בווידאו: דראז'ן פטרוביץ' מנסה לנקום בזאדאר ובבאביץ'
רק לעתים נדירות נזכרים בו. וגם אז, הניסיונות להגיע אליו תמיד מעלים חרס. השבוע היה אחד כזה. שחקן בן 16 ממחלקת הנוער של זאדאר קלע 103 נקודות במשחק בודד, והזיכרון נדד אוטומטית 30 שנה אחורה, לפעם ההיא שזדנקו באביץ', נער פוסטר בזאדאר הגדולה, עשה את מה שעד היום גורם לאנשים בקרואטיה לשפשף את העיניים קלע 144 נקודות, כן, 144, במשחק אחד.
אבל גם עבודה עיתונאית מאומצת לא הספיקה כדי לאתרו אחרי כל השנים האלה. "ניסו להשיג אותו בכל דרך אפשרית, אבל גם מי ששיחק איתו בזאדאר בזמנו איבד את הקשר עמו. הפעם האחרונה ששמעו ממנו הייתה לפני כמה שנים, כשהתברר שהוא עזב את קרואטיה ובנה חיים חדשים בשוויץ. אז לא, אנחנו לא יודעים איפה הוא. למען האמת, אנחנו אפילו לא יודעים אם הוא חי", מספר העיתונאי מריאן צ'רנוגאי, שנחשב להיסטוריון הבלתי רשמי של הכדורסל הקרואטי.
זה לא שקרואטיה לא יודעת לכבד את גיבוריה. ההפך הוא הנכון. רק שבאביץ', למרבה ההפתעה, מעולם לא היה ולעולם לא יהיה אושיית כדורסל. למרות השיא המדהים, שעד היום משמר את מעמדו כשיא הנקודות בכל מפעלי פיב"א לדורותיו, באביץ' היה ונשאר דמות אפרורית ונשכחת, כדורסלן זניח, אפילו נקודה שחורה בהיסטוריה. אם יילך כיום ברחובות זאגרב, אפילו עכברי כדורסל לא יזהו אותו.
כך ייעשה לאיש שהעז להרגיז את המלך, דראז'ן פטרוביץ'.
10 באוקטובר 1985. זהו תור הזהב של הכדורסל הקרואטי, וההערצה לפטרוביץ' כבר חוצה גבולות. חמישה ימים לפני כן, מוצארט של הכדורסל להט עם 112 נקודות לא פחות ולא יותר מול נערי לובליאנה, ילדים בני 16-17 שהפכו בעל כורחם לניצבים בהצגה הפרטית של פטרוביץ'. המשחק ההוא הכניס את פטרוביץ' לספרי ההיסטוריה, אבל גם גרר לא מעט ביקורות בשל העובדה שבוצעה במהלכו התעללות בחסרי ישע.
אבל זה גם החלק שבו מצטרפת לסיפור הצלע המרכזית השנייה שלו, ולאדה ג'ורוביץ' האיש שאימן את פטרוביץ' בשיבניק, שטיפח אותו וקידם אותו, שהפך לידיד קרוב של משפחתו עד שבגד בו כמאמן היריבה המושבעת של ציבונה, והפך לאחד מאויביו הגדולים.
ג'ורוביץ' היה איש עקרונות. מהרגע שראה את פטרוביץ' קובע את השיא המפוקפק ההוא, עלתה במוחו מזימה מוטרפת לאפשר לאחד משחקניו בקבוצתו הנוכחית, זאדאר, לשבור את השיא מחדש וללמד את פטרוביץ' לקח לתמיד. לא עברו חמישה ימים, וכבר הגיעה ההזדמנות המושלמת. זאדאר התהדרה אז בסוללת כוכבים מרשימה וב"אחד הסגלים הכי כישרוניים אי פעם בכדורסל היוגוסלבי", לטענת העיתונאי מריאן צ'רנוגאי. היו שם סטויקו וראנקוביץ' ואריאן קומאזץ הצעירים, היו שמות כמו פטאר פופוביץ' (אביו של מרקו פופוביץ', שמשחק עד היום) ודרקו פאחליץ', שנחשבו לגארדים מהמשובחים בבלקן בזמנו.
