אם נוציא לרגע את גולדן סטייט מהמשוואה, וכדי להתבונן בשאר הליגה אין ברירה אלא לעשות זאת, הקבוצה החמה ב-NBA כרגע היא טורונטו. לאחר חודשיים ראשונים יחסית מגומגמים ומאזן חיובי דחוק של 15:21 ב-36 המשחקים הראשונים, הקנדים ניצחו 13 מ-14 המשחקים האחרונים. נכון לעכשיו הם מדורגים במקום החמישי בליגה והשתלטו לחלוטין על המקום השני במזרח, עם פער של חמישה משחקים על הדולקים אחריהם.
כמו כל רצף העונה ב-NBA, גם את הרצף של הראפטורס ניתן לייחס ללוח משחקים נוח, אבל עובדה שאף קבוצה במזרח פרט לקליבלנד לא הצליחה לייצר רצף כזה ב-50 המשחקים הראשונים של העונה. חשוב גם לציין שטורונטו מנצחת למרות שלכל אורך הרצף היא חסרה את הרכש הגדול של הקיץ דמארה קארול. שחקן הכנף המגוון עבר ניתוח בברך בתחילת ינואר ועדיין רחוק מחזרה לפרקט, אך הקבוצה שלו מסתדרת בקלות מפתיעה בלעדיו.
מהו סוד ההצלחה של הקנדים? התשובה האינסטינקטיבית היא הקו האחורי. קייל לאורי ודמאר דרוזן יוצרים את צמד הגארדים הקטלני ביותר מחוץ לאוקלנד, הם הרוויחו בצדק את מקומם במשחק האולסטאר הקרוב שייערך באולמם הביתי. בעונה הרביעית שלהם ביחד הם כבר יודעים לחלק ביניהם תפקידים ועומס ומבינים איך לא לדרוך אחד על האצבעות של השני. הם מהווים דוגמא מצוינת לאופן בו שני גארדים דומיננטיים שאוהבים את הכדור יכולים לעבוד ביחד ולשפר אחד את השני.
לאורי, בקרוב בן 30, פרץ מאוחר והתפתח להיות אחד הפוינט גארדים הטובים בעולם בשלוש השנים האחרונות. בקיץ האחרון הוא עבד קשה, הוריד במשקל וביצע קפיצת מדרגה נוספת. השנה הוא שבר שיאי קריירה בחלק גדול מהקטגוריות, ברובן עם שיפור משמעותי: נקודות (21 למשחק), כמות שלשות (2.8), אחוזי שלשות (39.7), כמות זריקות עונשין (5.7), ריבאונדים (5), חטיפות (2.3) וחסימות (0.5). הוא נחשב לאחד השומרים הטובים בליגה בעמדת הפוינט גארד, הוא שחקן מאני טיים משובח והוא המנהיג הבלתי מעורער של קבוצה שתוקעת יתד בצמרת הליגה.
דרוזן הוא שחקן מזן נכחד: שוטינג גארד סקורר שממעט לזרוק שלשות ואוהב לקחת זריקות קשות מחצי מרחק ולקלוע אותן באחוזים לא רעים. מבחינה סגנונית, הוא הדבר הכי דומה לקובי בריאנט ודווין וייד שיש ב-NBA מתחת לגיל 30. בליגה פחות ופחות אוהבים שחקנים מהסוג הזה, אך הוא עבד קשה כדי לשדרג את היכולות שלו ולהפוך לאולסטאר. קפיצת המדרגה שלו התרחשה במקביל לזו של לאורי, בשלוש השנים האחרונות. הוא שיפר את ראיית המשחק ואת העבודה שלו בפיק נ' רול, העונה הוא מגיע לטבעת ולקו העונשין בקצב יוצא דופן (8.2 הליכות לקו למשחק, שלישי בליגה לאחר דמרכוס קאזינס וג'יימס הארדן). עם 23.3 נקודות למשחק, הוא התמקם בין עשרת הקלעים המובילים בליגה.
אך מבט מעמיק יותר מגלה שברצף הניצחונות הנוכחי לאורי ודרוזן לא עשו שום דבר יוצא דופן, הם המשיכו ביכולת ובמספרים שאפיינו אותם גם בחודשיים שלפני כן. השדרוג לא הגיע גם משאר שחקני החמישייה. לואיס סקולה בן ה-35 ויונאס ולנצ'יונאס הם צמד שחקני פנים התקפיים מלוטשים, סקולה גם הוסיף השנה שלשות לרפרטואר ומוכיח שאף פעם לא מאוחר ללמוד טריקים חדשים, אבל שניהם איטיים מאוד בהגנה. ולנצ'יונאס ממשיך להיראות כמו שחקן שעוד רגע מבצע קפיצת מדרגה והופך לשחקן הפוסט המפלצתי שהוא מסוגל להיות, אבל זה לא קורה והוא נשאר רק סנטר סולידי. ג'יימס ג'ונסון, שמחליף את קארול בחמישייה (ועכשיו נפצע בעצמו), מספק הגנה ואנרגיות אך תורם מעט מאוד בהתקפה.
אם הסיפור של הרצף לא נמצא בחמישייה, אתם יכולים כבר לנחש איפה הוא כן נמצא. הספסל של טורונטו הפך בחודש האחרון לספסל הטוב בליגה, כזה שהופך משחקים ויוצר בריחות כמעט כל ערב. הכוונה בספסל היא לארבעה שחקנים: קורי ג'וזף, טרנס רוס, פטריק פטרסון וביסמאק ביומבו. המאמן דווין קייסי זיהה את החיבור המיוחד שנוצר בין הארבעה האלה ונותן להם יותר ויותר דקות משותפות, בדרך כלל לצד לאורי (ודקות מעטות יותר לצד דרוזן). לאחר הפציעה של ג'ונסון קייסי אפילו העדיף להעלות בחמישייה את הרוקי נורמן פאוול, שלפני כן לא לקח חלק ברוטציה, כדי לא לגעת ביחידת הספסל המשובחת שלו.
