בווידאו: מיטב ביצועיו של תומאס הנדרסון
הוא כלל לא חשב שיתפסו אותו. כנראה שזה היה שילוב של ביטחון עצמי שמעולם לא חסר לו, מעמד שיא, ומוח מעוות לגמרי מחומרים משני תודעה שגרמו לו להחליט שלאירוע הספורט הגדול של השנה - אולי אירוע התרבות הגדול של השנה - הוא לא רק יעלה מסומם, אלא גם ידאג לשמור על ההיי שלו במהלך המשחק. ביום הסופרבול של 1979, תומאס הנדרסון רוקן בקבוקון של ספריי אף ומילא אותו מחדש בתערובת של קוקאין ומים, ואז תחב אותו בכיס מכנסיו. זמן מה לפני שריקת הפתיחה הסניף קצת, ואז, ברבע השלישי, אל מול קרוב ל-80 אלף איש באצטדיון במיאמי ו-74 מיליון איש שצפו בנעשה בטלוויזיה, שחקן דאלאס פנה שוב אל הבקבוק הסודי שלו, והסניף עוד קצת. מעבר להתמכרות ההרסנית, בדיעבד קשה שלא לקבוע שהיתה גם אמירה במעשה ההוא: אני תומאס הנדרסון. אני מסוגל לעשות הכל, מסוגל לצפצף על החוקים על הבמה הגדולה מכולן, ולא להיתפס.
בקרב ההוא אכן ניצח: אף אחד לא שם לב, אף אחד לא תפס אותו, לא קרה שום דבר מלבד הפסד קבוצתו 35:31 לפיטסבורג. אבל במלחמה, לתומאס "הוליווד" הנדרסון לא היה שום סיכוי, וכדי להגיע למקום הרגוע והשמח בו הוא נמצא כעת, הוא היה צריך לרדת לתהום שוב, ושוב, ושוב.
הנדרסון הגיח לעולם מספר שבועות לאחר יום הולדתו ה-16 של אימו. אביו בן ה-17 הגיב ודאג שישלחו אותו מטעם הצבא לקוריאה, והקשר ביניהם יתחדש - לרגע - רק בחלוף שנים רבות. בהיעדר אב ביולוגי, תומאס הנדרסון מצא דמויות אב אחרות ברחובות הקשים של מזרח אוסטין, טקסס, כגון סוחרי סמים, שיכורים, גנבים וסרסורים. חברו הטוב ביותר נורה למוות, וזה לא כאילו כששב לארבעת הקירות שהיוו את ביתו הכל היה שקט. ממש לא. אימו ואביו החורג רבו ללא הפסקה, ופעם אחת, כשאביו החורג והשיכור היכה את אימו כל כך חזק, זו הגיבה בדרך היחידה שמצאה לנכון, וירתה בו. ב-1969, כשהיה בן 16, עבר להתגורר באוקלהומה סיטי עם סבתו, משום ש"נמאס לי לישון באותו חדר שינה עם אחי ואחיותי, שבעה אנשים בשני חדרים. נמאס לי ללכת לבית ספר מסריח משתן", כפי שאמר ל"טקסס מאנת'לי".
בנקודת הזמן הזו כבר החל להראות חלק מהכישרון הגדול שיעלה אותו לגדולה, אולם על אף שהיה שחקן תיכונים מעולה, אף מכללה גדולה לא הסכימה להציע לו מלגה. הנדרסון חשב על רעיון מבריק וניסח מכתב לוויצ'יטה סטייט, שאיבדה 14 שחקנים בהתרסקות מטוס ב-1970, מתוך הנחה ברורה שהם זקוקים לשחקנים - כל שחקנים - אך גם במקרה הזה נענה בשלילה. לבסוף מצא קולג' שיקבל אותו, לנגסטון, סיפק יכולת נהדרת, זכה לכינוי Wild Man, ונבחר במקום ה-18 של הסיבוב הראשון בדראפט ה-NFL של 1975 על ידי דאלאס. באותה נקודה הרגיש מספיק בטוח בעצמו כדי לצאת ולחפש את אביו הביולוגי, רק כדי לגלות סבא, סבתא ועשרה אחים ואחיות שמעולם לא הכיר. "הנה חידה עבורכם", אמר ל"טקסס מאנת'לי", "תומאס הנדרסון הוא הילד המבוגר ביותר מתוך חמישה-עשר, אך הוא ילד יחיד".
