אולף האלופים: אולף קירסטן, הלוזר הכי ווינר בגרמניה

שנה וחצי לפני גמר ליגת האלופות המפורסם מול מנצ'סטר יונייטד בקאמפ נואו, ספגה באיירן מינכן שני שערים בזמן פציעות במשחק דרמטי שהתברר בדיעבד כגורלי. בסוף נובמבר 1997 הגיעה אלופת גרמניה, עם ג'ובאני טרפאטוני על הספסל, לביקור אצל סגניתה לברקוזן. השתיים פיגרו אז אחרי המובילה המפתיעה קייזרסלאוטרן, שחזרה לליגה הבכירה עם המאמן אוטו רהאגל ונטלה את ההובלה כנגד כל הסיכויים. הבווארים היו זקוקים לניצחון כדי לשמור על פער נקודה ממנה, והפתיחה היתה מצוינת.

ג'ובאני אלבר וקרסטן יאנקר קבעו 0:2 מהיר בשתי נגיחות מהירות, ואז הורחק בדקה ה-33 כריסטיאן וורנס בניסיון למנוע את הספיגה השלישית. שלוש הנקודות נראו בטוחות, אך כל גרמניה חזתה בקאמבק סנסציוני. המגן הדני הוותיק יאן היינצה צימק את התוצאה על סף השריקה להפסקה, ובמחצית השניה הפנימה באיירן מחדש את העובדה הבסיסית ביותר בכדורגל הגרמני בשנות ה-90' – כאשר אתה משחק מול אולף קירסטן, המשחק אף פעם לא גמור.

החלוץ, שסחט הצלה מטורפת מאוליבר קאן במחצית הראשונה, השווה בדקה ה-69 בנגיחה מושלמת מכדור חופשי של שטפן ביינליך. בזמן שנותר, הלחץ היה דווקא של המארחת, ובדקה ה-91 נגח קירסטן שוב, כשהוא גובר על סמי קופור וגורם לכל העורף של הבווארים לתפוס את הראש. עוד דקה חלפה, וקירסטן סיים מתפרצת קטלנית עם כדור מושלם לפינה הרחוקה של קאן. שלושער לסקורר האגדי שפרץ בבכי ותפס את הראש במשך שניות ארוכות, לא מאמין לעוצמת ההישג. 2:4! גם המאמן כריסטוף דאום קפץ מאושר על הקווים. קאן קיבל ציון גבוה מאוד בעיתונים אחרי שספג רביעייה מול קבוצה ששיחקה בנחיתות מספרית במשך שעה שלמה. הנקודות שאיבדה באיירן חסרו לה בטבלה הסופית, וקייזרסלאוטרן חגגה אליפות. הלוואי ותסריט כזה היה אפשרי בימינו.

בימיו של קירסטן, הכול היה אפשרי. הוא היה מסוכן בכל רגע נתון, מול כל יריבה. 14 שערים היו לו נגד ברמן, 12 בדרבי לרשת קלן, 12 בדרבי אזורי נוסף נגד מנשנגלדבאך, 11 מול שאלקה, ו-11 גם נגד באיירן. 11 כיבושים ב-21 הופעות ליגה מול האימפריה החזקה הם לא דבר של מה בכך, אבל קירסטן תמיד אהב אתגרים. אפילו את השער הראשון בחייו בבונדסליגה, במחזור הראשון בעונת 1990/91, הוא הרשית באצטדיון האולימפי במינכן, וכמעט ניצח. שטפן אפנברג השווה אז ל-1:1 בדקה ה-86 ומנע הפסד. זה היה הרגע בו הבין ריינר קאלמונד, המנהל הספורטיבי של לברקוזן, שהוא עשה את עסקת חייו.

העסקה הזו היתה מיוחדת במינה, כי לברקוזן פעלה מהר מכולם אחרי נפילת חומת ברלין. האירוע ההיסטורי התרחש ב-9 בנובמבר 1989, ובחלוף שישה ימים שיחקה נבחרת מזרח גרמניה באוסטריה במסגרת מוקדמות המונדיאל. קאלמונד ניצל זאת באופן מושלם ושלח את אחד ממאמני הנוער של המועדון לעמוד ליד הדשא מחופש לצלם. כך היתה ל"מרגל" גישה לכוכבים, והוא השיג את הכתובות של שלושה השחקנים החשובים ביותר של החלק המזרחי. מיד לאחר מכן, יצא המנהל הספורטיבי אישית למשימה הגדולה.