ההשתבחות הזאת הגיעה משום מקום. לפני חודש עוד ניתן היה למצוא כתבות על כך שהספסל של טורונטו הוא החיסרון הגדול שלה, שהוא זה שלא מאפשר לה להתבלט בין שאר הקבוצות במזרח. אחרי הכל, מדובר בארבעה שחקנים אפרוריים לחלוטין. רוס, פטרסון וביומבו הם אמנם בחירות לוטרי, אך שלושתם נחשבים לפלופים. רוס היה אמור להיות מומחה שלשות בכיר בליגה, פטרסון סטרץ' 4 איכותי ושלם, ביומבו עוגן הגנתי מהסוג של רודי גובר. אף אחד מהם לא קרוב לציפיות שהיו ממנו כשנבחר בדראפט, ובחודשיים הראשונים של העונה גם המקום שלהם ברוטציה של קבוצה טובה נראה מוטל בספק. ג'וזף הגיע מראש על תקן מחליף סולידי בעמדת הרכז שייתן מנוחה לכוכב הקבוצה.
כדי להבין עד כמה הארבעה האלה טובים ביחד בחודש האחרון, צריך לחפור בסטטיסטיקות המורכבות, כי במספרים האישיים שלהם רואים בעיקר שדרוגים קטנים. החמישייה שלהם עם לאורי מדורגת שלישית בליגה במדד הפלוס/מינוס העונתי עם פלוס 4.5, שתי הראשונות הן החמישייה הראשונה של OKC והחמישייה הנמוכה של גולדן סטייט. בחודש האחרון המדד של לאורי והמחליפים עלה לפלוס 5.6. במדד הפלוס/מינוס האישי הארבעה האלה מדורגים בחודש האחרון בין 11 המובילים בליגה. כל השבעה הנותרים מגיעים מגולדן סטייט ואוקלהומה סיטי, וזאת הרשימה המלאה: סטף קרי, דריימונד גרין, קליי תומפסון, אנדרה איגודלה, ראסל ווסטברוק, קווין דוראנט וסטיבן אדאמס.
השינוי המשמעותי של הארבעה התרחש בהגנה. במדד היעילות ההגנתית האישי, הנתונים שלהם טובים יותר מאשר של ההגנה של סן אנטוניו שהיא הטובה בליגה. ביומבו מוביל את הליגה במדד הזה בחודש האחרון, בדקות שלו על הפרקט היריבות קולעות 85.6 נקודות ל-100 פוזשנים. גם שלושת האחרים נמצאים בין המובילים בתחום, המדד שלהם נע בין 91.4 ל-92.9 נקודות של היריבות. לשם השוואה, עד לתחילת הרצף היעילות ההגנתית של הארבעה נעה בין 99.1 ל-101.9 נקודות של היריבה.
כאשר הארבעה משחקים עם לאורי, בעצמו שחקן הגנה נהדר, מדובר ביחידה מתואמת מאוד, אתלטית, שיודעת לצופף את הפרקט ולהתפזר מחדש. כל החמישה יודעים להגיע לעזרה מתוזמנת, כולם תורמים בריבאונד, הם מבצעים חילופים ברגע הנכון, הם מדברים אחד עם השני, הם מזהים חורים ומכסים אותם מהר. ביומבו נראה סוף סוף כמו העוגן ההגנתי ששארלוט פנטזה עליו כשבחרה בו. בדרך כלל שניים או שלושה מהמחליפים לוקחים חלק במאני טיים של משחקים צמודים ויוצרים לקייסי אופציות לסוגים שונים של הרכבים.
לא ברור מה הוביל לשדרוג הפתאומי של היחידה השנייה של טורונטו, איך הם הפכו מספסל בינוני ומטה לספסל ההגנתי הטוב בליגה. לא תמיד יש הסבר, לפחות לא כזה שניתן לדעת מבחוץ. מה שחשוב זה שזה קרה, זה אמיתי, משחק אחרי משחק החבורה הזאת יוצרת בריחה. השאלה המעניינת היא האם הם מסוגלים להתמיד בכך. כרגע זאת אחת השאלות המעניינות ביותר במזרח.
טורונטו נראתה רוב העונה כמו קבוצה שתקועה בתחום המעצבן של קבוצה טובה שאין לה כלים להיות מצוינת. קשה היה לראות מהיכן יגיע שינוי לטובה. אם הספסל שלה באמת הפך להיות אחד הטובים בליגה, התמונה משתנה לחלוטין. אני מקווה שהשינוי הזה ישרוד וישפיע לטובה על מצבה של טורונטו, כי זו תהיה דוגמא נהדרת לחשיבות של תיאום ועבודה משותפת, לאופן בו התכונות הנשכחות האלה יכולות להפוך שחקנים אפורים ובינוניים במונחי NBA לשחקנים שמביאים ניצחונות והופכים לסיפור הגדול של הקבוצה עם המאזן החמישי בליגה. אם בנוסף לספסל גם קארול יחזור ויזכיר את השחקן שהיה באטלנטה, אולי מצאנו עוד קבוצה במזרח שניתן לקחת ברצינות.