פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        זה לא עסק: סיפורו של ג'וש האריס, הבעלים הממולח של פילדלפיה

        ג'וש האריס הוא לכאורה עוד גרסה דהויה של הבעלים שכולנו מכירים, אבל השתלטותו הקרה על פילדלפיה מהווה נורת אזהרה ל-NBA, שהופכת לליגה של תאבי בצע ודוחקת הצידה את אנשי הרגש. יובל עוז על האיש החזק בסיקסרס, שמרוויח בזמן שכל הליגה מפסידה

        הג'נרל מנג'ר של פילדלפיה 76' סם הינקי (AP)
        מי שלח אותך? סם הינקי (צילום: AP)

        פילדלפיה הנוכחית, לפחות עד שג'רי קולאנג'לו הוצנח לתפקיד בכיר במועדון, היא לא ממש קבוצת כדורסל. היא יותר כמו סל המחזור של ה-NBA, קבוצה שאוספת שאריות מהדי-ליג או ליגות נחותות יותר ומקווה שביחד עם כמה בחירות גבוהות בדראפט עוד כמה שנים הפסולת שנמצאת בפנסילבניה תהפוך למוצר שימושי, אולי אפילו יוקרתי.

        אם אני אשאל עכשיו את כל אוהדי הכדורסל מי אחראי על הסיטואציה הזו, סביר להניח שהתשובה של הרוב המכריע תהיה סם הינקי. סביר להניח שלשם הזה יתלווה מבט נוגה ומעריץ של כל מי ששם את מבטחו ב-Process שהינקי הבטיח לו, או שיתלווה לשם הזה נאום תוכחה על איך הינקי הרס את הסיקסרס ופירק כל חלקה טובה בפרנצ'ייז. הינקי, הג'נרל מנג'ר של הסיקסרס, הוא, על הנייר, מי שרשום על התהליך המוזר שמתחולל בפילדלפיה בשנים האחרונות ומי שכל העיניים המאשימות/המעריצות נשואות אליו, אבל מישהו נתן לו את האישור לחולל את התהליך המוזר הזה. מישהו נתן לו את ה-OK להעמיד קבוצה שספק אם הייתה עוברת שלב ביורוליג. מישהו נתן לו את ברכת הדרך לקחת קבוצת פלייאוף ולהפוך אותה לבדיחה. במובן מסוים, הינקי הוא כלב משוגע, אבל המישהו הזה הוא מי ששחרר את הכלב מהרצועה.

        המישהו הזה הוא ג'וש האריס, הבעלים של פילדלפיה.

        בעלי פילדלפיה סיקסרס ג'וש האריס (AP)
        הצלחה מסחררת בתחום העסקי. האריס (צילום: AP)

        מי הוא ג'וש האריס? לכאורה, הוא עוד גרסה דהויה של הבעלים שכולנו מכירים. איש עסקים לבן, יהודי, מיליארדר שאוהב צעצועים בגודל של מועדוני ספורט (הוא גם הבעלים של ניו ג'רזי דווילס מה-NHL ויש לו גם חלק בקריסטל פאלאס מהליגה האנגלית). למרות שהוא עשה את ההון שלו בעצמו ולא ירש אותו, במבט ראשון, לא נראה שיש לו את החדשנות של מארק קיובן או התיאטרליות של סטיב באלמר. אמנם יש רק 30 אנשים בעולם שמחזיקים קבוצת NBA, אבל לא נראה שמכולם, יש איזושהי סיבה להתעמק דווקא ברבדים של האריס. אלא שההיסטוריה הפיננסית של האריס היא משהו שכן שווה להתעכב עליו, כי היא יכולה לתאר לנו את המניעים של איש העסקים בן ה-50, ולעזור לנו לפתור את החידה של הסיקסרס.