אחרי שנתיים שבהן ניסה להתאקלם בליגה הצליח להפוך לליינבקר הפותח של הקאובויס, ולכוכב - בזכות יכולתו על כר הדשא, ומעשיו מחוצה לו. הוא זכה לכינוי "הוליווד" על אופיו המוחצן, החיבה למסיבות ופה שהזכיר, לפרקים, את זה של מוחמד עלי, פה שגרם לו להעיד על עצמו כי יכול היה "לשכנע חתול לרדת ממשאית דגים" (העקיצה המפורסמת ביותר שלו היתה אל עבר הקוורטרבק הפופולרי ומעורר המחלוקת טרי ברדשאו, עליו אמר: "הוא לא יוכל לאיית CAT גם אם תתנו לו את ה-C וה-T"). התקשורת כמובן השתגעה עליו, אך בתוך המועדון לאנשים היו קשה עם הגישה של הנדרסון. בפרט, מערכת היחסים עם המאמן הקשוח (והלבן, כמובן) טום לנדרי, שאימן את הקאובויס מ-1960 עד 1988, ידעה הרבה יותר מורדות מעליות. "מעולם לא עלה בדעתי לפחד מלנדרי", אמר ל-ESPN. "סיפרתי לו בדיחות גסות. הלכתי אליו ואמרתי לו - מה קורה, טום? לא ידעתי את מקומי. הייתי עצמאי. אמיץ. הגבר השחור החדש. אתם חייבים להבין שלנדרי יצא מה-NFL של 1950, עם הגזענות, איפה שאנשים שחורים ידעו את מקומם. אני דיברתי איתו כמו גבר, במקום מתוך עמדה מפוחדת וכנועה". ובין אם הצטווה לגלח את הזקן שלו או לעשות כל דבר אחר, האינטינסקט היה זהה: לשים שתי רגליים איתנות על הקרקע, ולסרב.
בדיעבד יגיד הנדרסון ש"הוליווד" היה סוג של אלטר אגו שרדף אחר נשים וסמים וריגושים זולים ויקרים, אך באותה תקופה לא דובר על אגו ואלטר אגו. באותה תקופה לא דובר על כלום מלבד מה שהרגיש כמו חלום, ובעצם היה הרס עצמי. הנדרסון בילה עם מרווין גיי, הסניף קוקאין עם ידועני ארצות הברית ויצא עם אניטה פוינטר, מלהקת ה-R&B המצליחה האחיות פוינטר, אחת הנשים המפורסמות ביותר בארצות הברית דאז. יום אחד, לקחו הנדרסון ופוינטר לימוזינה לביתו של הידיד הקרוב ריצ'רד פריור, הקומיקאי המיתולוגי שריסק את עצמו באמצעות סמים. "המשרת שלו הסתובב עם צלחת מלאה בקוקאין", כתב הנדרסון בספרו, "Out Of Control". "מסך קולנוע הופיע בסלון. האורות עומעמו, ועל המסך הופיע ריצ'רד פריור עם זקפה. נערה אוריינטלית, לבנה ושחורה עשו מה שרצה... הם עשו דברים מאוד מוזרים. זה היה משוגע, ריצ'רד היה מטורף!"