היעד הראשון היה אנדראס טום, חלוץ דינמו ברלין וחביבו הגדול של מפקד שטאזי, אריך מילק. קאלמונד הגיע לדירתו עם פרחים עבור אשתו וצעצועים עבור בתו, הקסים את השחקן והחתים אותו על חוזה. בכך הפך טום למזרח הגרמני הראשון שעבר באופן רשמי ומסודר לבונדסליגה – כי הרי קודמיו היו צריכים לערוק ולהסתכן בשנות המלחמה הקרה. באופן דומה השלים קאלמונד את המשימה עם עם שני הסטארים הבולטים של האלופה דינמו דרזדן – קירסטן ומתיאס זאמר. בניגוד לטום שערך את הופעת הבכורה כבר בפברואר 1990, הצמד היה אמור להגיע ללברקוזן רק בקיץ. עד אז, הם הספיקו לזכות בדאבל האחרון בתולדות גרמניה המזרחית. קירסטן גם הוכתר למלך השערים.

ואולם, אז נכנס לתמונה קנצלר גרמניה, הלמוט קול. לגישתו, היה טעם לפגם במעבר שלושה הכוכבים בצוותא למועדון מערב גרמני אחד. "זה לא נראה טוב מבחינה פוליטית ומרגיש כמו שוד", הוא הסביר לקאלמונד ודרש לוותר על אחד השחקנים. כך הגיע רק קירסטן ללברקוזן, בעוד זאמר חתם לבסוף בשטוטגרט, ממנה המשיך לקריירה אדירה. המנהל המיתולוגי של לברקוזן הרגיש לא פעם תסכול על הפספוס שנכפה עליו מלמעלה, אך מעולם לא הצטער על הבחירה בקירסטן. מבחינתו, לא היה ולא יהיה סקורר כמוהו – והוא צודק לחלוטין.

כאשר החל את דרכו בבונדסליגה, כבר היה קירסטן בן 24 – שחקן מנוסה שהספיק לשחק בדרזדן במשך שבע שנים, השתתף באופן קבוע בגביעים האירופים ולבש 49 פעמים את מדי מזרח גרמניה. התכופה שאפיינה אותו יותר מכל היתה הנכונות להילחם על כל כדור, תמיד ללא קשר לנסיבות. כפי שסיפר אדוארד גאייר, מאמנו בדרזדן: "הוא לא ידע פחד. במצבים בהם כל שחקן אחר היה מפחד להכניס רגל, אולף היה מזנק עם הראש". זה היה סוד הצלחתו. בעוד טום, שלא ניחן באופן של ווינר, לא מימש את הפוטנציאל הגדול, השיג קירסטן יותר מהצפוי.

קחו, למשל, את משחק הראש הפנומנלי על אף שגובהו היה בסך הכול 172 סנטימטרים. מילדות עבר קירסטן על ניתור והגיע לתוצאות בלתי נתפסות. גם בלמים גבוהים ממנו ב-20 סנטימטרים לא הצליחו להתמודד עם העוצמה והתזמון המושלמים – הוא המלך הבלתי מעורער של הבונדסליגה בקרבות אוויריים. רק מרסלו סאלאס הצ'יליאני, עוד נוגח נמוך מפורסם, יכול להתקרב לקירסטן מבחינה זו.

שחקני ההגנה חששו מקירסטן. אפילו הבלם הקשוח והאלים ביותר בליגה, אולי בורובקה של ורדר ברמן, לא השתלט עליו. "בשלב מסוים למדתי את כל היריבים וידעתי כיצד להוציא אותם משיווי משקל", כתב בורובקה באוטוביוגרפיה, "אחד לא אהב שמקללים אותו, השני השתגע כשמשכתי כל הזמן בחולצתו, השלישי נעלם מהמשחק אם בעטתי לו חזק ברגליים בדקות הראשונות, וכך הלאה. קירסטן היה היחיד שלא הצלחתי לפצח. אם הסתכלתי עליו במבט של רוצח, הוא הסתכל עלי בחזרה. אם בעטתי בו, הוא החזיר בעיטה. המאבקים האלה נמשכו בדרך כלל 90 דקות. הערכתי אותו מאוד, גם אם הוא לא הפסיק לדרוך לי על הקרסוליים". הנוקשות והנטייה להתווכח עם שופטים גרמו לקירסטן לספוג כרטיסים צהובים רבים, ולמרות זאת הוא מעולם לא נחשב לשחקן מלוכלך. כל אחד קיבל ממנו כגמולו.

