ערב חצאי הגמר של גביע המדינה סיפק את הסחורה. שתי הארכות במשחק המוקדם ו-וואחד דרמה, מכבי שמצליחה למצוא את הדרך לגמור משחק ולהעפיל במשחק המאוחר. ובסופו של יום - גמר של צביקה שרף נגד מכבי. גמר של קבוצה שניצחה העונה פעמיים את מכבי, נגד מכבי. מבין כל האפשרויות שחצי הגמר הזה הציע, נבחרה האטרקטיבית ביותר. סנופי דיסקו.
ועכשיו, ברשותכם, האמת.
לאחר ההדחות המשפילות של מכבי תל אביב והפועל ירושלים משלב 32 הגדולות, נניח, ביורוקאפ, התנהל מיני דיון ציבורי בסוגיית הכדורסל הישראלי לאן. חצאי הגמר, אשר שוחקו אמש, נתנו לנו יופי של תשובה. אז נכון שאף אחת מארבע הקבוצות לא הגיעה למעמד המכובד כשהיא בכושר שיא או במומנטום חיובי, אבל לתצוגה רעה שכזו אין כל תירוץ או הצדקה. אז בואו נאמר את האמת, והיא שהכדורסל הישראלי במצב לא טוב. הוא איטי, נמוך, רכרוכי, לא מחויב וכל הדברים שאנחנו רגילים לומר עליו.
אבל בנוסף מסתבר שהוא גם לא חכם. ארבע הקבוצות שדרכו אמש על הפרקט ביד אליהו הציגו לראווה הגנות אזוריות למיניהן. ראשון לציון פתחה עם הגנה אזורית 2-3. מכבי אשדוד עם אחד אישית ו-4 אזורית, ולאחר מכן אזורית רגילה. נס ציונה הלכה מהר מאוד לאזורית מתחלפת ומכבי תל אביב ניצחה אולי את המשחק עם וריאציה על הגנת 3-2. ומול ההגנות האזוריות/ הנסוגות/ המתוחכמות הציגו הקבוצות, במרבית הזמן, את הפתרון האולטימטיבי של השלולית: להפריח שלשות לחלל האוויר. אם אתה קולע, אתה מנצח. ואם לא אז השחקנים אשמים. אז מכבי ראשון זרקה אמש 40 שלשות (בחיי) וקלעה 7. מכבי אשדוד זרקה רק 33 שלשות וקלעה 6. נס ציונה? 30 זריקות ל-3 ורק 7 בפנים. ורק מכבי תל אביב, צדיקה בסדום שכמוה, קלעה 9 מ-19 מחוץ לקשת. כלומר, היו לנו שלוש קבוצות שזרקו ביחד 103 שלשות וקלעו 20. נחמד, לא?
וההגנות האזוריות הללו, תאהבו את זה או שלא, חשפו את מה שההגנות הכאילו אישיות ששומרים אצלנו לעיתים נוטות להסתיר. שהקבוצות שלנו משחקות כדורסל רע. שהן לא יודעות להסתדר במשחק על חצי מגרש. שברגע שלוקחים מהן את האחד על אחד או הפיק אנד רול הסטטי, מול שומרים שלא באמת, אז רובן של הקבוצות בעיקר מקווה לטוב. האזוריות הללו, שאין להן שום סיכוי מול יריבות אירופאיות שמשחקות כדורסל קצבי ודינמי, הן הראי המבאס לרמת הכדורסל ההתקפי שמשוחק אצלנו, ורמת המאמנים שמשחקים אותו. כי בינינו? אם לא היינו יודעים אחרת, היינו תוהים אם ארגון מאמני הכדורסל בישראל החליט, כאקט של מחאה, שלא לשלוח חברי ארגון לערב חצי הגמר. וגם לא כאלה שאינם חברים בארגון.
