דרך הגב: על ההתנהלות של איזי שרצקי עם מאמני עירוני קרית שמונה

לא בטוח שגילי ורמוט יכול היה לבחור אחרת. המתווה שבית"ר הציעה למכבי תל אביב לא היה כוס התה של גולדהאר, הרצון לחזור להפועל תל אביב לא היה ריאלי כל עוד הבעלים הוא יוצא שער 5 – ועדיין, ייתכן מאוד שהמעבר למכבי חיפה היה עוד אחד מאותם מעברים לא נכונים של ורמוט. כמו החזרה להפועל תל אביב, כמו הבריחה למכבי תל אביב, ואולי גם כמו העזיבה של אותה מכבי.

צריך להשוות זאת לצעד של איתי שכטר בינואר, החבר הטוב, כדי להבין את ההבדל. שכטר הגיע לקבוצה שיכולה לדחוף אותו קדימה. קבוצה שכבר רצה, שכבר עובדת, שסוחפת איתה כמעט כל מי שמגיע אליה, ושהוא מבין מהן הדרישות הבסיסיות. איינבינדר, רואדה ושלל ילדים שיודעים ליהנות מהרוח הגבית ולעזור במאמץ הכולל.

ורמוט, לעומת זאת, הגיע לקבוצה שהוא צריך לדחוף אותה. שהוא צריך לשנות אותה, לשפר אותה. וזה לא ורמוט. ורמוט מעולם לא סחב קבוצה. הוא היה כדורגלן מצוין בקבוצות מצוינות, קבוצות שיכולות לחיות בשלום עם ההספק שלו ולהסתיר זאת: שתיים, שלוש, אולי ארבע פעולות מרהיבות במשחק. במכבי חיפה צריכים ורמוט שידחוף, שישנה, שיוביל, ואלו בדיוק הוראות ההפעלה הלא נכונות לחידה הזו.

אז נכון, במשחק הראשון ורמוט הצטיין, אבל מהר מאוד חזר להיות הכדורגלן שהוא בדרך כלל: רוב הזמן לא מורגש, ולפרקים אחד שיכול לספק ניצוץ של גאונות. למכבי חיפה אין הפריבלגיה הזו. מכבי חיפה מצפה לשחקן שייקח את הקבוצה עליו. אין לו את הרוגע שיש לשכטר בבית"ר, ואת הדלק הבית"רי שמצית אפילו שחקן בעונה הראשונה שלו בליגת העל.

יכול להיות שעדיף היה לורמוט להמשיך במכבי תל אביב, במיוחד כשיש מאמן חדש שרוצה לשחק בסגנון קצת חדש, אבל כעת זה מאוחר מדי. כעת ורמוט יצטרך להתגבר על תנאי פתיחה לא ממש נוחים עבורו כדי באמת להפוך את המחזורים שנותרו עד סוף העונה למילה הנרדפת היום לשכטר – קאמבק.

קלאודמיר הוא דוגמה לזר שמביא איתו משהו שבאמת חסר בישראל – מנטליות. אופי. קשיחות שהיא לא רק פיזית. וזה קצת לא הגיוני, כי הוא עבר העונה את כל מה שצריך לעבור כדי לאבד ולשכוח את מה שעשה בעונה הראשונה שלו. וראינו לא מעט זרים מתקפלים אחרי עונה אחת טובה – תקריות עם המשטרה, סיפורים על מסעות שתייה מוגזמים, אבל הכי חמור – יחס לא הוגן מהבעלים של המועדון, שלא שיפר לו את החוזה שלו כמצופה ומרט את עצביו עד לקצה.

באימונים, אגב, מספרים שקלאודמיר הוא לא השחקן הכי מקצוען שיש, אבל כשהוא מגיע למגרש הוא שוכח מכל הסיפורים וכל מה שטביב עשה לו. הוא עובד, הוא נלחם, הוא מסור, וגם כשהוא ביום לא טוב, הוא כמעט תמיד השחקן הכי משקיע שיש בקבוצה. קצת כמו ג'ובאני רוסו, שהיה עושה קרקס באימונים וקרנבל במשחקים, קלאודמיר יודע מתי מגיע הזמן שבו צריכים להיות רציניים.

קבוצות חכמות רצו לנצל את הפירצה שבין הגישה של קלאודמיר לגישה של המועדון כלפיו, ולגנוב אותו בינואר. החוזה של קלאודמיר מסתיים בקיץ, ואולי טביב עדיין מנסה לגבש דעה לגביו האם להשאיר אותו או לא. חוזה חדש ומשודרג הוא הרי לא נתן לו, אבל כמו שקלאודמיר מתנהל בעונה כזו, זה הסבר מעולה למה קבוצה שמחפשת המשכיות חייבת לשמור אותו אצלה.

