ההפתעה הגדולה אתמול לא הייתה שעוד מאמן פוטר במהלך העונה, אלא שהמאמן הזה לא היה ג'ורג' קארל. סקרמנטו הצליחה להסתבך אפילו עם לפטר מאמן, ובזמן שההתלבטות של ההנהלה לגבי העתיד של קארל דלפה לתקשורת והפכה לכותרת הראשית של סוף השבוע ב-NBA (באופן שחיסל כל סיכוי שהקבוצה תחזור לתפקד), בניו יורק התקבלה החלטה שקטה ומהירה לפטר את דרק פישר לאחר פחות משתי עונות בקבוצה. אז הנה דרך אופטימית להתחיל את הכתבה: דווקא היום בו הם פיטרו מאמן הדגיש שהניקס זה כבר לא המועדון שמנוהל הכי גרוע בליגה.
לפני שנתיים פחות חודש ג'יימס דולאן הציג לראווה את הנשיא החדש של הניקס, פיל ג'קסון, שקיבל חוזה של 60 מיליון דולר ל-5 שנים. משמעות המהלך הייתה ברורה: דולאן הודה סוף סוף שהוא לא מסוגל להוביל את המועדון המפואר להצלחות בעצמו ושם את המפתחות בידיים של דמות דומיננטית במיוחד, של אחד האנשים המעוטרים ב-NBA. ג'קסון הפך בן לילה לאיש החזק בניקס, לפנים החדשות של המועדון. בסיטואציות אחרות ניתן היה לתהות האם מי שניצח בעבר כמאמן יידע לנצח כיום, בליגה שמשתנה בכל רגע, כמנהל. במקרה של הניקס, החשיבות העליונה הייתה לכך שדולאן לקח צעד אחורה ושהאיש החזק החדש בשכונה הוא אחד שהוכיח שהוא יודע לנצח, יודע לעבוד עם אנשים ויודע להשפיע על מערכות מורכבות.
כבר בהחלטה הגדולה הראשונה שלו מינוי מאמן חדש, הזן מאסטר הבהיר שהוא מתכוון לבנות קבוצה בצלמו. שני קריטריונים שקשורים ביניהם הנחו אותו בבחירת מאמן: הוא חיפש מישהו ששיחק תחתיו ומישהו שינחיל לניקס את התקפת המשולש. השיטה איתה ג'קסון לקח את כל האליפויות שלו בשיקגו ובלייקרס היא השם הנרדף שלו ב-NBA, אף אחד אחר לא ניסה ברצינות להשתמש בהתקפת המשולש בטהרתה, לכן ג'קסון חיפש מישהו שהכיר אותה כשחקן שלו. מעניין להיזכר שהמועמד המוביל לאמן את הניקס היה סטיב קר, שבסופו של דבר קיבל את ההחלטה הטובה בקריירה שלו ובחר בגולדן סטייט. תחת כנפי הזן מאסטר הוא לא היה מקבל הזדמנות לגבש את הסגנון שלו ולהתאים אותו לשחקנים כפי שעשה בווריירס.
זה הקונטקסט בו נכון לשפוט את תחילת קריירת האימון של דרק פישר. מדובר באחד מהשחקנים הנדירים שהרוויחו את הזכות לקבל קבוצה כמאמנים ראשיים מיד לאחר שפרשו ממשחק. הוא הפך לשחקן חשוב בחמש אליפויות לא בזכות כישרון יוצא דופן אלא בזכות תכונות כמו חוכמת משחק, מנהיגות וקור רוח בזמן אמת, בדיוק התכונות שמחפשים בשחקנים שהופכים למאמנים מצליחים. אבל את המשרה היוקרתית של המאמן הראשי של הניקס הוא קיבל, קודם כל, בגלל התאמתו לתפקיד הזרוע המבצעת של פיל ג'קסון.
מרחב התמרון של פישר בסיטואציה הזאת היה צר מהרגיל, אבל הוא התקשה להותיר רושם מיוחד גם בתוכו. בעונה הראשונה שלו הוא קיבל סגל רעוע שסבל ממכת פציעות והניקס הפכו לאחת הקבוצות החלשות בליגה. זה לא מה שהוא רצה, אבל זה מה שהניקס היו צריכים לעונה נדירה בה הם לא חייבים בחירת סיבוב ראשון לאף אחד. הם זכו בבחירה הרביעית שהפכה לקריסטפס פורזינגיס, הענק הלטבי שהפך לתקווה הגדולה לעתיד.
פורזינגיס חבר לכרמלו אנתוני ולהחתמות הסולידיות רובין לופז וארון אפללו כדי ליצור סגל סביר שלרגעים נדמה היה שמסוגל להיאבק על מקום בפלייאוף במזרח. אבל פישר התקשה לספק ערך מוסף. ניהול המשחק שלו זכה לביקורת, בעיקר בדקות ההכרעה, וג'קסון לא היה מרוצה מכך שבמצבים מסוימים הוא הרשה לעצמו לחרוג מהתקפת המשולש. בשורה התחתונה, קשה להסיק יותר מדי מהקדנציה של פישר בניקס מעבר לכך שהוא כנראה זקוק לצבירת נסיון אימון. יכול להיות שהילת קריירת המשחק שלו תוביל מנהל נוסף להמר עליו כמאמן ראשי, אבל אולי יהיה נכון יותר מבחינתו לשמש כעוזר בכיר לתקופה מסוימת.