        האריס הוא המייסד של קרן ההון "אפולו" ובשנות בה-2000, בזמן שבכל וול סטריט רדפו אחרי חברות טכנולוגיה ותקשורת, הוא רדף אחרי חברות שמתעסקות בכימיה. מבין כל החברות הללו, צדה את עינו חברה בשם ליידון. למרות החיבה של האריס, יריב עסקי שלו בשם לן בלווטניק הצליח לרכוש את החברה לפניו, בדצמבר 2007, ושינה את שמה לשם הבלתי אפשרי ליידונבזל. האריס לא ויתר, ולמרות (ואולי בזכות) המשבר הפיננסי שפקד את ענף הכימיה ואת ארצות הברית בכלל בשנת 2008, הוא החל לרכוש לאט לאט חלקים מהחוב של ליידונבזל. ככל שהשנה התקדמה והמשבר החריף, יותר ויותר משקיעים ברחו מהחברה והאריס קנה את החלק של כולם במחירי מציאה (למי שמתעניין, הסיפור המלא של ההשתלטות של האריס על החברה נמצא כאן). בסופו של דבר, הוא מצא את עצמו עם השקעה של 2 מיליארד דולר כמשקיע העיקרי של החברה, וכאשר ליידונבזל הגיעה לסף פשיטת רגל בעקבות המשבר, הוא הפך להיות הבעלים בפועל של החברה.

        במשך שנה וחצי, עד אפריל 2010, האריס טיפל במאזני החברה והפך אותה לחברה רווחית. הוא לקח חברה על סף פשיטת רגל, ניקה אותה מכל השומן העודף והחזיר אותה לתלם. הוא לא פחד להכניס את היד עמוק אל תוך הרפש ולהוציא משם יהלומים. זה מה שהוא עושה. זאת האסטרטגיה של החברה שלו. "הרבה אנשים אחרים היו מנסים לצמצם הפסדים בזמנים כאלו או מפקפקים בתיאוריות שלהם", אמר עליו קנת' מואליס, אחד הכלכלנים שסייעו להאריס במהפך של ליידונבזל, "ג'וש מעולם לא עשה את זה".
        בסופו של יום, הוא הפך השקעה של 2 מיליארד דולר לרווח של יותר מ-10 מיליארד דולר. לפי האתר בלומברג, זה הרווח הכי גדול בהיסטוריה עבור עסקה של קרן הון פרטית.

        ג'רי קולאנג'לו עם בעלי פילדלפיה סיקסרס ג'וש האריס (AP)
        הכי רחוק מאוהד. האריס עם קולאנג'לו (צילום: AP)

        זו רק דוגמא אחת מני רבות של חברות שהאריס נכנס אליהן כאשר הערך שלהן היה נמוך והפך אותן להצלחה מסחררת. לכאורה, זה מה שאמור לקרות גם עם פילדלפיה. האריס קנה את הסיקסרס בפחות מ-300 מיליון דולר וכבר היום, בעולם פוסט-הרכישה של הקליפרס תמורת 2 מיליארד דולר, ההשקעה הזו לבטח שילשה את עצמה, למרות שהסיקסרס רחוקים מלהרשים על הפרקט. הבעיה היא שבזכות הרווחים העצומים הללו, אין להאריס שום אינטרס לחזק את הסיקסרס. בראיון לבלומברג לפני קצת יותר משנה הוא דיבר ללא שמץ של בושה על כך שרכש את הניו ג'רזי דווילס בעיקר בשביל האולם שלהם, כי ראה בכך הזדמנות עסקית.

        האריס אמנם למד בפנסליבניה ויש לו שורשים באזור, ואף יש לו עבר כספורטאי (מתאגרף בקולג'), אבל הוא הדבר הכי רחוק שיש מאוהד. הוא צייד הזדמנויות. הוא מחפש את הנכסים שמתומחרים בצורה נמוכה ורודף אחריהם עד שהוא מוציא מהם את כל השווי האפשרי. הוא לא דומה לדן גילברט מקליבלנד או ג'ו לייקוב מגולדן סטייט, אלא הוא יותר מזכיר את גורדון גקו, הדמות של מייקל דגלאס ב"וול סטריט", שהייתה קונה חברות רק כדי לפרק אותן. הוא נכנס לעסקי הספורט לא כי הוא מחויב לניצחונות או לאוהדים, אלא כי הוא ראה בכך פוטנציאל לשיפור חשבון העובר ושב שלו.

