שחור-לבן: הפועל "ויסוקר" פ"ת

מאת אורי בר-שביט


איציק ויסוקר, ללא ספק אחד משני השוערים הגדולים ביותר שקמו לנו, מאמן היום את שוערי הנבחרות הצעירות, אך מתפרנס מעסקים פרטיים. נקודת המבט שלו שופכת קצת אור על השינוי שעבר הכדורגל שלנו בעשרים שנה האחרונות ובעיקר על כל אותם שינויים שלא התרחשו.

בוא נתחיל מהתחלה, איך נהיית שחקן כדורגל ולמה דווקא שוער?

"התחלתי לשחק כדורגל בשכונה בערך בגיל 5 ומהרגע הראשון ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות למזלי היה לי מודל קרוב לחיקוי, אחי יעקב, שמבוגר ממני ב-14 שנים והיה לדעתי אחד השוערים הגדולים שהיו פה. הוא היה השוער של הפועל פ"ת והמחליף של חודורוב בנבחרת.

"בהתחלה, בנערים, דווקא שיחקתי כחלוץ ואפילו הייתי די טוב בזה. אבל אז נפצע השוער שלנו וההוראה הייתה ברורה – 'אתה אח של ויסוקר, יאללה כנס לשער'. באותה עונה הגענו לגמר הגביע, אני זומנתי לנבחרת הנוער וכבר היה לי ברור שאני בתחילתה של קריירה ארוכה".

את רוב הקריירה שלו העביר ויסוקר בפ"ת, ונדמה היה לזמן מה שהקבוצה הפכה למה שהוא מכנה "הפועל ויסוקר פ"ת". אבל ב-1975, למרות הצטיינותו, ירדה הקבוצה ליגה והוא, שלא היה מוכן לוותר על משחק בליגה הבכירה, עבר למכבי נתניה. עם היהלומים הנוצצים של אותה תקופה הוא זכה באליפויות ובגביע אחד ואף היה לשוער הראשון בישראל שנבחר לשחקן העונה, בשנת 1977. עם זאת, הוא זוכר חסד לקבוצת נעוריו וממשיך לכנות אותה "הבית הראשון שלי".

איך היית מתאר את ויסוקר השוער?

"אני חושב שידעתי להתעלות במשחקים החשובים מעל המעמד. בכל המשחקים המכריעים הייתי תמיד מצוין. הייתי דמות חזקה ומאוד נחושה בשער, מה שעזר לי גם להתגבר על שתי פציעות קשות, ברגל ובכתף".

מה הדבר הכי מוזר שקרה לך במשחק כדורגל ?

"לא הרבה אחרי מלחמת ששת הימים יצאתי עם הנבחרת לאליפות אסיה בטהראן. במשחק מכריע, אני לא זוכר בדיוק באיזה שלב, שיחקנו מול האיראנים והובלנו 0:1. בשלב כלשהו במשחק עצרתי כדור כחצי מטר מחוץ לקו השער ופתאום אני רואה את השופט מסמן לגול. האצטדיון היה עמוס וכל זמן המשחק נזרקו לעברנו כל מני תקליטונים וראשי תרנגולות כרותים. אחרי הגול הזה כולם איבדו את הריכוז, קיבלנו עוד שער והפסדנו 2:1.

"עם שריקת הסיום רצתי אחרי השופט בשביל לדבר אתו, אבל הוא ברח מהמגרש. כמה קצינים ג'בארים כאלה עם שפם, התחילו לרוץ אלי ואני תוך כדי ריצה, העפתי כמה מהם על הרצפה. לאחר מכן החבר'ה שלנו עצרו אותי והרגיעו אותי בחדר ההלבשה.

"יום או יומיים אחרי המשחק מחפשים אותי כמה יהודים במלון. לא הבנתי למה הם חיפשו דווקא אותי ואז הם אמרו לי שהם חיים הרבה שנים באירן ולא היה ולא נברא שיהודי מרים יד על שוטר או קצין. ב-1974 טסנו דרך טהראן לאליפות אסיה במזרח וכל השוטרים בשדה התעופה זיהו אותי מייד. עד היום, כשאני פוגש בארץ יוצאי איראן הם ישר מזכירים לי את התקרית ומספרים לי איך הפכתי בעיניהם לגיבור לאומי".

למרות היותו שחקן מצטיין ומוביל במשך כל כך הרבה שנים, ויסוקר נעלם ממפת הכדורגל הישראלי. הטענה המרכזית שלו היא כנגד חוסר המקצועיות של האנשים שכן נמצאים בתחום.

"בכדורגל בארץ פוחדים מאנשים חזקים, אפילו לאמן את שוערי הנבחרת פחדו לתת לי במשך הרבה שנים. עוד כשהייתי שחקן בהפועל פ"ת והייתי רואה חבר הנהלה או חבר של חבר הנהלה מסתובב בחדר ההלבשה, הייתי מסלק אותם החוצה. כנראה הרגזתי הרבה אנשים.

