בווידאו: משחק מקדים על חזרתו של פיני גרשון לכותרות בזכות הקללה
מדברים הרבה על ה"כוס רבאק" שאמר פיני גרשון, על הקללה שלא הולמת שידור ציבורי, אבל מתעלמים מההתחלה של המשפט, ומהקונטקסט. לכאורה מדובר בנזיפה מקצועית ("יש לך עבירה לתת"), אפילו נכונה, אבל הסיומת "כוס רבאק" הייתה בלתי נשלטת כי היא הגיעה מהבטן, לא מהראש. זו קללה של אוהד, של מישהו שמעורב רגשית. אפשר היה לשמוע כמה הוא כועס. הרי אין טעם להתעלם מהברור: פיני בימים אלה מתעב את מכבי תל אביב, בכל לבו. הוא שונא את ההנהלה, הוא שונא את וויצ'יץ', הוא מת שמכבי תל אביב תפסיד. זה לא סתם פרשן שברחה לו קללה. זה פרשן מוטה, חד צדדי, שבלהט המשחק לא הצליח להסתיר עד כמה. ה"כוס רבאק" היה רק דוגמה קיצונית, פליטת פה שסימלה מגמתיות לכל אורך השידור. עבור הצופים המגמתיות הזו הייתה הרבה יותר חמורה, מביכה ולא מקצועית מאשר הקללה הקטנה והלא מזיקה הזאת.
אפשר לשאול למה גוף תקשורת בוחר לתת לאדם כל כך מוטה לפרשן, ועוד אחרי סכסוך כל כך מתוקשר בין הצדדים, אבל התשובה ברורה. אין פה ניסיון לחלוק על ההבנה של גרשון בכדורסל, קטונו, אין טעם בכלל לפרט את ההישגים ואת היותו גאון כדורסל, אבל יש פה יותר מזה. כי גרשון הוא גם שואו. שליפות מהמותן, לשון חלקלקה, יריות לכל עבר ללא פחד. וכן, החשבון הפתוח שלו עם מכבי תל אביב הוא עוד חלק מהחבילה. ערוץ הספורט ממש מציע לצופיו אטרקציה: בואו לשמוע את פיני מפרשן את מכבי תל אביב. האיש שהוביל אותה לגביעי אירופה, שהיה גיבור ישראל ופוטר בבושת פנים, בואו לשמוע מה יש לו להגיד, בואו לשמוע כמה הוא כועס. יש לנו פה פה גדול, רישיון לירות, איבה וכבוד פגוע. מבטיחים בלגן. זה לא סתם שידור ספורט, זאת טלנובלה.
מצד שני, מישהו כאן צריך לטנף, וזה בטח לא יהיה הצלע השנייה לשידור, ארז אדלשטיין, שעל פי חלק מהדיווחים כבר סיכם במכבי תל אביב לעונה הבאה, אבל גם אם לא, הוא בהחלט מועמד מוביל לתפקיד, כולם יודעים את זה, גם הוא. אפשר לא פעם להרגיש את הזהירות בפרשנות של אדלשטיין, איך הוא חושב פעמיים, מהסס, איך הוא מבין שבין אם יהלל או יבקר, הכל מקבל גוון אחר לאור המועמדות שלו למכבי תל אביב. גרשון הוא איזון נדרש לאדלשטיין, מישהו שידבר בלי פחד, מישהו שיקטול, השוטר הרע. כמעט שלא הותירו לו ברירה אלא לקלל.
ושוב, אפשר לשאול בתמימות למה גוף תקשורת בוחר להציב לגמר גביע המדינה ול"חמישיות" צמד פרשנים עם כאלה ניגודי אינטרסים, שמעורבבים עמוק בקלחת, שכל מילה שלהם דורשת גילוי נאות, אבל גם פה התשובה די ברורה. הרי זה חלק מהעניין. נפלא להקשיב לאדלשטיין מנתח את מכבי תל אביב, לפרקים מתפתל, מתייחס למי שעשויים להיות הבוסים הבאים שלו, מבקר את ההחלטות שלהם בפומבי, משתדל להיות הגון עם הצופים אבל במקביל לא לשרוף גשרים, מנסה להיות ג'נטלמן עם טבק אבל במקביל להראות כמה הוא טועה ואיך אפשר לעשות דברים אחרת. זה הרבה מעבר לפרשנות מקצועית. זו התכתבות פומבית עם ההנהלה של מכבי תל אביב. זה בידור.
אולי זה לא הדבר הכי אתי להציב כפרשנים דווקא את השניים האלה - מאמן העבר של מכבי תל אביב ומאמן העתיד של מכבי תל אביב, כמובן בלי להזכיר את התפקידים שלהם בנבחרת - אבל במצב של הכדורסל הישראלי אין מקום לעקרונות. כל דבר שמוכר הוא לגיטימי. יסלח לנו אדלשטיין עם ההשוואה המוקצנת, אבל במידה מסוימת זה מזכיר את החשיבות של אבי נמני כפרשן ב"שבת ביציע", שנותן ערך ניוזי, קצת קומי, שמעניין לשמוע מה הוא אומר, איך הוא אומר, ובעיקר מה הוא לא אומר. בימינו, זו הפרשנות האידיאלית. מישהו שגם מצליח לייצר רגש, וסוחט תגובה מהצופה.
אבל אם יוצאים מנקודת הנחה (שכבר מזמן השלמנו איתה, אגב) שהכל זה שואו, שהמטרה היא בידור, שרייטינג הוא פרנסה, שלא צריך כל הזמן להתאבסס בשמרנות על מקצוענות ואתיקה, שמותר לכופף קצת את החוקים בשביל העניין - למה הושעה שלמה צורף? למה הוא כן ופיני לא? מה כבר ההבדל? קודם כל, זה בעיקר נותן פרופורציות על המעמד של גרשון, הרי אף אחד לא יעז להשעות את פיני על דבר כזה, מי אתם שתשעו אותו בכלל, תגידו תודה שהוא לא משעה אתכם. אבל זה בעיקר מסר כפול מצד המעסיקים של השניים. הם שכרו את צורף וגרשון בדיוק בגלל הפה הגדול, השליפות המהירות, ההתעלמות המוחלטת שלהם מפוליטיקלי קורקט, ועכשיו מבקרים אותם בדיוק בגלל זה. כמו שבעבר שטראובר ואיציק זוהר הועסקו כפרשנים בגלל העממיות שלהם, ואחר כך נענשו בגלל שהיא התפרצה בשידור חי. יש אנשים שכשמשחררים להם את הרסן הם נושכים.