אבל הנדרסון היה מטורף לא פחות, וככל שהפך מפורסם, מוצלח ועשיר יותר, כך התמכרותו לאבקה הלבנה ההיא התגברה והפכה הרסנית מתמיד. יכולתו במגרש היתה עילאית - הוא היה אחד הליינבקרים הטובים בליגה, כוכב של ממש - אך מחוצה לו המצב הפך סבוך. "לא ידעתי איך לחיות", כתב בספרו. "יצא לי שם לא פחות גדול בגלל הסמים וסצנת הסקס בדאלאס. התמכרתי למסלול המהיר ולא זזתי ממנו. ידעתי שאין דבר שאני יכול לעשות בנוגע לשימוש בקוקאין. הייתי מכור, ולא יכולתי לחיות בלי זה... בואו נגיד שהפכתי פרנואיד לגמרי כשעישנתי קראק. הייתי מכור לקראק עוד לפני שכבש את המדינה. זה הפך מוזר, בלשון המעטה. הפרנויה הפכה אמיתית, ולא ידעתי להבדיל אם משהו היה אמיתי או דמיוני". ב"לוס אנג'לס טיימס" נכתב על התקופה ההיא: "הוא היה לוקח כדורים, מעשן ג'וינטים בשרשרת ועושה קוקאין עם חברים לקבוצה. הוא שתה חמישה ג'ין וטוניק לארוחת צהריים, 20-25 משקאות כפולים בהאפי-האוור, ושתה ושתה עד הסגירה. כשאשפז עצמו במוסד גמילה, עישן על מדרגות המרפאה לפני שנכנס, ואז הבריח קוקאין לחדרו... הוא היכה את אשתו וסטר לאימו. הוא עשה אורגיות עם אתלטים ובדרנים ועבר נשים כמו ממחטות. הוא היכה את חברו לקבוצה מייק סטנסרוד, רב עם חברו לקבוצה לשעבר רנדי ווייט, ואיים בסכין על גרונו של חברו לקבוצה רוברט ברזיל במהלך ויכוח על מטוס".
בדרך כלל, התנהגות שכזו לא פעם מצביעה על בעיות אחרות. בפני CBSSPORT העלה הנדרסון לא מזמן את האפשרות שבתוך כל הסערה ההיא היתה מעורבת גם מחלת נפש כזו או אחרת שנגעה בהכל: "היו דברים שלא רציתי להרגיש. רציתי לחיות במקום אחר. זה לא שינה אם עישנתי ג'וינט, לקחתי שוט של וויסקי או עשיתי שורה של קוקאין - פשוט לא רציתי להיות תומאס "הרגיל" הנדרסון". הבעיה היתה שהשם שייצר לעצמו הקשה עליו לקבל סימפתיה או, לטענתו, יחס הוגן ממאמניו. פעמים רבות עלה לשחק פצוע, וגם כשחלה בדלקת הכבד, חשבו שהוא משקר. אבל היה שם עוד משהו - ההבנה שאם כן יגיד שכואב לו ויישב בצד, מישהו אחר יסתער על התפקיד שלו. אז הנדרסון המשיך לשחק גם כשחלה וכאב, וניסה להרגיע את הכאבים עם חומרים משני תודעה, ומהמעגל הזה לא היתה שום דרך לצאת.
מבחינת ראשי הקאובויס דווקא היתה דרך פשוטה מאוד לצאת מהסיפור הזה, ולקראת סיום עונת 1979, בישר המאמן לנדרי לתומאס הנדרסון שהוא מתכוון לשחרר אותו. העובדה שהיה אחד השחקנים הטובים בליגה, שסייע לדאלאס להגיע לשלושה סופרבולים, לא אמרה דבר. "הוליווד", עדיין מלא באגו, אמר שהוא לא יכול לשחרר אותו, שיפרוש לפני שיסכים שישחררו אותו. גם בנקודה ההיא, נקודה שתביא איתה את נקודות השפל הגדולות של חייו, לא היה צלול או מסובך או בוגר מספיק כדי לעצור לרגע את הסחרחורת הבלתי נגמרת הזו ולבקש עזרה. אי אפשר לדעת כיצד היו חייו נראים אם רק היה מתנצל, אומר שיש לו בעיה, בעיות, שהוא מוכן לעשות הכל כדי לפתור אותן. אי אפשר לדעת מה היה קורה אילו היה יוצא מעצמו רגע, מבקש עזרה להשתקם לפני שייאלץ ליפול לתהום. ובכל זאת, כשנשאל על ידי התקשורת האם הוא חושש מהימים הצפויים, השיב כמו שרק תומאס הנדרסון יכול היה להשיב: "אני גבוה, מוכשר, יפה באיזור הירכיים, עם פרצוף חמוד, וכולם קוראים לי הוליווד. איך אני יכול להפסיד?"