        לכאורה, אין לנו מה להיות מופתעים. כאשר ה-NBA מגלגלת מיליארדים, יותר ויותר אנשים ירצו להיכנס אליה מנקודת מבט עסקית. לאנשים הללו יש בדרך כלל יותר הון עצמי מלאנשים שרוצים להיכנס אל הליגה מנקודת מבט רגשית, כך שהם דוחקים את "אנשי הרגש" לאט לאט החוצה. זה לאו דווקא תהליך שהוא רע במהותו. אנשי עסקים הם אנשים שמנהלים עסקים, ולכן הסבירות שיצליחו לנהל את העסק של קבוצת ספורט הוא גבוה יותר מ"אנשי הרגש", אולם במועדוני ספורט יש נקודה שבה הנרטיב הזה משתנה. זה קורה כאשר צריך להשקיע השקעה חד פעמית כדי ללכת עד הסוף.

        בנקודת הזמן הזו ניתן לראות בבירור מי כאן בשביל הכסף ומי כאן בשביל ההיסטוריה. קליי בנט, למשל, הבעלים של אוקלהומה סיטי, כאן בשביל הכסף. זו הסיבה שהוא לא הסכים במשך שנים לעבור את תקרת המס, וזו הסיבה האמיתית שג'יימס הארדן לא נשאר בת'אנדר. ג'ו לייקוב או דן גילברט הם הצד השני של אותו מטבע. הם מוכנים לשלם את כל הקנסות שידרשו על חריגות מעבר לתקרת המס כדי שהקבוצה שלהם תיכנס לדפי ההיסטוריה.

        דן גילברט בעלים קליבלנד קאבלירס (AP)
        הצד השני של המטבע. דן גילברט (צילום: AP)

        לאור הרזומה של האריס והציטוטים שלו עצמו, המסקנה המתבקשת היא שהוא כאן בשביל הכסף. הוא לא בא להפסיד כסף ולנצח, הוא בא להרוויח כסף ולעזאזל עם מה שקורה על המגרש. איך הגישה הזו תתרום להצלחה של פילדלפיה? כנראה שהיא לא תעזור יותר מדי, אבל מה אפשר לעשות?

        אדם סילבר אמנם קבע תקדים לפני כשנה וחצי כשכפה על דונלד סטרלינג למכור את הלוס אנג'לס קליפרס, אבל זו הייתה סיטואציה שונה בתכלית. סטרלינג הביך את הליגה עם אמירות סמי-גזעניות והייתה תחושה שהשחקנים השחורים של הקליפרס לא יתייצבו לשחק אם הוא לא יפנה את כסאו. האריס אמנם עומד בראשה של קבוצה מביכה, אבל הוא עצמו לא עשה שום דבר שמצדיק מכירה בכפייה, וככל הנראה הליגה לא תתערב יותר בנושא, בטח כשההגעה של ג'רי קולאנג'לו נתפסת כהוראה ישירה של הקומישינר.

        בסיטואציה הזו, קשה לדעת לאן הפרויקט של פילדלפיה יתפתח. גם אם נרלנס נואל וג'אליל אוקפור וג'ואל אמביד ודריו שאריץ' יתבררו כשילוב מושלם (הם לא, אבל נניח), עדיין באיזשהו שלב פילדלפיה תצטרך להשקיע כדי להיות קבוצת צמרת, בין אם זה בחוזי מקסימום לשחקנים קיימים או מאמן בשכר גבוה. עד כה, לא נראה שהאריס הוא האיש שיעשה את ההשקעה הזו, כך שבסופו של דבר, הוא אולי ירוויח מכל העסקה הזו, אבל האוהדים של פילדלפיה, בפרט, וחובבי הליגה, בכלל, כנראה יפסידו.