עונש משולש לכדורגל: הטעויות של שינויי חוקת הכדורגל

פיפ"א ואופ"א סיגלו לעצמן הרגלים משונים מאוד לאחרונה בעיתוי הפרסומים החשובים. בדצמבר נערכה משום מה הגרלת שלב הבתים של יורו 2016 בשבת, במקביל למחזורי המשחקים בליגות ברחבי אירופה. מדוע אי אפשר היה לקיים אותה ביום שני בצהריים? אתמול, בתזמון ביזארי נוסף, פירסמה פיפ"א את מסקנות ועדת הכדורגל הבינלאומית בנוגע לשינויים בחוקה כאשר כולם היו עסוקים בדרבי הלונדוני ובמשחק העונה בבונדסליגה. החדשות המסעירות שישפיעו על עתיד המשחק עברו, אם כך, מתחת לרדאר, אבל הן מספקות את הכותרות החשובות ביותר של השנה עד כה. והכותרות האלה, יש לומר, עגומות במיוחד.

נתחיל מהשינוי שנועד לטפל במה שמכונה "עונש משולש" כאשר שחקן מונע הבקעת שער ודאי באמצעות ביצוע עבירה ברחבה. הסבר פשוט למי שלא מכיר את החוקה: החל מ-1991 חויבו השופטים לשלוף כרטיס אדום לשחקן שמנע שער ודאי. במידה והעבירה בוצעה ברחבה, נענשה הקבוצה, כמובן, גם בפנדל לחובתה. ומכאן הגיעה הביקורת הפופוליסטית – כיצד ייתכן שעל עבירה אחת נענש השחקן גם בהרחקה, גם בפנדל וגם בהשעיה מהמשחק הבא? נשמעה טענה כי שלושה עונשים על פשע אחד זה מוגזם, על אף שאין לה כל קשר למציאות.

מדוע היא לא רלוונטית? כי ההשעיה כלל לא מהווה חלק מהחוקה, ואין לה כל השפעה על המשחק בו בוצעה העבירה. השעיות נקבעות על סמך תקנון של תחרות זו או אחרת, וברור כשמש שהגיוני וקל הרבה יותר לשנות את התקנון ולא את החוקה. במצב הנוכחי, כרטיס אדום באמת גורר השעיה אוטומטית ברובן המוחלט של התחרויות. פירוש הדבר הוא כי כל הרחקה היא "עונש כפול" בהגדרה. כאן נעוצה הבעיה, ולא ב"עונש המשולש" הדמיוני.

את העונש הכפול הזה באמת צריך לשנות, כי כרטיס אדום לא בהכרח צריך לגרור השעיה. ועדת המשמעת צריכה לדון בכל מקרה לגופו ולקבל החלטה מושכלת. למשל, האם שחקן שמבקיע שער ניצחון דרמטי בחצי גמר המונדיאל, מוריד את החולצה בהתרגשות וסופג כרטיס צהוב שני צריך להחמיץ את הגמר? התקנון קובע שכן, אבל ההיגיון הבריא אומר שלא. לוועדת המשמעת של פיפ"א צריך להינתן חופש פעולה מלא בסוגיות אלה, כי אין כל צדק במתן עונשים זהים על עבירות שונות במהותן. תשנו את התקנון, תאפשרו לבטל השעיות, ואז "העונש המשולש" ייעלם כלא היה, ללא פגיעה בחוקה.

לעומת זאת, ביטול הכרטיס האדום בגין מניעת שער ודאי ברחבה מהווה אבסורד מוחלט. לאחר השינוי המטופש, עבירה שמבוצעת מחוץ לרחבה ומונעת שער ודאי עדיין מחייבת את השופט לשלוף כרטיס אדום, בעוד עבירה בתוך הרחבה דווקא מקבלת יחס סלחני. איזו סיבה תהיה לא להכשיל את היריב ברחבה כשהוא עומד לגלגל את הכדור אל הרשת? במקרה הגרוע מבחינת ההגנה, הפנדל יתורגם לשער, ודבר לא ישתנה. במקרה הטוב מבחינתה, הפנדל יוחמץ, בעוד העבריין יישאר על המגרש, והקבוצה התוקפת תקופח קשות. למעשה, בתחילת המשחק יהיה אפילו הגיון מבחינת הצד המכשיל לבצע את העבירה בתוך הרחבה כדי שהסיכון יהיה קטן יותר. היש דבר אבסורדי יותר?

