בווידאו: פישר חצוף שמשווה להוד רוממותו, מייקל ג'ורדן
דמיינו אדם שמבוגר יותר מג'יג'י בופון. הייתכן? האם זה אפשרי? יותר מבוגר מבופון? הרי בופון הוא האיש הזקן בעולם, אין ותיק ממנו. דמיינו אדם שמסתכל על יוסי בניון, ועדיין חושב שהוא בחור צעיר. הרי בניון חמש שנים מתחתיו, הוא בשכבה של אחות של החבר הכי טוב שלו, זאת שהייתה מנג'סת להם בילדות, כשהוא היה בכיתה ז' היא הייתה בכיתה ב', יכול להיות שהם בני 35 עכשיו כל החבר'ה האלה? דמיינו אדם שפתאום מוצא את עצמו קורא בעניין כתבה על טריאתלון כי הוא מזדהה עם ההליך הנפשי של המשתתפים, ואפילו את הצורך במכנסי טייץ. או אחד שמבין לחלוטין את הקסם של הגולף וכבר מרגיש בשל להעביר יום שלם עם חברים במדשאות קיסריה, זה נראה לו ממש נחמד. או סתם מישהו שרואה את כל המאמנים וזוכר אותם ככדורגלנים ולא מאמין שהפרחחים האלה מחנכים עכשיו את הדור הצעיר. זהו אוהד הספורט המבוגר, שמדי יום, בכל משחק, רואה את חייו חולפים לנגד עיניו.
מוטי איוניר, למשל, מוטי איוניר. הרי הוא זוכר אותו בשנות השמונים בבלומפילד כשחקן צעיר. הוא היה בשער 11 כשאיוניר, עם מכנסיים קצרצרים, הפציץ מ-40 מטר לחיבורים מול מכבי חיפה. הוא בכה בבית ודרש מאמא שלו שאחיו הגדול ייקח אותו איתו למשחק, הוא אחר כך ראה אוהדים בוכים מהתרגשות ביציע, בסוף הוא בכה כשמכבי תל אביב הפסידה 3:2 והתחרט שבכלל הלך. ועכשיו איוניר כבר הפרשן. האיש שמסביר, שמלמד, המבוגר האחראי, איך עברו הימים. על בוני הוא לא מתפלא, הרי בוני היה מאז ומתמיד קצת דאווינר, הרבה פוזה, מביים זינוקים בשביל המצלמה, זה לא מפתיע מה שנהיה ממנו. אבל איוניר, שמבקר שחקנים, דורש מהם בגרות, אומר להם להיזהר, לשמור על קור רוח, זה איוניר? הוא הרי זוכר אותו ככסחן, חמום מוח, עם דם חם, תמיד עצבני, מישהו שלא מצליח להשתלט על עצמו. ואז המצלמה מתמקדת בפרשן, וכל מה שעובר לו בראש זה איזה חתיך המוטי הזה, איזה טוב הוא מתלבש, איזה יופי הוא שמר על עצמו, הגיע הזמן שגם אני אעבור לחולצות מכופתרות שחורות, כמו גבר אמיתי ומכובד, די כבר, תתבגר, אתה לא ילד.
לסטפן קרי, האוהד המבוגר הזה, לא קל לו לפרגן. מרגיזות אותו ההשוואות למייקל. הוא באמת מתרגז. מי זה הפישר הזה שמשווים אותו להוד רוממותו, איך נראה היה מייקל היום עם כל הטוויטים והוויינים והגיפים, עם התקשורת המתלהמת שממהרת להכתיר, עם התלהבות רק לשם ההתלהבות, לא לא, הוא לא יהיה כמו מייקל. ומסי בחיים לא יהיה כמו מראדונה. ואף אליפות לא תשתווה לזאת של 1991/92. ושום מונדיאל לא מתקרב לזה של ספרד 82. ו-"Hand in hand" הוא שיר האולימפיאדה הטוב בכל הזמנים. והאמת היא שגם ג'ורדן בזמנו נראה היה קצת יהיר ומתלהב וחוצפה הייתה להשוות אותו למג'יק. והאמת שגם בזמנו הוא אהד קצת את יוטה ופיניקס כי נמאס מהמייקל הזה. והלוואי, אלוהים ישמור, הלוואי שלא יעבור לו יותר בראש המשפט "עוד לא קרע זוג נעליים", זה מביך.
ופתאום, האוהד המבוגר הזה, מפרגן לבאר שבע. פעם הוא היה מתעב את היריבות של מכבי תל אביב, עכשיו הוא מתון, אוי ואבוי. ויש רגעים שבהם הכל נכנס לפרספקטיבה, והוא חושב קדימה, לטווח הארוך, ומבין שאולי זה טוב להפסיד את האליפות, איזה שטויות. וככל שהשנים עוברות, ההזדהות שלו עם הלוזרים רק גוברת, והוא מחבב יותר ויותר את ארסן ונגר, הלוואי וייקח אליפות ויסתום לחארות האלה את הפה, מי הם בכלל, מה הם עשו בחיים. וככל שהשנים עוברות, הוא קולט שאבי רצון צדק בכל מה שאמר על הליגה האיטלקית. הוא לא מבין למה פרשני הכדורסל מדברים באנגלית, ולמה אין עורך לשוני שגוער בהם. הוא מצפה ליותר כבוד והערכה לספורטאים האולימפיים, לפחות השנה, רק לכמה חודשים, לפני שבאגוסט יהפכו אותו לגיבורים או נבלים. ובכלל, המילה "פישר" עוברת לו בראש קצת יותר מדי. גוברת בו התחושה שכבר אין כבוד, רק חוצפה. הוא מתייחס בביטול לכל דיווח בתקשורת, יש ידיעות שממש גורמות לו לפרץ צחוק. אבל לפעמים הוא מפויס, מפויס מדי, כבר לא כועס מספיק, קצת נבול.
הנושא שבו השחיקה הכי מורגשת הוא נבחרת ישראל. שם עייפות החומר היא קריטית. שנים של כישלונות עשו את שלהן. כבר אין אנרגיות, אין יכולת להתרגז. גם כשהוא קולט שגיא לוזון עומד להתמנות למאמן, זה כבר לא מזיז לו. אוחנה? שיהיה, וואטאבר. כל כך המאיסו אותה, כל כך ביזו אותה, כל כך בעטו בה, שכבר אין כלפיה רחמים. זה אפילו לא ייאוש, רק אדישות. לא דיכאון, רק אפאטיות. מה זה משנה מי מאמן. יאללה, שייתנו ללוזון, שייתנו לאוחנה, אולי הוא הם עוד יעשו עבודה טובה. אין מבט מלמעלה, אין התייחסות בוגרת, עשו בה כרצונכם. אנחנו הולכים לישון.