אבל לא רק המאמנים ביאסו אותנו אמש. גם רובם של השחקנים. בטח ובטח אלו שמהם יש לנו יותר ציפיות. קחו לדוגמא את שון דאוסון. כותב שורות אלו כתב בעונה שעברה, פעם אחר פעם, שדאוסון (או דוסון) הוא הדבר האמיתי. וכרגיל, טעה. לפחות בינתיים. אולי בהשראת משחק האולסטאר אליו הוא כנראה מכוון, הציג הכישרון הגדול ביותר של הכדורסל הישראלי את אחד המשחקים האנוכיים, הלא מחויבים והלא חכמים שיצא לנו לראות מזה זמן רב. ואלו לא רק המספרים, למרות שהם מספרים לנו חלק נרחב מהסיפור: 3 מ-16 מהשדה, עם 2 מ-10 לשלוש נקודות, 3 איבודים ו-0 אסיסטים. כן, 0 אסיסטים. אבל עזבו סטטיסטיקה. דאוסון ג'וניור הרים זריקה אתמול בכל פעם שהכדור הגיע אליו. בעגה המקצועית העדכנית, קוראים לזה לעשות בנדר, ודאוסון בינדר אמש בכל הזדמנות. כן זריקה טובה, לא זריקה טובה הכדור עף לכיוון הטבעת. והיחידי שאחראי לחוסר האחריות הזאת מעבר לשחקן עצמו, הוא המאמן שאפשר לו את ההשתוללות שעלתה למכבי ראשון במשחק. גם כשהיה ברור שאת דאוסון, נכון לאתמול, לא מעניין דבר חוץ מעצמו ומאותן הטלות מבחוץ.
בגזרת מכבי תל אביב, סביר שנשמע עד לגמר בעיקר על הפריחה של הישראלים הבכירים, קרי מקל-אוחיון-רוצ'סטי, שללא ספק סיפקו את המשחק המשותף האיכותי (יחסית) הראשון שלהם. וגם על התרומה המזערית שמתקבל מגזרת הזרים (7 נקודות מול נס ציונה). את הקרדיט הגדול ביותר צריכים לקבל דווקא שני פועלים שחורים, איתי שגב וטרבור אמבקווה (מוזר לדבר על זר שמשתכר מעל חצי מיליון דולר ועל חייל שמרוויח 4,000 ומשהו שקל ברוטו בחודש בנשימה אחת) שנעלו את הרחבה של מכבי ברבע השלישי ועשו את ההבדל, בעוד משחק שהציג לראווה את מכלול הבעיות שיש למכבי העונה.
בגזרת אשדוד קיבלנו עוד משחק חסר השראה או תחכום, שתלוי לחלוטין ביכולת של שלושה שחקנים מוכשרים ופראיים (סוואן, שולדבראנד ותומאס) לייצר בעיקר לעצמם. מצד שני, במקביל לכאוס ההתקפי והלא ממושמע הזה (על ההגנה שם עדיף שלא להתעכב), צריך לשים לב לדקויות שאולי עשו את ההבדל, כמו היכולת של צביקה שרף להכיל עוד זריקת שלוש לא סבירה בעליל של תומאס, ולהסביר לו בפסק הזמן בשקט שעדיף שלא. וכך, להשאיר שחקן עם נפש סוערת כשהוא עדיין מחויב למאמן ולקבוצה. ואלו דברים שעושים לעיתים את ההבדל. עם כל הכבוד שיש, נניח, למכבי תל אביב, הרי שדווקא ליריבה שלה יש מספר אינדבידואלים שמסוגלים לייצר יותר כוח אש ולהכריע את הגמר בעצמם.
אבל האמת? לא מגיע לאף אחת משתי הקבוצות הללו גביע השנה. או לשתי אלו שהפסידו. אם יש מגיע בספורט, אז ראוי היה שאת המפעל המשני תניף קבוצה כמו חיפה או נהריה, שהצליחו עד כה לגרד או לחצות את תקרת הזכוכית שלהן.