ככה: הנדרסון הושם ברשימת הפצועים עד תום העונה, ואז נשלח בטרייד לסן פרנסיסקו. "נשברתי לאלף חתיכות", אמר ל"מייסטייטסמן", "איבדתי את העבודה שלי, הזהות שלי, החברים שלי לקבוצה. זה זעזע אותי". אבל גם הזעזוע הזה לא גרם לו לשבור את שגרת חייו ההרסנית. בפעם הראשונה שפגש את מאמנו החדש בסן פרנסיסקו, ביל וולש, היה מסטול ושיכור, ולאחר שפספס 25 אימונים וסירב ללמוד את שיטת ההגנה החדשה שוחרר, ומצא בית חדש ביוסטון. באוילרס שיחק שישה משחקים בלבד לפני שנפצע ושוחרר. בערך באותה תקופה הודה שהוא מכור לסמים וקיבל עזרה מהליגה, ועצם ההודאה סייעה לו לקבל חוזה חדש, נוסף, אחרון, ממיאמי, ביוני 1981. אלא שבתקופה ההיא גם המזל כבר זנח אותו באופן סופי, ובמשחק טרום העונה האחרון תומאס הנדרסון שבר חוליה בעמוד השדרה, וכשהוא בסך הכל בן 28, נאלץ להודיע על פרישה מהענף שהפך אותו למי שהוא - לטוב, ולרע. "כנראה שהייתי הליינבקר הטוב אי פעם", אמר ל"שיקגו טריביון", "אבל לא ידעתי איך לחיות".
הכל התרסק בגיל 30. "במוחי מלא הקוקאין והשחצנות, הרגשתי שאני לא יכול לטעות... הייתי מעל החוק", כתב במכתב התנצלות שניסח ב-1997 ל"דאלאס מורנינג ניוז". לאחר שהצליח לחמוק ממעצר על אחזקה של קוקאין, עבר לקליפורניה וחלם להפוך לשחקן קולנוע. אלא שב-2 בנובמבר, 1983, נעצר "הוליווד" כשנתפס בחדר אחד עם שתי נערות - אחת מהן בכיסא גלגלים - והמון, המון קוקאין. הוא הואשם שאיים עליהן באקדח וניסה לתקוף אחת מהן מינית, טען שבסך הכל נתן להן סמים בתמורה לטובות מיניות, ונזרק לכלא ל-28 חודשים, לא לפני שהציע לאחת הנערות 10,000 דולר כדי לבטל את התלונה. ומה שלא עשו כמעט עשר שנים באור הזרקורים, עשו שנתיים וארבעה חודשים במקומות החשוכים ביותר שהכיר. תומאס הנדרסון הבין שהדרך היחידה לצאת מהברוך אליו נכנס היא להיגמל מאלכוהול וסמים. לטענתו, ביום בו נכנס לכלא מת "הוליווד", ורק תומאס הנדרסון נותר.
14 שנים לאחר מכן, כאמור, פרסם מכתב התנצלות ובפעם הראשונה מאז המאורע המצער - ובכן, הביע חרטה על מעשיו: "זה עדיין מביש ומכאיב אותי לדבר על זה. הלילה ההוא לא מגדיר אותי. אין דרך לקבל את המוניטין שלי בחזרה. לעזאזל, אני אפילו לא רוצה את המוניטין שלי בחזרה. הטרגדיה הזו ביישה אותי, את ילדי, משפחתי, חברי, אוהדים ואת דאלאס. ניסיתי להסביר את זה לבת המתבגרת שלי. רציתי להתאבד הרבה, הרבה פעמים. בדרך מוזרה, כל הצרות שלי היו שוות את זה. אחרת, איך הייתי הופך למי שאני היום? אני לוקח אחריות מלאה ושילמתי על מעשי. אני יודע שחלק מכם הרגישו רע עבורי. אחרים היו כעוסים ונגעלים, ובצדק... אני מקווה שתסלחו לי, אפילו אם לא תאהבו אותי יותר".
