מכבי תל אביב והפועל ירושלים נפרדו ברביעי מהעונה העגומה שלהן באירופה, ורק קבוצה ישראלית אחת נותרה עדיין בחיים במפעלים היבשתיים. זו דווקא מכבי ראשון לציון הצנועה, שהעפילה לשמינית גמר היורופקאפ, ובשבוע הבא תיאבק גם על זכייה היסטורית בגביע המדינה. "אנחנו על המפה", אומר מאמן הקבוצה, שרון דרוקר, "פתאום מדברים איתי ברחוב על הקבוצה, אנשים ביבשת שואלים על המועדון הזה שהם לא הכירו. לא האמנו שזה יקרה".
דרוקר, בן 48, נולד מחדש. אחרי שכבר אימן בחמש מדינות שונות, זכה בתארים והניף גביעים, נדמה היה שהקריירה שלו נעצרה, ועכשיו הוא שוב בקדמת הבמה: שמו חזר להימנות על צמרת המאמנים בישראל, לאחרונה קיבל הצעה לאמן את נבחרת בולגריה ולפני שלושה חודשים הפך לאב בפעם השלישית בחייו.
אבל אתה עדיין לא בלב הקונצנזוס.
"פעם זה היה קשה לי, מטריד אותי. הייתי קורא מה ההוא כתב עליי וההוא אמר עליי, אבל עם השנים אתה מתרגל ומתחסן. אין מאמן שהוא פרה קדושה, שהוא מוסכם על כולם. אולי רק ז'ליקו אוברדוביץ', וגם הוא ספג המון ביקורת אחרי שאימן את נבחרת סרביה. אז כבר קילפו לי את העור כמה פעמים, ולמדתי מזה. אני יודע איפה אני חי. יש כאלה שיאהבו אותי, ויש כאלה שלא יאהבו ושיהיה להם מה להגיד גם אם אביא תארים והישגים".
ובכל זאת, בגיל 36 זכית עם ירושלים ביול"ב קאפ, קיבלת חוזים במועדונים נחשבים באירופה כמו ריטאס וילנה ופורטיטודו בולוניה, היית עוזר מאמן במכבי תל אביב. ופתאום, אחר כך, מצאת את עצמך בגלבוע/גליל.
"עשיתי שתי טעויות מרכזיות בקריירה, ושילמתי עליהן. הראשונה הייתה כשאימנתי את אריס סלוניקי, מועדון עם שם גדול אבל בלי גב כלכלי, ובאיזשהו שלב באמצע העונה נגמר הכסף והכל התפרק לנו מול העיניים. אחר כך הגעתי למונטגרנארו באיטליה, והייתי אמור להמשיך לשנה שנייה, אבל תפסו שם את המזכירה שמעלה בכספים והעסק נסגר. אחרי שתי החוויות האלה עצרתי לרגע ושאלתי את עצמי: ראיתי עולמות, חוויתי תרבויות, הגעתי להישגים, אפילו עבדתי פעם אצל בוס אנטישמי, ואני כל הזמן רודף, רודף ורודף, אבל אחרי מה?
"פספסתי הרבה עם הילדים הגדולים שלי, עמית (כיום בת 20) ותומר (בן 17 וחצי). אז שיניתי את החשיבה ואת ההסתכלות שלי. כן, מצאתי את עצמי בגלבוע/גליל, ואולי תתפלא, אבל שם מצאתי את אחד האתגרים הגדולים שלי, ובעיניי זה גם היה אחד ההישגים הגדולים שלי. סיימנו במקום השמיני בסך הכל, אבל הגענו לפלייאוף, ניצחנו את מכבי שהייתה אלופת אירופה, ושנה אחר כך, בעונה שעברה, כולם הבינו מה יכול לקרות במקום בעייתי כזה, כשהקבוצה ירדה ליגה".
2,200 מושבים בלבד יש בבית מכבי בראשון לציון, אולמה של אחת הקבוצות הוותיקות בליגת העל, אבל גם כזו שמעולם לא זכתה בתואר. מאז 1992 לא נמנתה על 16 הגדולות במפעל אירופי שהשתתפה בו, אבל עכשיו היא שוב שם; מאז 1991 היא לא הגיעה אפילו לגמר הפלייאוף, ולשם היא מקווה עוד להגיע.
