.
"מזמן חיכיתי לשחקן כזה", אמר ברטי פוגטס כאשר פרץ באסלר לתודעה בעונתו הראשונה בברמן, ומיד זימן אותו לנבחרת. הוא היה אמור להיות הלהיט של גרמניה במונדיאל 94', אך נפצע במשחק האימון האחרון. כאשר החלים באורך פלא, שיתף אותו פוגטס כמחליף ל-30 דקות מול בוליביה, הביע את אכזבתו ולא השתמש בו יותר במשך כל הטורניר, בדרך להדחה מביכה ברבע הגמר. ביורו 96' נכלל באסלר בסגל, אך נפצע בתיקול עם כריסטיאן ציגה באימון והחמיץ את הזכיה, ולגביע העולם ב-1998 לא לקח אותו פוגטס, בצוותא עם מחמט שול, למרות דרישות האוהדים.
וכך, בסופו של דבר, רשומים על שמו של באסלר 20 משחקים בלבד במדי גרמניה, שהניבו שני שערים. זה לא מרשים בלשון המעטה, ואוהדים שלא ראו אותו בפעולה ממש לא מסוגלים להפנים את עוצמת התופעה, אבל בנימה אישית אפשר להגיד אף שחקן מעולם לא ריגש אותי יותר מבאסלר בגרסת ברמן. אין, לא היה ולא יהיה כמוהו.