ועדת ביקורת
הכי טוב: איתי שכטר, דן איינבינדר
פחות טוב: אלירן עטר
ציוץ המשחק:
מעשה שהיה, כך היה
יעקב שחר ואיתמר צ'יזיק הלכו להם במסדרונות המושבה, ונעצרו לפני הדלת שמובילה החוצה. שני מטרים משם התראיין רוני לוי. זה היה הכי נוגה של לוי מאז הגיע, וככל שהשאלות היו קשות יותר, קולו היה חלש יותר. מכבי חיפה איבדה את הליגה כבר מזמן, אבל זה היה ההפסד הכי רע של המאמן בג'וב החדש-ישן.
היו הפסדים מביכים, היו תבוסות-הלם, היו ניצחונות עם יכולת מגומגמת. אבל אתמול זו הייתה פשוט נחיתות מקצועית ומנטלית, וזה גם ובעיקר על לוי. למשל - אייל משומר. לפי ידיעות הטרום משחק, זו הייתה ההתלבטות היחידה של המאמן. משומר או דגני. לא ברור היכן שהה משומר בתקופת הקיפאון הארוכה, כמה התאמן ובאיזו עצימות, ומה דגני הראה השבוע - אבל העובדה היא שמכבי חיפה לא רצתה את משומר. לפי הקולות שיצאו משם, רק שיקחו אותו, בבקשה שיקחו אותו מכאן. אבל אף אחת לא לקחה, אז משומר איכשהו חזר לעניינים ואיכשהו חזר להרכב וחזר למסור לא מדויק וחזר לעשות חורים בהגנה. משומר, אתמול במושבה, הוא מכבי חיפה פוסט 2011. 100 אחוזי קפריזה.
וכמה שהעונה של מכבי חיפה נוראית (רק גביע ימתיק, אל תתלהבו משום דבר אחר, בבקשה), המנטליות של הירוקים נוראית יותר. 12 פעמים נכנסו לפיגור העונה בליגה, רק פעם אחת הפכו את המצב לניצחון - וגם זה היה נגד עשרה שחקנים של הפועל חיפה. אתמול, ב-1:0, זה הרגיש כמו 3:0, וב-2:0 זה הרגיש כמו 5:0, וב-3:0 זה הרגיש שגם הנצח בעצמו לא יהפוך את התוצאה. ובית" ירושלים התעללה. ומכבי חיפה, לפי הטבלה, קרובה יותר לירידת ליגה מאשר לכרטיס לאירופה.
יעקב שחר הוציא את הטלפון הירוק מהכיס, עיין, דיבר עם צ'יזיק על דרכי הגעה למקום כלשהו, קיבל שיחה והשתיק אותה. ואז הכניס את הנייד לכיס, וכשרוני לוי סיים את הראיון הוא ניגש אל מאמנו, חיבק אותו, טפח על לחיו ואמר: "נדבר מחר".
איפשהו בפלורידה, שבע שעות למטה מכאן, אלי טביב בטח צחק. כל המיליונים שבעולם לא יעזרו לו, לשחר. נראה שלא משנה כמה מאמנים, שחקנים ופילוסופיות יחליף, הגורל יטאטא איתו את הכביש. והוא, שחר, בא לעזרת טביב, ושוב הראה עד כמה עצום ובלתי מוסבר הפטיש שלו לבית"ר, והתקפל יחד עמו רק כדי לקיים משחק בהתראה של יום, וככה הקבוצה שלו גם נראתה. ושיא השיאים - השחקן שהביס אותו מקבל ממנו משכורת. אותו אחד שנראה כמו צל של עצמו, כדורגלן עבר, טעות היסטורית; שהמצב שלו היה כה עצוב, עד שכולם צחקו עליו. ההוא שהפך לבדיחה מהלכת.
עד שעזב את השאול.
ועכשיו, הבדיחה על חשבונו של שחר. כן, עוד אחת. וזה כבר הרבה יותר עצוב ממצחיק.
סלובו דראפיץ' מצטייר כמאמן מדויק מאוד, ויותר משהוא מדויק בכדורגל שלו, הוא מדויק בדיבור שלו. על אף המבטא הסלבי וקשיים קלילים בתרגום, כל משפט שלו חץ לתוך הבולזאי. אתמול, סמוך לחצות, שאלתי אותו על איתי שכטר.
"אני לא המצאתי את שכטר", אמר. "לשחקנים גדולים יש אופי ומצפון. כשאתה יושב בבית, וכולם אומרים 'אתה מת', ו'אתה לא שווה', ו'אתה גונב כסף', ואתה מגיע הביתה, ויושב מול אישתך והילדים, וצריך לשאול את עצמך 'מה קורה?'