"גם לי עוד אין תואר בארץ כמאמן ראשי", אומר דרוקר לקראת המפגש עם מכבי אשדוד בחצי גמר הגביע ביום שני. "כבר עשינו השנה דבר גדול. כשהיו"ר יצחק פרי רשם אותנו ליורופקאפ, הוא רק רצה שנתקע יתד, שנראה את עצמנו. אף אחד לא חשב שנעבור שלב, ובטח לא שניים. אז יש לזה את המחירים. השתתפנו כבר ב-33 משחקים, וזה משהו שלא קל למועדון בסדר הגודל שלנו, ואם היינו יודעים שזה מה שיהיה, היינו בונים אחרת את הסגל, מעבים אותו, מצרפים עוד זר. וגם שילמנו על זה מחיר".
אני שומע הרהורי חרטה?
"ממני לא, אבל כן, יש כאלה ששואלים את עצמם אם בעונה כזו, כשמכבי תל אביב לא נראית טוב וכשירושלים לא נמצאת בפורמה של אלופה, אולי היה עדיף שהיינו מרכזים את כל המאמצים שלנו בליגה. אבל אני לא מקבל את זה: אנחנו נלחמים על הגביע, אנחנו עדיין באירופה. יכול להיות שהיינו מחזיקים בעוד שלושה או ארבעה ניצחונות בליגה, ואת המחיר הזה אני מוכן לשלם".
ביום ראשון, לאחר ההפסד הביתי המפתיע לנס ציונה, הודיע דרוקר לשחקנים שהם משוחררים ליומיים חופשיים. "זה נדיר שיש לנו העונה שבוע בלי משחקים, והיינו חייבים לנצל את זה", הוא מסביר. "אמרתי להם שאני לא רוצה לראות אף אחד מתקרב לאולם או נוגע בכדור. גם לא את מי שמכור לעבודה. שיילכו למסעדות ולסרטים".
- ומה איתך, אתה התנתקת?
דרוקר מגחך. "לא, לא. אצל מאמנים אין כזה דבר להתנתק".
ראשון לציון משחקת כדורסל אטרקטיבי ומלהיב, עם שורת שחקנים אתלטיים שמרבים לשחק מהר, לרוץ ולהטביע. הכוכב העולה שלה, ושל הכדורסל הישראלי בכלל, הוא שון דאוסון. ולדרוקר יש קשר מיוחד איתו. "כששון נולד, אני שיחקתי עם אבא שלו ג'ו באילת. אני זוכר את המפגש הראשון שלנו: מתן חרוש, שהיה העוזר שלי בנבחרת העתודה, ביקש שנבחן את שון אחרי שהכיר אותו בנוער של ראשון לציון.
"ג'ו הגיע איתו לאימון, ופייר, התרגשתי. אמרתי לו: 'תראה מה זה העולם הזה. פעם אני מסרתי לך כדורים באילת, ועכשיו אתה מביא את הבן שלך כדי שאאמן אותו'. זאת חוויה לאמן את שון. יש לו חוזה בראשון לציון, אבל אני חושב שבקיץ הוא ינסה למצות את אופציית ה-NBA, ייצא למחנות ואולי גם יקבל חוזה. הלוואי, מגיע לו להיות הישראלי השלישי שלנו שם".
אבל ראשון לציון זה לא רק דאוסון. דריל מונרו הוא גניבת השנה בליגה.
"אני עוקב אחרי דריל כבר שלוש שנים, ובכל קיץ היה לי פרויקט קבוע - לנסות להביא אותו. בזמנו עוד ניסיתי לשכנע אותו לבוא לגלבוע/גליל, אבל תמיד היו לו הצעות טובות יותר מספרד, או מהליגה השנייה באיטליה. העונה זה סוף סוף קרה, וכנראה שבסיומה ניאלץ להיפרד".
ואיפה אתה תהיה בעונה הבאה?
"לא יודע. החוזה שלי מסתיים בסוף העונה, ועברתי כבר מספיק בקריירה כדי לדעת שאני לא יודע מה יהיה".