יש לזכור כי בעוד הצד המכשיל ספג לטענת הפופוליסטים "עונש משולש", הרי שהצד המוכשל נהנה עד כה רק מ"רווח כפול" – הרחקה ופנדל. השינוי מצמצם את הרווח לפנדל בלבד. אם הבועט לא עומד בלחץ, לא נותר מהרווח דבר, והשער הוודאי נגנב. זהו חוסר צדק, והשינוי של פיפ"א מעודד ביצוע עבירות בתוך הרחבה.

אז נכון, פיפ"א ניסתה להגביל את השינוי לעבירות לא מכוונות בלבד. הנה לכם הניסוח המלא של הסעיף המתוקן: "כרטיס אדום יישלף לשחקן שמונע שער ודאי ברחבה אם הוא אוחז בחולצה, מושך או דוחף שחקן יריב, או לא מנסה לשחק בכדור, או אין לו סיכוי להגיע לכדור, או השחקן מבצע עבירה גסה שמחייבת בלאו הכי כרטיס אדום". איזה יופי! משימתם של השופטים קשה מאוד גם כך, וכעת הם יצטרכו להחליט אם היתה או לא היתה לשחקן כוונה לשחק בכדור. במקרים רבים מאוד זה נתון לפרשנות, וגם אלפי הילוכים חוזרים לא יועילו. קל יותר, הגיוני יותר ונכון יותר לא להיכנס לסוגיה העדינה הזו, כי השער הוודאי נמנע באמצעות עבירה בכל מקרה. מתן שיקול לדעת לשופט בסיטואציה זו מעמיס עליו אתגר כמעט בלתי אפשרי.

ואם אתם חושבים שהוועדה של פיפ"א עשתה עבודה מקיפה, תקראו את הסעיף המתוקן שוב. בחוקה החדשה חסרה התייחסות קריטית לאחת העבירות הנפוצות ביותר שמונעות שער ודאי – נגיעת יד שעוצרת את הכדור בדרכו אל השער. זוכרים את לואיס סוארס ברבע הגמר מול גאנה במונדיאל 2010? ובכן, לפי התיקון המוצע, המקרה הזה לא נכלל בעבירות שמחייבות שליפת כרטיס אדום. ואם זה המצב, הרי ששחקנים שיעצרו את הכדור בידם על קו השער יישארו על המגרש. תודה רבה לפיפ"א גם על זה, אם כי עדיין יש תקווה כי הפספוס הזה יתוקן בהמשך. בינתיים הוא מצביע על חוסר מקצועיות בקנה מידה קיצוני.

באופן כללי, מדהימה הנכונות להגן על העבריין שנענש לכאורה יותר מדי, תוך התעלמות מוחלטת מהקורבן. זה מאפיין, אגב, גם מערכות משפט פלילי ואזרחי במדינות רבות, ללא קשר לכדורגל או ספורט. כדאי לזכור – הדרך הטובה והיעילה ביותר להימנע מענישה היא לא לבצע עבירות. משחק הוגן יבטיח שלא תורחק ולא תושעה. זה כל הסיפור, וזה המסר שפיפ"א חייבת להעביר. במקום זאת, היא עשתה את ההיפך המוחלט.

שינוי מהותי ומהפכני הרבה יותר הוא הנכונות לבחון שימוש בשופטי וידאו על מנת להכריע בסוגיות כיבוש שערים, פנדלים וכרטיסים אדומים (וגם טעויות בזיהוי). כאן יכולות הדעות להיות חלוקות, כי ברור לחלוטין שבמקרים לא מעטים יסייעו המצלמות במניעת טעויות שיפוט. אסור להתעלם מהשיקול הזה, ובכל זאת אין מנוס מלקבוע כי הנזק עלול להיות גדול הרבה יותר מהתועלת, ממספר סיבות.