דיברתי איתו כשהוא הגיע, אמרתי לו - 'תשמע, ילד, אין דרך חזרה'. הסכמנו שהוא יעבוד קשה. דיברתי עם רוני, והוא אמר שגם במכבי חיפה הוא עבד. אבל שם, עשר דקות לא טובות ופתאום מחליפים אותו. פה הוא קיבל חיבוק. אמרתי לו 'אל תסתכל לצדדים, אין חילופים. תשחק'. מהאימון הראשון הוא השקיע, וזה פשוט התחבר".
כמו דראפיץ' לבית"ר ירושלים. לפני חודש וחצי אמר המאמן שיש כאן עסק עם שתי ליגות, ושקבוצתו ראשונה בליגה השנייה. טעה קצת. יש שלוש ליגות. זו של מכבי ובאר שבע, זו של כל השאר, וזו של בית"ר. אגב, הדראפיצ'ים ספגו פחות ממכבי תל אביב, ומאזן הבית שלהם טוב יותר משל הצהובים (וכל זה עם 3 מ-3 במושבה, והפרש שערים של 0:6 לתשומת לבו של המאיים התמידי, א. טביב). המחמאות, כרגיל, לדראפיץ', וגם לדן איינבינדר. הקשר דפק עבודה במרכז המגרש, קינח עם גול - מתנת יום הולדת לעצמו - וכמה שזה הגיע לו. זה שחקן שלא משנה כמה שיהיה טוב - האופי שלו יהיה טוב יותר. תענוג של בן אדם, מאסט לכל קבוצה.
אבל הסיפור של אמש, איך לא, הוא ה-מהפך של החורף.
בדקה ה-86 איתי שכטר קיבל סטנדינג אוביישן אל מול קבוצתו הקודמת. הוא ירד מהדשא, ואלעד גבאי - עוד אקס ירוק - עוד הספיק לבעוט לו בתחת. הוא עבר בין היציעים, שכטר, ונראה כל כך מחובר לאיפה ולמה שהוא עכשיו, שכבר כמעט ונשכח מה ואיפה היה.
וזה בדיוק שכטר. הוא תמיד, באופן אבסולוטי - כאן ועכשיו. כולו. כשהוא חלש, אתה לא זוכר שהיה טוב פעם. כשהוא טוב, החולשה נראית כמו זיכרון רחוק. אצל שכטר, מה שאתה רואה זה תמיד מה שאתה מקבל. כל מי שדיבר איתו יכול להעיד - הבחור מחובר שש רגליים לקרקע (אלא אם הוא קופץ לנגיחת גול מעל משומר), יחייך ויאמין בתקופות הקשות ביותר, יירגע בזמנים הטובים ביותר. היו אווילים שהתייחסו לחגיגה שלו כאל משהו רע. זו הייתה דוגמה מושלמת לאיך צריך לחגוג מול אקסית - לא להתריס, אבל גם לא להיות צבוע. זה מה שיפה בשכטר - הוא לא עשה את זה בכוונה והוא לא יימנע מזה בכוונה. טוב או רע, הוא פשוט אמיתי. לאורך השבוע שחקני בית"ר שאלו אותו לגבי הרצון לנקמה. אני לא מאמין בנקמות, אמר להם. אני לא מאמין בלעשות רע לאנשים, אני רוצה בטוב בשבילי.
ובגלל זה הוא מה שהוא. בגלל זה זומן לנבחרת גם ברגעים פחות מבריקים בקריירה. בגלל זה הוא אף פעם לא באמת יהיה שנוא. הוא מצליח, ואתה לא באמת מקנא בו; הוא נכשל, ואתה לא באמת שמח לאידו. הוא אחד האנשים הכי חיוביים בכדורגל הישראלי, והגורל נוהג לתגמל אנשים כאלה. אתמול זה עבד, ובגדול - החלוץ נגח פנימה את הראשון, מסר נהדר לקלאודמיר בדרך לשני, וחטף את הכדור שהוביל לשלישי.
ומאז היגר לירושלים, השחקן הגמור הזה, איתי שכטר, עם שני שערים ושלושה בישולים בארבעה משחקים.
לזה אפילו אתה לא ציפית, אמרתי לדראפיץ'.
"מה זה ציפיתי?", סלובו פתח עיניים גדולות, "וציפיתי שאעשה עונה כזו?"
orenjos@walla.co.il