דני פרנקו עובר ימים לא קלים בירושלים. הוא שוב נכשל באירופה, ולמרות הזכייה באליפות, הקהל והתקשורת לא נותנים לו הנחות. מזכיר קצת את מה שקרה לך במועדון הזה אחרי הזכייה ביול"ב.
"הפועל ירושלים שונה לחלוטין ממה שהייתה כשאני אימנתי אותה. אז נכון, כל מאמן בכל מקום עבר את זה, וזה קשה, אבל קיבלנו מתנה. מאמן קם בבוקר עם אנרגיות אחרות, כל יום הוא חווה משהו אחר. אני לא יודע איך דני חי את זה, אבל העצה שלי היא שייקח את זה כהרפתקה וכניסיון. היום, כשאני מגיע לירושלים, אני פוגש את האנשים ואנחנו נזכרים בימים היפים והטובים, בהישגים".
בבורסת השמות שרצה כשגיא גודס פוטר ממכבי תל אביב, שמך לא הוזכר כמועמד. אולי חושבים שאתה לא בשל למועדון בסדר הגודל הזה?
"אם אני לא בשל, אז מי כן בשל? לא הייתי מועמד ולא דיברו איתי, וזה בסדר גמור, לא הייתה לי בעיה עם זה. האנשים במכבי מכירים אותי היטב מהימים שעבדתי שם כעוזר המאמן, הם מכירים את הדרך שלי. כרגע טוב לי איפה שאני. אולי יום אחד גם זה יקרה. טיימינג זה דבר חשוב".
אתה לא מקבל מספיק קרדיט?
"אני אספר לך סיפור שימחיש מה דעתי. אני ביחסים חבריים עם הג'נרל מנג'ר של סן אנטוניו ספרס, אר.סי ביופורד, ולמדתי ממנו דבר חשוב. אתה יודע, היום כולם מעריצים את גרג פופוביץ', אבל הוא גם חווה כישלונות, הודח בשלבים מוקדמים וספג סוויפים עם הטריו המדהים שלהם. וגם כשזה קרה, ביופורד היה אומר: או.קיי, עכשיו נתחיל לבנות את העונה הבאה, וקודם כל נתחיל מפופוביץ'. זה דבר כל כך יפה, וזה כל כך לא יפה לראות מה שעשו לדיוויד בלאט בקליבלנד. תראה איזה הבדל".
כשדרוקר מזכיר את ימיו כעוזר המאמן במכבי תל אביב, מאמצע עונת 2008/09 עד תום עונת 2009/10, אי אפשר שלא להזכיר את הסכסוך המתוקשר שפרץ בתקופה ההיא ושמלווה אותו עד היום - עם המאמן שתחתיו עבד, פיני גרשון.
"אני אפילו לא יכול להגיד שאני יודע מה עשיתי לו", אומר דרוקר, שהואשם על ידי גרשון בחתירה תחתיו בימיהם המשותפים ביד אליהו. "חודשיים לפני סוף העונה, הוא הפסיק לדבר איתי. ניסיתי להבין למה, לקחתי אותו לבית קפה, ישבתי איתו והכרחתי אותו להסתכל לי בעיניים ולהגיד מה עשיתי לו. לא עזר כלום, ועד היום לא קיבלתי תשובה ברורה. אמרתי לו שלא יכול להיות שבקבוצה כמו מכבי, שנאבקת על האליפות, המאמן והעוזר לא ידברו. הסברתי לו שגם לנידון למוות מגיע לדעת מה הוא עשה לפני. אחר כך שמעתי שחתרתי תחתיו, אבל אם זה היה נכון, הייתי אמור לקבל את התפקיד במקומו, לא? ברור שהוא לא איבד את התפקיד בגללי".
אתם אפילו לא אומרים שלום זה לזה כשאתם נפגשים?
"כלום. אנחנו לא מחליפים מילה. חבל לי".
אז מה היה הגורם לפיצוץ, לדעתך? יכול להיות שהיה מי שניסה לסכסך ביניכם?