כשאפואל ניקוסיה הגיעה למפגש כפול במסגרת גביע קוראץ', היה ברור שזה לא כוחות. בטח כשנקבע מראש ששני המשחקים ייערכו בזאגרב. המשחק הראשון היה חד צדדי באופן קיצוני והסתיים ב-41:120 לטובת זאדאר. התוצאה הזו אפשרה לג'ורוביץ' להוציא לפועל את התוכנית הזדונית, שכל מטרתה הייתה להכניס לפרופורציות את השיא השנוי במחלוקת של פטרוביץ'. "כולם היללו את דראז'ן. בתקשורת שיבחו אותו, בציבונה הכתירו אותו למלך, אבל כולם שכחו שהשיא הזה מקולקל. שהוא לא ראוי. אז החלטנו לנשל אותו מהתואר", נזכר ג'ורוביץ' שנים אחר כך, בראיון לתחנת רדיו קרואטית.
אבל בדרך לנישולו של פטרוביץ' מהתואר עמד מכשול בלתי צפוי: כמעט כל שחקני זאדאר, שחלקם שמרו על קשרי ידידות עם כוכב ציבונה, לא היו מוכנים לעסקה. פטאר פופוביץ', הקלע המוביל, טען ש"זה חוסר כבוד כלפי היריבה", וסירב לקחת חלק בקרקס. אחריו הלכו גם יתר כוכבי זאדאר. בשלב כלשהו, כך מספרים, ג'ורוביץ' חשש מסבוטאז' ואפילו שקל לעלות למשחק עם הנוער. רק שעה לפני תחילת המשחק, אחרי מרתון שיחות אישיות בחדר ההלבשה, כוכבי זאדאר הסכימו לקחת חלק במאמץ הקבוצתי ובלבד שיהיו שחקני משנה בלבד. הפור נפל על האיש היחיד שהיה מוכן להגשים לג'ורוביץ' את הפנטזיה, זדנקו באביץ'. עכשיו כל מה שהיה צריך זה לגרום לו לקלוע במשחק אחד מה שלא קלע כל הקריירה.
באביץ' היה אז בן 25. פורוורד בגובה 1.97 עם קליעה לא רעה, שבאה לידי ביטוי בעיקר באימונים. כשזאדאר עברה לשחק על רטוב, באביץ' קיבל מקום טוב לצפות בכל זה מהספסל. אנדריי זלינבבא של זאדאר, אם תרצו. "הוא היה השחקן ה-11 או ב-12 ברוטציה שלנו, ואז לא היו רוטציות ארוכות. הייתי מעלה אותו לכמה דקות כשהמשחק גמור, או לדקות בודדות בהן הכוכבים היו זקוקים למנוחה", נזכר המאמן ג'ורוביץ'.
לימים ג'ורוביץ' הודה שלא האמין שבאביץ' יעמוד במשימה וידביק את הקצב של דראז'ן הגדול. גם אוהדי זאדאר הצביעו ברגליים, ולמרות שהכוונה לשבור את השיא פורסמה בכלי התקשורת שבימים שלפני משחק הגומלין, רק מאות בודדים פקדו את היציעים. למרות הפסימיות, הטקטיקה הייתה ברורה: באביץ' לא יורד להגנה ומתמקם מחוץ לקו השלוש של הקפריסאים האומללים, כשכל כדור מושלך לעברו מהר ככל האפשר. "כל השחקנים שלנו היו גבוהים בראש מהקפריסאים, אז שלטנו לחלוטין בריבאונד גם בחיסרון של שחקן בהגנה. אחר כך שקלתי לאמץ את הטקטיקה הזאת באופן קבוע מול קבוצות נמוכות", ג'ורוביץ' סיפר ספק בציניות.