לא מדובר בזר של עונה אחת. לא מדובר בזר שנכנע לקשיים. מדובר בכדורגלן שהוא דוגמה לעבודה, להשקעה, וכל הדברים האלה שעושים את ההבדל בין בית"ר השמחה לשאר הליגה העצובה. אם טביב לא ימהר הפעם לשנות את דעתו, הוא ימצא את אחד מיסודות ההצלחה שלו באחת היריבות שאורבות לו מאחור בטבלת הליגה.

מדוע הפיטורים של סלאח חסארמה עברו בשתיקה והבנה, ופיטורים של מאמנים אחרים התקבלו בבוז וביקורת? זאת שאלה שמרחפת באוויר ואנשים מעדיפים להתעלם ממנה. חסארמה אולי נכשל, אבל ההתנהלות של איזי שרצקי, בעלי קרית שמונה, לא ממש עזרה לו להתייצב ולא ממש סיפקה לו את השקט שמועדון חזק אמור לספק למאמן שלו.

שרצקי דיבר על חסארמה כאילו הוא הילד הקטן שלו. כאילו הוא תופעה חולפת. בכל משפט שלו, בכל ציטוט שלו, שעון החול של המאמן לא הפסיק לעבוד. שירצקי אמנם הכחיש בשישי בצהרים שיהיה קשר בין התוצאה של קרית שמונה נגד כפר סבא למעמד המאמן שלו, אבל כולם ידעו שזה לא באמת נכון. בטח השחקנים. כבר הרבה מאוד שבועות קרית שמונה משחקת לא טוב לא רק בגלל העבודה הלא טובה של המאמן שלה, אלא בגלל הגרדום שהונח מאחורי הספסל שלו. יכול להיות שהתנהלות אחרת של הבעלים היתה מובילה לפרידה הוגנת יותר בסוף העונה ומניעת זעזוע שמכתים לא מעט את המועדון הצפוני.

עכשיו קרית שמונה עוד עלולה לרדת ליגה, והאמת? לא בטוח שזה דבר נורא כל כך למועדון הנהדר הזה. אולי זה המקום להתחיל את הדרך מחדש. בשקט. בלי לחץ. בלי החלפה של עשרות שחקנים. לבנות שלד אמיתי. ולמצוא את הצניעות שקצת נעלמה. שירצקי, למי שאולי התבלבל בפסקאות הקודמות, הוא אחד האנשים הכי חשובים בכדורגל הישראלי, אבל לא יזיק לו להבין מחדש שהאגו שלו מכביד על הקבוצה ומפריע למהלכים הטובים שלו להצליח.

אלי כהן מונה למאמן הפועל חיפה, אבל לפני שהוא חוגג עליו לזכור: באופן שבו הוא לוקח את התפקיד המושפל הזה, בטיימינג הזה, בצורה הזו, הוא מנציח את היחס שפגע בו לא מעט לאורך הקריירה. כי אלי כהן מאמן ראוי, אבל בעצם ההגעה שלו להפועל חיפה הוא מבטיח לעצמו את הסטירה הלא הוגנת הבאה.

עבור הפועל חיפה זה היה בסך הכל עוד שבוע שבו הכותרות על הקבוצה הלכו למקום הלא נכון – מינוי מאמן. אם כבר, היה נכון לעסוק יותר בכישלון של המועדון הזה. אולי המועדון הכי כושל בכדורגל הישראלי כשבוחנים את הליגה לאורך זמן. העונה יש להפועל חיפה סגל של פלייאוף עליון, לא פחות, ומי שלא הבין זאת עד כה, קיבל גם את שלומי ארבייטמן. עם לאלה, סויסה, ממן, באגה, פיניירו, אבו ניל, רוצ'ט, מגיעים לפלייאוף העליון. משחקים כדורגל שסוחף אחריו אוהדים. לא מדרדרים למקום הלא אחרון.

אלא שבהפועל חיפה שום נוסחה לא עובדת. כי אין באמת נוסחה. הנוסחה היא: בואו נזעזע את הקבוצה בכל פעם שנתקעים, נצא לדרך חדשה, וחוזר חלילה. בואו של אלי כהן הוא לא רעיון, הוא טריק. הוא טריק להשכיח את הכישלון הענק הזה שנקרא יואב כץ. כישלון שלא משתקף בחסכנות או אובד דעתנות בתקשורת, אלא סתם כישלון מקצועי פשוט - לחבר פעם אחת ולתמיד קבוצת כדורגל ראויה ומצליחה. אולי ירידת ליגה תעשה להפועל חיפה את הצריבה הכואבת באמת כדי להבין שבמצב הקיים אי אפשר להמשיך.