השאלה המעניינת היא לאן הניקס הולכים מכאן. לפי מספר דיווחים, וגם לפי רמיזות של ג'קסון עצמו, הוא יחפש בקיץ עוד מאותו הדבר: עוד מאמן ששיחק תחתיו, עוד מאמן שיתחייב להתקפת המשולש. הבעיה בכך היא לא בשיטה עצמה, למרות שניתן להעלות תהיות לגביה: עד כמה היא הייתה משמעותית בהצלחה של הזן מאסטר, עד כמה היא מתאימה ל-NBA כיום. הבעיה היא באופן בו ג'קסון מצמצם אפשרויות.
הצמצום בא לידי ביטוי קודם כל ברשימת המאמנים שמתאימים להגדרות התפקיד. אם ג'קסון אכן יתעקש על שני העקרונות שלו, זה פוסל מיד אופציות בכירות כמו טום ת'יבודו, ששימש שנים ארוכות כעוזר במועדון ומאוד היה רוצה את התפקיד וג'ף ואן גנדי. זה פוסל גם מאמני מכללות מבריקים ועוזרים מוערכים ממקומות אחרים. בריאן שואו, שאכזב מאוד בנסיון היחיד שלו כמאמן ראשי בדנבר, הופך להיות אופציה בכירה רק בזכות ההיכרות שלו עם האיש החזק במועדון.
המועמד היחיד שגם מתאים להגדרות התפקיד של ג'קסון וגם נחשב לאחד השמות החמים בליגה הוא לוק וולטון. מה שמוביל אותי לבעיה הגדולה יותר בצמצום שג'קסון כופה על הניקס. נניח שוולטון אכן ייקח על עצמו את התפקיד בקיץ מה תהיה דרגת החופש שהוא יקבל? הוא הרי מגיע מאחת מהמערכות ההתקפיות המוצלחות ביותר שאי פעם נבנו, מערכת שיש בה אלמנטים של התקפת המשולש אך גם של סגנונות אחרים, מערכת שמדגישה ריווח ושלשות, תחומים שפחות בולטים בהתקפת המשולש. האם ג'קסון יתעקש שהוא ישתמש בשיטה שלו לפי הספר או שהוא יאפשר לו להתאים אותה לשחקנים הספציפיים ולעידן החדש?
בעולם מושלם, הניקס היו מראיינים בקיץ מאמנים רבים מסוגים שונים ומתחילים את הראיון משאלה זהה: איך אתה מתכוון לבנות קבוצה סביב פורזינגיס? מכיוון שמדובר בשחקן עם שילוב ייחודי של כישורים, ניתן לחשוב על אפשרויות רבות. אפשר להשתמש בו בשיטה שמתבססת על פיק נ' פופ כמו עם דירק נוביצקי בדאלאס, אפשר לטפח אותו כסנטר בשיטה של חמישה שחקני חוץ כמו מיאמי בשנות האליפות של לברון ג'יימס, אפשר לשאוף לשפר את משחק הפוסט שלו כבר מגיל צעיר כדי שלא ניתן יהיה לשמור עליו עם שחקני חוץ, אפשר לארגן לו תרגילים ליציאה לקליעה ללא כדור מהסוג שמארגנים לקווין דוראנט.
בעולם המושלם הזה, הניקס יתעניינו בעתיד יותר מאשר בהווה. הזינוק בתקרת השכר אמנם ישאיר להם מקום להחתים שחקנים בכירים בקיץ בשנתיים הקרובות, אך בהנחה שדוראנט לא יפתיע וירצה לשחק במכה של הכדורסל קשה לחשוב על שחקן שיהפוך את הניו יורקרים למועמדים לאליפות בטווח הקצר. בזכות פורזינגיס יש לקבוצה הזאת עתיד מבטיח. הלטבי מספיק מוכשר ומעניין כדי למשוך צעירים שרוצים לגדול יחד איתו. בגישה הזאת, הניקס אמורים לחפש טרייד לכרמלו אנתוני שמבוגר מכדי לקחת חלק בעתיד הזה. יש מספיק קבוצות שרוצות להצליח עכשיו שיכולות לעניין אותו, החוזה שלו פחות ירתיע לאחר העלייה בתקרת השכר. עם המקום הפנוי הניקס יוכלו לנסות לעניין צעירים כמו בראדלי ביל והאריסון בארנס שהקבוצות שלהם, כל אחת מסיבותיה, יתקשו להשוות הצעה גדולה.
אבל לא נראה שמשהו מכל זה הולך לקרות. ג'קסון כנראה ימנה מאמן נוסף שישמש כזרוע המבצעת שלו ויחפש הצלחה עכשווית כי זה מה שעושים בניקס. התחושה היא שהמועדון שעבר תקופה קשה ארוכה כל כך לא בנוי לתהליך בנייה ולא בשל לעוד שינויים דרסטיים. הנוכחות של פיל ג'קסון עדיין הכרחית כדי לספק קונטרה לזו של דולאן. השלב האבולוציוני הבא של המועדון יהיה כשגם ג'קסון ייקח צעד אחורה כדי לתת למאמן בכיר ומעודכן הזדמנות אמיתית לבנות קבוצה כראות עיניו, כאשר מאמן יקבל הזדמנות להתאים שיטה לשחקנים ובעיקר לכוכב הצעיר. אבל זה לא חייב לקרות עכשיו, זה כנראה בלתי אפשרי כרגע. לא צריך למהר, פורזינגיס לא הולך לשום מקום.
שחקנים ועוזרים לשעבר של ג'קסון רחוקים מלהיות סיפור הצלחה