כבר אחרי העונה הראשונה בבונדסליגה, במהלכה הבקיע 15 שערים בכל המסגרות, הפנימו היריבות את הפוטנציאל העצום. באיירן מינכן ניסתה במשך שנים לשכנע את לברקוזן למכור את היהלום שזכה לכינוי "שחרחר" בשל צבע השיער ועורו השחום. קאלמונד השיב תמיד בשלילה, וגם קבוצות איטלקיות שהחתימו כוכבים גרמנים רבים מאוד בשנות ה-90', ביניהם זאמר שחווה עונה טראומטית באינטר, נותרו בידיים ריקות. החלוץ עצמו גילה נאמנות יוצאת דופן. הוא האמין שיוכל להצעיד את לברקוזן להישגים היסטוריים, ושינוי קיצוני אחד בחיים – המעבר הקיצוני ממזרח למערב – הספיק לו. הוא תמיד היה שמרן, עם הרגלים קבועים בחיים הפרטיים. אחרי שהתאהב במסעדה מסוימת במרכז קלן, הוא סעד בה בתדירות גבוהה במשך שנים, והתעקש לשבת בשולחן ספציפי. כאשר לקוח אחר תפס את מקומו, ביקש ממנו קירסטן לעבור ושילם על ארוחתו לאות תודה.

מבחינת הישגים אישיים לא היו לקירסטן בעיות – הוא סיים שלוש פעמים כמלך השערים של הבונדסליגה, עם 20 כיבושים ב-1992/93, 22 ב-1996/7 ו-22 ב-1997/98, במהלכה כבש את השלישיה המופלאה ההיא לרשת באיירן. למרבה הצער, החלום לזכות באליפות עם לברקוזן האטרקטיבית לא התגשם. קירסטן הסתפק בגביע אחד בלבד, והוא היה כמובן זה שהבקיע את שער הניצחון ב-0:1 על המילואים של הרטה ברלין ב-1993. לאחר מכן סיימה באייר ארבע פעמים כסגנית, כולל הטרגדיה הספורטיבית ב-2000 כאשר הפסד לאונטרהאכינג הזעירה במחזור הסיום מנע את החגיגות. ב-2002 סיימה לברקוזן במקום השני בכל שלושה המפעלים, עם פספוס מתסכל בליגה, הפסד בגמר הגביע והפסד בגמר ליגת האלופות לריאל מדריד.

חודשים ספורים מאוחר יותר תלה החלוץ האגדי את הנעליים בגיל 37, אחרי שהפציץ 239 שערים עבור לברקוזן בכל המסגרות במשך 12 שנה. בסך הכול, כאשר לוקחים בחשבון את התקופה בדרזדן ואת הנבחרות, היו לו 352 שערי קריירה. אחרי ששיחק 51 פעמים עבור גרמניה המאוחדת, הוא הגיע ל-100 עגול של הופעות בינלאומיות, אבל גם במקרה זה חוסר המזל מנע ממנו תואר – הוא נפצע דווקא לפני יורו 96' בו זכו הגרמנים במדליות הזהב, והיה בסגל דווקא בשני המונדיאלים הכושלים ב-1994 וב-1998, ובאליפות אירופה המחפירה ב-2000.

לכן, ניתן לומר שקירסטן מסמל במידה רבה את הגורל של באייר שקיבלה עם הזמן את הכינוי "נברקוזן", אבל הנה לכם הסתירה – למרות כל האכזבות, לא יהיה בגרמניה איש שיעז לקרוא ל"שחרחר" לוזר. גם כאשר סיים שני, קירסטן היה ונשאר ווינר בנשמה. לא מאמינים? תראו שוב את המשחק בנובמבר 1997, בו הצעיד את לברקוזן לקאמבק מהסרטים מול באיירן בנחיתות מספרית. האם לברקוזן הנוכחית מסוגלת למעשה גבורה משלה מול החבורה של פפ גווארדיולה בשבת? כל הגרמנים מחוץ לדורטמונד, ובמיוחד אוהדי דורטמונד, מקווים מאוד שהתשובה חיובית.