"אחרי שעזבתי את נתניה הלכתי ב-1982 לשחק בהכח ר"ג אצל אריה רדלר, עם הבטחה להתמנות למאמן בתוך עונה או שתיים. אחרי 4-3 משחקים זה הספיק לי, אני מקצוען ולא מסוגל לעבוד בסביבה שהיא לא כזאת. פעם ישבתי עם מזכיר מועצת הפועלים והצגתי לו את דרישות השכר שלי. הוא קפץ מהכיסא וצעק עלי שזה פי שלוש ממה שהוא מרוויח. לצערי אלה דברים שבהרבה מקומות בכדורגל שלנו עדיין לא השתנו.

"במשך הרבה שנים לא יכולתי לבוא להפועל פ"ת. היו שם אנשים שהצהירו לאחר המעבר שלי לנתניה שכל עוד הם בסביבה "ויסוקר לא יהיה בקבוצה". אם היו פונים אלי והייתי בא כאיש מקצוע אז הרבה אנשים היו צריכים ללכת. הייתי עושה מהפכה בדרך שלי ואני כמעט בטוח שגם הייתי מצליח.

"בכדורגל הישראלי חסרה מקצוענות בכל הרמות. יש לנו כשרונות יוצאים מן הכלל, אבל אין להם את יסודות המשחק, שחקנים לא יודעים לטפל בכדור. אמנם זה קשור גם לתרבות הספורט החולה שלנו ולזה שילדים מעדיפים היום לשחק בבית במחשב במקום להזיע בחוץ, אבל קבוצות לא משקיעות מספיק בילדים".

לויסוקר יש גם לא מעט מה לומר על הדרך בה מתנהלת תקשורת הספורט שלנו, שלדעתו לא נותנת מספיק סיקור מקצועי ובעיקר נגועה באינטרסים ובקליקות בין עיתונאים לשחקנים וקבוצות. אך עם כל זה, כששאלתי את האיש שראה כבר כל כך הרבה כדורגל בחייו, איך ייראה הכדורגל שלנו בעוד 10 שנים הוא מצליח לראות את האור בקצה.

"אני דווקא אופטימי. אני חושב שיהיה פה מהפך, חייב להיות. יותר ויותר אנשי עסקים ייכנסו והניהול של הכדורגל בכלל יעבור אליהם. כל עסקני המפלגות והמרכזים למיניהם ייעלמו לגמרי פשוט מחוסר ברירה, אי אפשר לנהל עסק של מיליונים כמו חנות מכולת. הכדורגל שלנו נמצא כבר בעלייה מתונה ואני חושב שהוא רק יעלה עוד ועוד. גם המסחור לא יבריח את הקהל, כי הכדורגל היה ויישאר תמיד".

ויסוקר נזכר במשחקי הדרבי בתקופתו ומתענג. "היום אין סמלים" הוא אומר ולא שוכח להזכיר שהשליטה בעיר היתה בלעדית להפועל.

"אז, גם דרבי בנוער היה משחק רציני, אני זוכר משחק בו ניצחנו את מכבי במגרש שלהם 2:3 וביציעים היו יותר מ-4,000 איש. שבוע לפני דרבי כל העיר הייתה מדברת רק עליו והיו ממשיכים לדבר עליו עוד שבועיים שלושה אחרי. המגרש של הפועל היה ברחוב אחד ושל מכבי ברחוב אחר, היינו הולכים ברגל עם האוהדים והייתה ממש אווירה של קרנבל. גם אחרי משחקי הנבחרת בר"ג דרך אגב, הייתי הולך הביתה ברגל עם האוהדים ושומע כל מה שהיה להם להגיד.

"אבל ההבדל העיקרי בדרבי הוא זה שבקבוצות היו אז אנשים ושחקנים שבאמת מזוהים עם הקבוצה, כאלה שגדלו שם ונשארו להרבה שנים. כשאתה משחרר מאמן כמו ניר לוין, שמזוהה עם האגודה, ועוד בשביל להיות במקום חמישי-שישי, אז עם מה יש לאוהדים להתחבר? מעבר לזה, אז השליטה של הפועל הייתה ברורה. השחקנים והאוהדים של מכבי התרגלו לקבל על הראש וידעו שבדרבי הנקודות נשארות אצלנו".

לסיום, ניחוש לקראת שבת.

"שתי הקבוצות היום שוות לטעמי. להפועל יש יתרון באיכות השחקנים, בעיקר הזרים, אך למכבי יש חבר'ה צעירים שגדלו במועדון ומשחקים יותר בשביל הסמל. ההימור שלי הוא תיקו, עם סיכוי לניצחון של הפועל בזכות המסורת".