ראשית, התכונה החשובה ביותר של כל שופט היא הסמכותיות. הוא צריך לדעת לשלוט בשחקנים, והשחקנים צריכים לכבד אותו ואת פסיקותיו. ככל שעובר הזמן, הדבר נעשה מאתגר יותר עבור השופטים, ויש מאמנים רבים – ובראשם פפ גווארדיולה – שמנחים את השחקנים להתווכח עם שופט על כל שריקה ושריקה. הידיעה כי ניתן לערער אצל סמכות נוספת על החלטות קריטיות של השופט תפגע בהכרח בסמכותיות זו. סעיף "פנדלים" מכיל בתוכו לא רק עבירות שנשרקו אלא גם אלה שלא נשרקו, ואנחנו צפויים למבול של דרישות להיוועץ בווידאו. סירובו של שופט להיענות לדרישה זו עלול להפוך כל טעות לבלתי נסלחת בעיני השחקנים, המאמנים והאוהדים, ולכן שופטים יאבדו ביטחון עצמי ויתחילו להשתמש במצלמות גם כאשר אין להם ספק כלל. ואין דבר גרוע יותר משופט ללא ביטחון עצמי.

שנית, מצלמות לא תמיד עוזרות לקבל החלטה. לעתים תכופות, לא קל להגיע לקונצנזוס גם אחרי צפיה בהילוכים חוזרים. כפי שסיפר אברהם קליין, גדול שופטי ישראל בכל הזמנים, בשיחה עם עוזי דן לעיתון הארץ בשבוע שעבר: "ישבו 30 שופטים מונדיאלים ובחנו אירוע ברחבה. מחציתם חשבו שהגיע פנדל, מחציתם סברו שלא". תדירות מקרים אלה גבוהה הרבה יותר ממה שנדמה. במקרה של חילוקי דעות בין שופט ראשי לשופט הווידאו, ייווצר מלכוד בעייתי.

שלישית, מצלמות לא רואות הכל. לעתים זווית הראיה של השופט טובה יותר מכל מצלמה, וזכור במיוחד המקרה במונדיאל 1998, כאשר השופט האמריקאי אספנדיאר בהרמאסט שרק לפנדל לזכות נורבגיה מול ברזיל על תפיסה שאף מצלמה לא קלטה. הוא הושפל בתקשורת במשך יומיים, עד שצץ לפתע צלם שבדי שישב מאחורי השער ותפס בבירור את העבירה. לו היו משתמשים בעוזרי הווידאו, ההחלטה הנכונה היתה מבוטלת.

לבסוף, לא ברור כיצד העסק יעבוד מבחינה טכנית אם השופט מחליט לשנות את ההחלטה המקורית. נניח שהשופט שרק לפנדל ועצר את ההתקפה, אך השתכנע כי שגה אחרי צפיה בהילוך חוזר. כיצד לעזאזל הוא אמור לחדש את המשחק? כאשר נשמעה השריקה, עדיין היתה סכנה ליד השער, וכעת אי אפשר להחזיר את המצב לקדמותו. לפיכך, הקבוצה התוקפת דווקא נפגעה קשות מהטעות. הפתרון היחיד הוא לתת לכל מהלך להגיע לסיומו הטבעי, ורק אז לשרוק, אבל גם הוא לא הגיוני, כי הרי המהלך הזה עשוי להימשך עוד זמן רב, במיוחד אם הקבוצה המתגוננת יוצאת למתפרצת. תארו לעצמכם שהמתפרצת הזו מובילה לשער, אבל אז השופט מבטל אותו, שורק לפנדל במהלך המקורי, והולך לבדוק עם שופט הווידאו אם צדק. אפשר להמציא המון תסריטים לפארסות מסוג זה שיגרמו לביזוי המשחק.

ועוד לא דיברנו על עצירות המשחק הרבות, על תוספת זמן של 10 או 15 דקות בכל מחצית, על קטיעת רצף המשחק הטבעית שתהפוך את הכדורגל למשהו שדומה יותר לכדורסל או לבייסבול. שימוש במצלמות הטלוויזיה טוב בספורט האמריקאי ולא טוב לכדורגל. את העובדה הזו אי אפשר לשנות. גם אם במצב הנוכחי יש לא מעט טעויות שיפוט, הוא עדיף על פני ההצעה החדשה של פיפ"א.