"סביר להניח שניסו לסכסך בינינו, הרי מכבי זה מקום מאוד מתוקשר, וכולם כל הזמן מסתכלים עליו ומתעסקים בו. לא היה לי שום עניין לפגוע בפיני. הסיכום המקורי היה שנמשיך באותה מתכונת עוד שנה, ואחר כך הוא יעבור לתפקיד הג'נרל מנג'ר ואני אהיה המאמן תחת המטרייה שלו. אז למה שאחתור תחתיו?".
הוא עוקץ אותך לא פעם בשידורי הטלוויזיה, כשהוא מפרשן משחקים של הקבוצות שאתה מאמן.
"מי שנמצא בענף יודע מאיפה זה בא. כשהגעתי למכבי הוא אמר שאני אחד המאמנים הטובים בישראל. ברור שזה לא השתנה, וברור שהדברים שהוא אומר עכשיו הם על רקע אישי. הוא לא רוצה לראות אותי שמח".
רצה הגורל, ודווקא נבחרת בולגריה, שפיני אימן בזמנו, פנתה אליך.
"הקשר שלי עם בולגריה לא התחיל היום. אפילו לפני שפיני מונה, הם רצו אותי וזה לא הסתדר כי אימנתי באוסטנד שבבלגיה. אחר כך הוא לקח את התפקיד והצליח מאוד. בשבוע שעבר נפגשתי עם יו"ר האיגוד הבולגרי, שהגיע במיוחד לארץ. זה מחמיא מאוד שהם החליטו ללכת עליי.
אבל יש קשיים במשא ומתן.
"יש כל מיני דברים מהותיים שצריך לסגור, אני לא יכול להגיד בוודאות שאקח את התפקיד הזה".
ומה עם נבחרת ישראל?
"אין אחד שלא רוצה לאמן את נבחרת ישראל. עכשיו יש לה מאמן טוב, שעושה עבודה מצוינת".
אחת הבדיחות העתיקות שחובבי הכדורסל נהגו לשייך לדרוקר הייתה השימוש הבלתי פוסק שלו במילה "הבחורים", כשדיבר על שחקניו בראיונות שאחרי משחקים. עם השנים הוא הפסיק להשתמש בזה. "באמת צחקו עליי בגלל זה?", הוא מופתע ומחייך במבוכה. "עכשיו שאתה אומר את זה, אני באמת זוכר שלא הפסקתי להשתמש במילה הזאת".
אבל הפסקת. עברת ל"חבר'ה".
"כן, זה נכון. אתה רואה, למדתי משהו מדיוויד בלאט. גם הוא תמיד קורא לשחקנים 'חבר'ה'".
שרון וזוגתו ציפי (43), במאית סרטים דוקומנטריים, חובקים את יהל, בן שלושה חודשים. "קצת חששתי מהקטע הזה שאחזור לאבהות, אבל אני נהנה מכל רגע", הוא מתרווח ואומר. הוא הבכור בין שלושה אחים: אלירן (37), הצעיר, הוא בעל תפקיד בכיר ב"גוגל", ואת רביב (45), הפרשן הפוליטי של ערוץ 10, אין באמת טעם להציג. לפני שנה וחצי איבדו את אביהם, אבי ז"ל.
באיזו מהדורת חדשות אתה צופה?
"האמת שאני לא צופה, כי בשעה הזו אני בדרך כלל באימון או במשחק".
רביב יודע שאתה לא רואה ערוץ 10?
"זה בסדר", הוא צוחק, "אני צופה ב'המקור'".
אז מי הסלב האמיתי במשפחה?
"קודם כל, שלא תטעה, אלירן הוא התותח האמיתי מבינינו. רביב הוא איש הסוד שלי. כשהיינו קטנים הלכנו הרבה מכות. אתה יודע, אחים. אני הייתי יותר גדול וחזק, והוא יותר מתוחכם. הוא אובחן כמחונן, והפיל אותי בפח הרבה פעמים. הוא אדם אמיץ, ישר והגון, אומר מה שהוא חושב, ולא עושה את הדברים הכי פופולריים. אחרים במצבו היו מעדיפים להתחבר לשלטון, אבל הוא הולך עם האמת שלו. הוא ידען, קורא המון, סוג של מחשב, דעתן ועקשן. תמיד כשאני צריך עצה, הוא שם. לפעמים זורקים לי הערות לגביו ברחוב. למה הוא אמר ככה וכתב אחרת...".