אבל הנדרסון לא רק כתב, הוא גם עשה: כוכב ה-NFL לשעבר שב להתגורר ברחובות ילדותו, בצד המזרחי של אוסטין, וניסה לשקם את ההריסות - בין אם המטפוריות שלו, או הפרקטיות, ברחובות. בשלהי 1997 ניסה לגייס כסף לבנות אצטדיון אתלטיקה חדש, ופצח בשביתת רעב של שבוע. הוא הקים אוהל ברחוב לצד חברי כנופיה, סרסורים ומכורים לסמים, התקיים על מים, סירופ מייפל ומיץ לימון, והפך לאייטם תקשורתי. שביתת הרעב הוכתרה כהצלחה, ועוד איך הוכתרה כהצלחה, ותוך שבוע, תומאס הנדרסון הצליח לגייס 180 אלף דולר. אצטדיון האתלטיקה הוקם. "הרגשתי כמו ישו", אמר ל-ESPN. "היום האחרון, הלילה ההוא, מעולם לא רציתי דברים כמו אז. רציתי מקלחת, רציתי מקלט, רציתי בגדים, רציתי דאורדורנט, רציתי אישה. זה היה הלילה הקשה בחיי. זה היה גרוע יותר מההתמכרות שלי לקראק".
בערך באותה תקופה החל הנדרסון למלא לוטו, ולא סתם למלא לוטו - הוא היה מוציא בין 200 ל-500 דולר בשבוע על הטפסים שהיה משוכנע שישנו את חייו, ובכל פעם שיבץ לפחות בטופס אחד את הצירוף הבא: 17-21-27-10-31-35 (תוצאות שלושת משחקי הסופרבול בהם לקח חלק). ואז, בשלהי שנת 2000 נסע לבית המרקחת כדי לקנות סירופ שיעול ואנטיביוטיקה, ובדרך החוצה רכש טפסים בשווי 100 דולר. למחרת, במהלך משחק גולף, גרושתו התקשרה אליו כדי לבשר שמישהו מבית המרקחת הסמוך אליהם זכה ב-28 מיליון דולר. הנדרסון מיהר הביתה כדי לפשפש בשלל הטפסים שלו ומצא שיש לו, יש לו את זה עם הצירוף הגורלי 5-8-17-35-38-41. הסיכויים לזכות בלוטו של טקסס הם משהו כמו 16 מיליון לאחד, אך תומאס הנדרסון, ששרד כנגד כל הסיכויים פעם אחר פעם, לא היה מופתע: לתקשורת האמריקאית סיפר שקשה לו להסביר מדוע, אבל היה משוכנע שהיום הזה יגיע.
אחרי מיסים שונים הועברו לחשבון הבנק שלו 10.4 מיליון דולר, ובאופן מפתיע למדי, לא שינו כלל את שגרת חייו: הנדרסון המשיך להוות דמות פילנתרופית חשובה בקהילה, אב לשתי בנות וסב לחמישה נכדים, המשיך להרצות בפני אנשים ולספר את סיפור ההינצלות הנדיר שלו, המשיך להטיף נגד שימוש בסמים. הקנייה הגדולה ביותר שלו היתה מרצדס סדאן שנת 1996, שרכש מחבר. "זה המודל שתמיד רציתי", אמר ל-ESPN. כן, זה היה תומאס הנדרסון החדש. האיש שחגג כל כך הרבה בשנות השמונים לפתע קיבל עשרה מיליון דולר, ולא חש צורך לחגוג. לא ככה. לא. במקום קוקאין ושמפניה, וויסקי וקראק, כוכב ה-NFL לשעבר צעד למכולת הסמוכה והתפנק על כמה ביצים, דונאטס וכוס חלב.
לא הוליווד, אבל בכלל לא רע.