כל הסימנים המקדימים רמזו לכך שהניסיון היומרני של זאדאר ייכשל. אריאן קומאזץ אפילו סיפר פעם שבמהלך החימום באביץ' החטיא שוב ושוב, עד כדי כך ששחקני זאדאר הימרו שבמקרה הטוב הוא ישווה את ממוצע הנקודות העונתי של דראז'ן, שעמד אז על קרוב ל-30 נקודות. אבל המשחק החל, ובאורח פלא, באביץ' נראה כמו דובי גל במלך הסלים. הצליפות לא נפסקו ובעזרתם האדיבה של שחקני ניקוסיה, שנפלו למלכודת והגבירו את הקצב, הוא קלע סל בכל 17 שניות בממוצע. המשחק לא שודר בטלוויזיה ומפאת חשיבותו המועטה גם לא סוקר בהרחבה, אבל השמועה עשתה לעצמה כנפיים תוך כדי המשחק, וככל שהדקות נקפו, היציעים הלכו והתמלאו. במחצית, כשבאביץ' הגיע ל-88 נקודות, אפילו המעברים היו תפוסים.
לקחו לבאביץ' 26 דקות בלבד כדי לשבור את השיא פטרוביץ' ולהגיע ל-113 נקודות. ג'ורוביץ' המחויך כל כך נהנה מהרגע, עד ששכח להוריד אותו לספסל כדי שיקבל לראשונה בקריירה תשואות מהקהל. כשהבאזר נשמע, לוח התוצאות הראה על 116:192 לזכות זאדאר ודף הסטטיסטיקה החגיגי הציג את השורה התחתונה: 144 נקודות. 28 נקודות מהעונשין. 32 נקודות מסלי שתיים. ולא פחות מ-28 שלשות (!) מתוך 36 ניסיונות, נתון מדהים בכל קנה מידה.
"הייתה התפרצות של אושר בסיום. כולם הרגישו שהם הפכו לחלק מההיסטוריה. ראיתי אפילו אוהדים של ציבונה חוגגים איתנו את ההישג הזה", אמר בסיום ולאדה ג'ורוביץ', שהשיא היה חשוב לו הרבה יותר מלבאביץ' עצמו.
היו בעבר תצוגות אפילו מרשימות יותר שיא גינס רשום על שמו של ווס וורמלין, שהיה בן 13 כשקלע את כל 272 הנקודות של קבוצתו במשחק קטסל שבדיה; ארמן קונטר, כיום מאמן לא רע, רשם כשחקן פנרבחצ'ה לא פחות מ-153 נקודות במשחק בליגה הטורקית; אריסטדיס מומוגלו היווני קלע 145 נקודות במשחק ליגה יוונית בשנת 1972; אבל שום דבר לא משתווה למשחק המפתיע והמסעיר של באביץ', שההשלכות שלו התבררו רק לאחר מעשה.
בקרואטיה דיווחו שפטרוביץ' זעם בעקבות שבירת השיא שלו והפנה אצבע מאשימה לעברו של ג'ורוביץ', שהיה מהאנשים הקרובים ביותר אליו עד אותו משחק היסטורי. "מאז הוא לא דיבר איתי. גם המשפחה שלו ניתקה איתי קשר. פעם אחת, אחרי המוות שלו, אמא שלו העזה לגשת אליי ולומר שהוא לא סלח לי על מה שעשיתי", סיפר ג'ורוביץ'. כמה חודשים אחרי המשחק ההוא, בגמר הליגה היוגוסלבית של אותה עונה, הגיעה עת הנקמה של פטרוביץ', אבל הוא נכנע לזאדאר ולמאמנה המתועב אחרי שתי הארכות. גם בעונה שלאחר מכן ג'ורוביץ' המשיך לרדוף את פטרוביץ' בסיוטים, ומנע ממנו שוב תואר בליגה היוגוסלבית, הפעם כמאמן הכוכב האדום.
בתוך כל סערת הרגשות הזאת, זדנקו באביץ' הפך לסיפור השולי. במשחק שאחרי ההצגה הבלתי נשכחת ההיא, הוא כבר חזר לגודל טבעי וסיים עם שתי נקודות בלבד. רצה הגורל, וחודש לאחר מכן הוא ספג פציעה קשה שהשביתה אותו לתקופה ממושכת, ומנעה מזאדאר להעניק לו חוזה חדש. באביץ' עבר לשוויץ, דילג לטורקיה, ניסה להתניע את הקריירה מחדש אבל אף פעם לא באמת הצליח.
ככה זה כשמבזבזים את כל התחמושת בערב אחד.